מתנאל & רוני ~ סיפורי ערסים ~ עונה שניה, פרק ראשון

הבטתי בהם, מהשמיים.
"את עדיין כאן? לא נמאס לך להביט בהם ולבכות?" שמעתי את קולה הנוזף של אמי. "למה שיחררתי?" ייבבתי מבעד לדמעות. למה נתתי לו את הטבעת? היא הייתה צריכה להשאר איתי גם בקבר.
"כי זה המעשה הנכון לעשות." חיבקה אותי. "מה אכפת לי? זה פגע בי, למה לה מגיע להיות מאושרת איתו, ואני צריכה להביט בהם ולסבול?" נשכתי את שפתי התחתונה בכאב. רציתי שוב להביט בו, ללטף אותו, לנשק אותו.
"אולי אני יכול לעשות משהו בנידון." שמעתי קול גברי אומר מאחוריי.
אמי ואני הסתובבנו ופנינו להביט בדמות האלוהית ביופיה אשר עמדה מולנו, שלובת ידיים.
"הו, אלוהים…" מלמלתי והפנתי את גבי אליו, חוזרת להביט במתנאל ואלן אשר התנשקו, ערומים, מכורבלים בשמיכה.
"אני יכול להחזיר אותך לשם." אמר ונעמד לצידי. כן, בטח…
"שמעתי את זה." הוא חייך אליי את אותו החיוך היפה הזה שלו.
"ידעתי את זה…" מלמלתי, נרגזת.
"אני באמת יכול להחזיר אותך לשם, לבני האנוש." חייך.
הפנתי את מבטי אליו, אחוזת תקווה.
"אבל יש שני דברים שאת צריכה לדעת, וחוק אחד." אמר, הנהנתי.
"הדבר הראשון , את תחזרי לשם בתור מישהי בעלת יופי שונה לגמרי." אמר, הנהנתי. אולי סוף סוף אוכל לחזור אל האהוב שלי.
"הדבר השני, את תחזרי לגיל בו מתת, שבע עשרה. וכפי שאת יודעת, הוא עכשיו בן עשרים וחמש." אמר, הנהנתי שוב. שום דבר לא יעצור אותי הפעם.
"והחוק שאת חייבת לזכור, כי אם לא, תחזרי לכאן, זה שאסור לך בשום אופן לגלות לו מי את, הוא חייב להתאהב בך מחדש." אמר. פניי נפלו, הדמעות כבר עמדו בעיניי. למה שיתאהב בי הריי? הוא אוהב את אלן. הוא תמיד יאהב אותה. אבל… אם יש לי הזדמנות, למה לפספס אותה?