מתנאל & רוני ~ סיפורי ערסים ~ עונה שניה, פרק שלישי

בבקשה." חייכתי חיוך מתוק והנחתי את הזמנתם של זוג זקנים נחמדים.
"תודה, מתוקה. את ילדה חמודה מאוד." חייכה הזקנה והניחה את ידה המקומטת על ידי.
"אין על מה, בתיאבון לכם." חייכתי והלכתי אל הבר, נשענת עליו. מתנאל הגיע פעמים אחדות למסעדה, לפעמים אפילו עם אלן, מה שהרתיח אותי וגרם לי לשבור צלחת וכוס אחת.
"אני רואה שאת מסתדרת לא רע." נעמד לצידי נער, שישר זיהיתי אותו. דין. רציתי לקפוץ עליו בחיבוק. כל כך התגעגעתי אליו!
"מסתדרת נחמד. בנתיים הלקוחות סולחים לי על הרשלנות שלי." צחקתי, מנסה להסוות את ההתרגשות שבקולי, מה שהיה קשה לביצוע.
"לפי דעתי את מקסימה." קרץ לי, חייכתי חיוך קטן. תמיד ידעתי שדין פלרטטן לא קטן. אבל בכל זאת, הוא היה נפלא.
"אני רואה שהתחברת עם דין." מתנאל יצא מהמטבח, וגרם לי לקפץ מרוב בהלה.
"כן…" חייכתי, דין הלך אל לקוח אחד שביקש להזמין. "הוא נחמד." סיכמתי ופניתי להביט במתנאל. הוא השתנה, הוא התבגר מאוד. הוא אפילו הפך חפה יותר. "את בוהה בי." גחך מתנאל, הבעת פניו משועשעת במעט.
"אתה פשוט… מוכר לי." חייכתי חיוך מאולץ, מנסה להסתיר את העצב שתקף אותי. הוא מאושר, הוא נשוי לאלן, היא מתאימה לו. למה אני צריכה להרוס את זה? אולי כדאי שפשוט אוותר ואחזור למעלה, לשמיים? הריי אלוהים בעצמו אמר לי לא לנסות לשנות את הגורל. "את מזכירה לי מישהי מפעם." אמר לפתע, הרגשתי את לחיי מאדימות. "את יודעת, היא הייתה האהבה הראשונה שלי, עד עכשיו אני אוהב אותה." אמר, חיוך נוסטלגי נפרש על פניו. "זאת זו שבאת איתה לכאן כמה פעמים?" שאלתי בשקט. אוף. למה אני דוחפת את האף שלי? בטח כתגובה אופיינית הוא יגיד שזה לא ענייני.
"לא." חיוכו נמחק. "היא כבר לא חיה." אמר, מבטו היה כאוב כרגע, יותר מאשר נוסטלגי. "גם אני אהבתי מישהו, פעם. עכשיו הוא נשוי למישהי אחרת." נשכתי את שפתי התחתונה. מתנאל פנה להביט בי, מופתע מעט. "אבל את רק בת שש עשרה." אמר, לא מנסה להסתיר את ההפתעה הרבה שחש.
הלוואי והייתי רק בת שש עשרה… אני כבר בת עשרים ושלוש. "לאהבה אין גיל." אמרתי לבסוף, אחריי כמה שניות של מחשבה.
"לאהבה אין גיל." חזר אחריי דבריי.
לאהבה אין גיל.