מתנאל & רוני ~ סיפורי ערסים ~ עונה שניה, פרק רביעי

"הלו?" עניתי לטלפון אשר צלצל , מספר לא ידוע.
"היי, זה מתנאל." שמעתי את קולו האהוב, ליבי ניתר.
"אה… כן?" שאלתי בסתמיות.
"הכול בסדר?" הוא גחך, לחיי הוורידו, למרות שהוא לא היה לצידי.
"אני מניחה…" מלמלתי, הוא צחק מעט.
"אמרו לך שאת מוזרה?" אמר, אמרו לך שאתה עיוור?
"כן… אמרו…" מלמלתי בשקט. צחוקו נדם.
"לא התכוונתי לפגוע." אמר בשקט.
"זה בסדר, לא פגעת." לחשתי.
רק רציתי שהוא ידע כבר מי אני, שהוא יבין שאני האחת בשבילו, לא אלן!
"אז… הבנתי מאחד העובדים שאין לך איפה להיות בערב חג הפסח." הוא אמר.
דין. הוא פשוט לא יודע לשתוק.
"אני כבר אסתדר…" מלמלתי. לא רציתי להפריע לו ולאלן. בעצם כן רציתי.
תעשי איתי ועם אשתי. אנחנו גם ככה דיי… בודדים." הוא אמר בשקט.
"הו… אני אשמח." אמרתי, חיוך ענקי נפרש על שפתיי.
"נהדר!" צהל. מה יש לו?
נ.מ מתנאל ~
שמחתי מאוד שהיא תעשה איתנו את החג. באיזשהו מקום לקחתי עליה חסות" לפי מה שהבנתי אין לה הורים, אין לה אחים, אין לה אף אחד. מה שממש מוזר. ממתי אכפת לי מילדות קטנות? אולי עצם העובדה שהיא מזכירה לי את רוני, וגם לה קוראים רוני.
גם הילדה הזאת הופכת אותי לכוסית? אני כבר צריך להתחיל לחשוש?
"אה… אני צריכה ללכת להתחיל להכין אוכל… אני לא רוצה להעמיס עליכם את הכול." היא מלמלה. אוי, ילדה טובה החמודה הזאת. הבטתי בזרועי, איפה שהיה שמה של רוני מקועקע. את הקעקוע הזה קעקעתי שנה אחריי שהיא נפטרה, בשביל שלעולם לא אשכח מי העבירה בי צמרמורת בכל פעם שנגעה בי, בכל פעם שהביטה בי, בכל פעם שנישקה אותי. כדי שלא אשכח למי הצעתי נישואין, ועם מי עשיתי את החתונה הכי יצירתית שאיי פעם הייתה. כדי שלא אשכח מי נתנה לי את הטבעת שניות אחדות לפני שאיבדה את הנשימה.
"את לא חייבת." אמרתי. היא באמת לא חייבת, היא האורחת.
"אני מתעקשת." היא צחקה וניתקה.
~
נ.מ רוני ~
התחלתי להכין כל מיני תבשילים של פסח, בין היתר גם את הלחמניות האלה של פסח. אחריי שהכנסתי את הלחמניות לתנור, התחלתי להתארגן.
לבשתי שמלה פרחונית אשר הייתה צמודה בחזה ורחבה יותר ככל שיורדים לאורך הגוף. השארתי את שיערי המתולתל מבולגן על כתפיי, נעלתי נעליי בובה, וזהו, הייתי מוכנה.
ירדתי לסלון, ולא ראיתי דבר. כל המטבח היה עשן.
"הלחמניות!" רצתי אל התנור והוצאתי את הלחמניות במהירות, שלמרבה ה"פלא" היו דומות לפחם, וגם טעמן לא היה שונה במיוחד. לא שטעמתי איי פעם פחם. זרקתי אותן לפח, נאנחת. לקחתי את המאכלים האחרים והתחלתי הולכת אל עבר ביתו של מתנאל, שלמרבה הפלא, היה שני בתים מהבית שלי.
"תודה אלוהים…" מלמלתי, והוא כמובן החזיר "אין בעד מה." .
עמדתי אל מול דלת ביתם, דופקת בזהירות. אחריי שניות ספורות אלן פתחה לי את הדלת, מבטה היה נראה זועף מעט. "תכנסי." היא סיננה. נכנסתי לבית, למרות שזה לא היה נראה שהיא באמת רצתה שאני אכנס.
נ.מ מתנאל ~
ירדתי במדרגות , מריח ריח חדש של בושם מתקתק ונשי, שלא הכרתי. ואז ראיתי אותה, את רוני. ואז נזכרתי. גם רוני שלי הייתה שמה את הבושם הזה. הבושם המשכר הזה.
"חג שמח." חייכתי לעברה, היא חייכה לעברי חיוך קטן, מוסתרת מאחוריי כל הסירים שהחזיקה. גחכתי.
"אני אקח את זה למטבח." לקחתי ממנה את הסירים והתחלתי מתקדם טל עבר המטבח.
"היי, מתנאל?" היא קראה לי, פניתי להביט בה.
"הא?" הימהמתי.
"תודה." חייכה חיוך מתוק, מה שגרם לי לחייך לעברה בחזרה. היא הייתה ילדה מתוקה, מה שהוסיף ליופיה חן רב.
בקיצור, היא כוסית חייכנית.
נכנסתי למטבח והנחתי את הסירים על השיש. קלטתי בצד את אלן יושבת ובוכה.
" מה קרה יפה שלי?" התיישבתי לידה, מלטף את לחייה ומנגב את דמעותיה.
"כ…כלום!" היא ייבבה, נאנחתי . הייתי כבר רגיל לקטעים הטורקיים שהיא הייתה עושה לי. זה קרה פעמים רבות מדי. "שתרצי לדבר, אני כאן." מלמלתי וקמתי מהכיסא, הולך לסלון, מופתע לראות את רוני עומדת ליד הדלת ומביטה בה בהיסוס. היא רוצה ללכת?
"אני הייתי אמורה להיות פה…" לפתע היא לחשה, הדמעות זולגות על לחייה.
היא לא הבחינה שאני עומד ומביט בה.
אבל על מה לעזעזאל היא מדברת?
למה היא אומרת שהיא הייתה אמורה להיות כאן?
לפתע היא הסתובבה בחדות, מביטה בי. לפניי נגלו לא אחרות מפניה של רוני, אהובתי שכבר מתה.