מתפללים לאהבה פרק 7 ויש מצב שאחרון

כשחזרתי הביתה אמא ואבא עמדו מולי ולא הבינו לאן נעלמתי בלי להגיד להם?? התביישתי להגיד להם שיצאתי עם אושרי בגלל שאבא שלי משחק איתו כדורסל במושב ובואו נודה בזה לא משתפים אמא מרוקאית….
בדיוק כשחשבתי שהצלחתי להתחמק מהם ולברוח לחדר אבא קרא לי בקול נמוך עם שמץ של כעס. "מור…." ואז אמא המשיכה: "באי שבי רגע"
התיישבנו בסלון, אמא ואבא נועצים בי מבטים. "אני חושב שהגיע הזמן שנעשה את השיחה." אמר אבא
אני: "איזו שיחה???" רק לא השיחה, רק לא השיחה, רק לא השיחה.
"חחח" אמא מגחחת ומניחה את ידה על רגלו של אבי. "אל תאמיני לו, אבל חשבנו שתרצי לדעת מה המתנה שלך ליום הולדת? לא?"
אני "כן בקשה!!"
אמא: "ובכן, אנחנו יודעים כמה את לחוצה בלימודים ובצופים, וחשבנו שלא תזיק לך קצת מנוחה היות ובחופש לא יצא לנו לטייל בשום מקום.."
אני: "טוב זה לא מדויק היה לי מחנה קיץ הייתי בקיבוץ בצפון עם חברות והייתי בקמפינג עם אבא אבל תמשיכי.." ציינתי בהתלהבות וסקרנות.
אמא: "אנחנו יודעים כמה את אוהבת את אילת…"
אני: "אהההההה!" קטעתי אותה קפצתי וצרחתי במקום מרוב אושר. נחתתי עליהם בחיבוק "תודה תודה תודה!!!" אמא ואבא היו מבסוטים שאני אוהבת את המתנה שלי.
"לכי לארוז" הם אמרו יחד. "מה עכשיו?" שאלתי "כן את יוצאת עם שלי מחר בבוקר" (אחותי הגדולה שאני אוהבת הכי בעולם!) עברתי עוד איזה התקף שיגעון קטן ואז מיהרתי לחדר לארוז את מיטב בגדי הקיציים.
על צג הפלאפון הופיע שיחה נכנסת "אושרי"
עניתי לו אפילו בלי לחכות שנייה!
אני: "הולה!"
אושרי: "מה קורה?"
אני: "סתם, מאושרת מתמיד, אתה יודע…"
אושרי: "מקווה שיש לי חלק בזה?"
אני: "ברור אתה יודע. וגם כי אמא ואבא שולחים אותי לאילת עם שלי :)" מציינת בשמחה רבה
אושרי: "האחות שאת אוהבת?"
אני: "כן כן"
אושרי: "מעולהה תהני מלאאא"
אני: "תודה לך"
אושרי: "יאלה ביי תארזי"
אני: "ביי" יצא בקושי כי לא הצלחתי לחשוב על שום מחמאה אישית שאני יכולה להגיד לו אחרי היום שלא תהיה מטרידה או אימפולסיבית :\
אושרי: "אה ומור, אני שמח על היום."
אני: "גם אני. אין לך מושג כמה."
התביישנו להודות בדבר למרות שאני בטוחה ששנינו מרגישים אותו הדבר.
יום למחרת נסעתי לאילת לא להרבה זמן שלושה ימים, ובכל דקה ודקה מאותם ימים לא יכולתי להפסיק לחשוב על אושרי! לא שרציתי אבל זה הפריע לי בגלל שפחדתי שזה לא אותו הדבר גם בצד השני כי לא קיבלתי ממנו שום שיחה או שום הודעה. חשבתי שאולי הוא לא רצה להפריע לי ולתת לי לנפוש אבל למה ומה הסטטוס שלנו יכולתי לדעת רק כשאראה אותו.
הפעם הראשונה שראיתי אותו אחרי החופשה הייתה ביום שישי בפעולה של הצופים. ורומי לא הייתה. ישבתי על הכורסה עברתי על הפעולה עם הששינית והוא נכנס. אוטומטית הפניתי את הראש לדלת כששמעתי מישהו נכנס וזה היה הוא. זוג נורמאלי או שני אנשים שמחבבים אחד את השני היו נותנים חיבוק באותו זמן אבל משום מה לא הרגשתי יותר הדדיות…. כל מה שקיבלתי זה היה חיוך בתגובה לחיוך שלי… אני לא יכולה לתאר איך הרגשתי באותו רגע. אומר רק משפט קלישאתי כמו "הרגשתי שירו לי חץ בנשמה" בגלל שהרגשתי שזה החיוך הכי נטול רגשות שאי פעם ראיתי את אושרי עושה. במשך כל הפעולה היו לו חלונות לבוא וליצור איתי קשר אבל משום מה הוא בחר לא לעשות את זה, אם זה לא מספיק, כל יום שישי אחרי הפעולה אנחנו נשארים שעות כדי סתם לשבת ולצחוק אני אושרי רומי טוהר ומיכאל. אבל כל הפעולת שישי הזו הייתה פגומה כאילו רומי מחברת אותנו ועכשיו כשהיא לא פה אנחנו מפוזרים.
או שאולי זה מה שאני חוששת ממנו כל הזמן… שאני סתם מדמיינת את החיבה הזו וברגע שאני פותחת את הפה אומרת או אפילו רומזת את זה בקול רם! הכל משתנה כאילו לא היה וכאילו אני משוגעת. מאותו יום בחרתי לצעוד הביתה מהשבט (40 דק הליכה) למרות כל המכוניות שהציעו טרמפ סירבתי. הייתי צריכה לחשוב ואני לא עושה את זה יותר טוב מבריצה או הליכה…
ניסיתי לחשוב מתי דיברתי על זה.?? לא הייתה לי הזדמנות?? ישר אחרי היציאה שלנו נסעתי לאילת ובוודאות לא דיברתי על זה עם שלי כי אני מתפדחת ממנה.
נעצרתי ועמדתי דום. נזכרתי. על הטרמפולינה עם רומי היא שאלה אותי ואני חייכתי והנהנתי!
אבל ישר אחרי זה הוא בא והציע שנבלה יותר זמן ביחד אז אני לא מבינה מה הקטע? מה היקום מנסה ללמד אותי בדיוק?
מרגישה מתוסכלת יותר מאי פעם! בגלל שכל הזמן זה קורה לי אני מרגישה שאני נמצאת בפתח של אהבה ממש על הקצה ואז איכשהו הכל מתפוצץ לי בפרצוף כאילו לא היה.
כנראה שבחיים לא תהיה לי אהבה. אני יכולה רק להתפלל