מתנאל & רוני ~ סיפורי ערסים ~ עונה שניה, פרק שמיני

"בוקר טוב!" נכנסתי מחוייכת אל בית הקפה האהוב עליי.
"בוקר מצויין." נשק דין ללחיי ומחץ אותי אליו.
"עכשיו שאני חושבת על זה… לראות אותך על הבוקר זאת לא מציאה." קרצתי לו וכרכתי סביב אגני את הסינר.
"לראות אותי על הבוקר זו הכי מציאה." צחק דין. גלגלתי את עיניי.
"אם כבר, לראות אותי על הבוקר זו הכי מציאה." יצא מתנאל מהמטבח. הו, מתנאל שלי… כמה שאתה צודק. לראות אותך על הבוקר זה אומר שהולך להיות טוב.
"בוקר טוב!" אלן יצאה גם היא מהמטבח, עם חיוך מעצבן שמעורר בי רצון להכניס את הראש לאקווריום שהיה בבית הקפה. אם הייתי אובדנית, אולי באמת הייתי עושה את זה.
"בוקר טוב ליפה בנשים." מתנאל משך אותה אליו לנשיקה ארוכה וסוערת, מה שגרם לליבי להתכווץ. מה שקרה בנינו בערב פסח… זה לא היה בשבילו משהו משמעותי? חשבתי… כבר חשבתי שהוא מתחיל להבין מי אני. לדעת שאיתי הוא אמור להיות. "עלק בוקר טוב…" מלמלתי והתחלתי הולכת אל עבר זוג צעיר אשר ביקש להזמין.
נ.מ מתנאל ~
מה יש לרוני? היא נראת… קודרת היום. בעצם, מה אכפת לי? כולה מלצרית בת שש עשרה וחצי. אלן חזרה למטבח, בחנתי את רוני במבטי. היא תמיד הייתה מקבלת טיפים יפים, ועכשיו הבנתי גם למה. היא הייתה מדהימה עם הלקוחות. כל כך חייכנית, נחמדה, הצחוק המתגלגל הזה שלה… כל כך הזכיר לי את רוני שלי. אבל הרי היא לא יכולה להיות רוני שלי. רוני שלי נפטרה, ואני עכשיו עם אלן, והיא בהריון, ואני עומד להיות אבא. מה שאני לא בטוח שאני מוכן לו. רוני החלה מתקרבת אליי, מחייכת אליי חיוך קטן, והוא היה נראה גם דיי מזויף. רוני היא אחת שרואים עליה שהיא מזייפת חיוכים.
"היי," היא לחשה בשקט, מביטה בי. היא הניחה את המגש עם הכלים המלוכלכים על הבר. "בוקר טוב, רוני." הבטתי בה. היא יפייפיה, את זה כולם רואים. היא אחת שלא יכולה להפסיק לחייך, מה שהופך אותה לכל כך חיננית… "מה שלום אלן? איך היא מסתדרת עם ההריון?" היא שאלה בשקט, מבטה עצוב במעט, ראיתי שהיא שאלה את השאלה הזאת רק מפני שזו שאלה מתבקשת, ולא בגלל שהיא רצתה לשאול.
"היא בסדר. אני מאמין." חייכתי חיוך מזוייף וקטן בחזרה. אלן לא הייתה בסדר. היא לא הפסיקה להתלונן שכואב לה הגב, ושהיא שונאת את ההריון הזה. "טוב לדעת." לחשה בשקט. היא פיזרה את שיערה המתולתל מהקוקו ההדוק שבו הוא רוסן והעבירה את אצבעותיה, מותירה את הקשרים.
לפתע רציתי גם אני להעביר את ידי בשיערה. הוא נראה כל כך רך, כל כך נעים למגע. והנה שוב מתנאל הקוקסינל חזר. מכה שנית.
נ.מ רוני ~
הזמן עבר לו לאיטו, הנה עברה לה שעה במשמרת של ארבע שעות. מישהו מוכן להציל אותי?
מתנאל ואלן ישבו בשולחן צדדי ולא הפסיקו להתמזמז, מה שלא הוסיף למשמרת המייגעת הזו. רציתי רק להעלם, שכאב הלב יפסק וזהו.
שהוא יהיה מאושר עם אלן ואני פשוט אשכח הכול, אשכח מה זו אהבה ואיך היא מרגישה.
"היי, רוני." מתנאל קרא לי, התחלתי מתקדמת לעברם באיטיות. אלן ישבה על ברכיו בתנוחה אינטימית מדי לבית קפה, וכמעט ולא הצלחתי לעצור בעצמי לשפוך עליה איזו כוס תה רותח.
"מה?" שאלתי בשקט, מקשקשת בפינקסי, הכול רק לא להסתכל עליהם ועל הסרט הכחול שהם מקרינים.
"מה קרה?" מתנאל שאל בשקט ולקח את הפנקס מידי, אך אני לא הקשבתי. הייתי מרוכזת מדי בלנסות ולעצור את הדמעות שאיימו להתפרץ ולהכתים את לחיי. מתנאל, אתה כזה דפוק. אתה לא רואה מה קורה כאן? כמה אני פגועה מלראות אתכם ביחד? מאושרים? אוהבים? שאלן עומדת עוד מעט להוליד לך ילד קטן ויפה שיהיה דומה לך, כי היא נראת כמו צפרדע?
כן. זה מה שהיא. צפרדע גדולה מכוערת וירוקה מלאת ריר וזבובים ו- "רוני!" שמעתי את מתנאל צועק. נו הוא מפריע לי לנסות לבדר את עצמי בזמן שהדמעות כמעט ובורחות החוצה!
"מה?" שאלתי בקול חלש ומעורר רחמים. כל הכבוד רוני. רק חסר כאן את העריכה הזאת של הקהל שצוחק ומוחא כפיים ואת איליין מסיינפלד. קומדיה מהלכת על שתים.
"מה יש לך?" הוא שאל בקול רך ודחק באלן לקום מרגליו, אך היא לא קמה.
מה יש לי? הרבה. להתחיל למנות לך ולמיין לקבוצות?
טוב, יש את קבוצת הרחמים העצמיים , לשם נכנסים המרמור, והבכי, והעצב, והגלידה, ובראד פיט ו- "רוני!" שוב שמעתי את מתנאל דוחק בי, הפעם הוא היה קרוב אליי, כנראה שהכלבה בסוף ירדה מהברכיים שלו.
רק שלא תרד עכשיו על ארבע.
"תפסיק. אני לא צריכה את הרחמים שלך." לפתע שמעתי את עצמי אומרת, וברגע אחד נפתח הברז אשר סיפק את הדמעות.
"אני לא מרחם עלייך. אני רק רוצה לדעת מה קרה." אמר בקול רך, ידו ליטפה את לחיי וניגבה ברכות את הדמעות המלוחות. מול אלן? זה שיפור.
"איך יכולת לשכוח כל כך מהר?" לחשתי והרמתי אליו עיניים מלאות דמעות.
"איך יכולת לשכוח אותי?"