מתנאל & רוני ~ סיפורי ערסים ~ עונה שניה, פרק שני

נפלתי על רצפת בלטות קשה, נאנחתי.
"לא יכולת לזרוק אותי לתוך מיטה או משהו?!" צעקתי לשמיים, ואז שמתי לב שאני… אממ… כן, ברחוב.
כמה מבטים לחוצים נשלחו אליי, רטנתי והתחלתי ללכת אל הכתובת אשר אלוהים שלח אותי אליה, שם יהיה הבית החדש שלי, בית לבדי.
אני אפילו לא יודעת איך אני נראת…
איך אני אמצא עכשיו את מתנאל?
נכנסתי לבית וישר רצתי אל המראה, נדהמת לגלות את הנערה הכי יפה שאי פעם ראיתי בחיי.
"עכשיו את יפה בדיוק כמו היופי הפנימי שלך." אלוהים אמר לי.
השיער השחור שפעם היה לי היה מתולתל הפעם, בקבוקים יפים כאלה עוד לא ראיתי.
פניי היו חיוורות במעט, ונמשים קטנים התקבצו על לחיי. עיניי היו בצבע ירוק חיוור, ואפי סולד וקטן.
גופי היה מחוטב ומקומר, מה שהשווה לי מראה סקסי ומסתורי.
אני… אני לא מאמינה שזו אני.
"יש לך משימה, רוני." אלוהים קרא מעליי.
"תודה, אלוהים." לחשתי בשקט, אבל הייתי בטוחה שהוא שומע.
~
אלוהים לקח אותי בדיוק לאיפה שמתנאל היה באותו הרגע, בית קפה שכונתי ונחמד.
התיישבתי בכיסא שלצד אחד השולחנות וסימנתי למלצר.
"היי." הוא חייך לעברי חיוך פלרטטני, גלגלתי את עיניי והזמנתי שוקו חם, המשקה האהוב עליי, וחיכיתי לו. חיכיתי למתנאל שלי.
אז בוא יצא מהמטבח, לבוש בג'ינס וטישרט פשוטה, הבטתי בו. הוא היה יפה… כל כך יפה… מתנאל שלי…
קמתי במהירות מהשולחן והתקדמתי לעברו.
"סליחה?" שאלתי אותו, הוא פנה להביט בי באותו המבט האדיש הזה.
"כן?" חייך חיוך קטן, הסמקתי.
"אתה עובד כאן?" שאלתי בסתמיות.
לא רוני. הוא סתם יוצא מהמטבח בשביל הכיף. מתנאל הנהן, מחייך עוד הפעם, גורם לליבי לדפוק במהירות, "אני המנהל כאן. צריכה משהו?" שאל.
אותך אני צריכה. אתה היחיד שאני צריכה. "חשבתי… אולי אתם צריכים מלצריות?" גמגמתי.
הוא גחך. "בת כמה את ילדה? חמש עשרה?" החמצתי את פניי. מתנאל, אתה לפעמים כזה בלתי נסבל.
"שש עשרה…" מלמלתי.
"טוב, אז את בגיל המתאים, ואנחנו באמת צריכים עובדים. התקבלת. את יודעת מה לעשות או שאת צריכה שיסבירו לך לאט?" שאל באיטיות.
"אני לא אוטיסטית!" התפרצתי בכעס. הוא כנראה הופתע מהתגובה שלי, והרים גבה. "אם כך, תתחילי לעבוד."
נ.מ מתנאל ~
משהו בקופצנות של הילדה הזו הזכיר לי את רוני, אך הנחתי שאני סתם מדמיין.
"רגע! איך קוראים לך?" שאלתי כשגבה כבר היה מופנה לעברי והיא התחילה לצעוד אל עבר המטבח.
"תקרא לי רוני."