מתנאל & רוני ~ סיפורי ערסים ~ עונה שניה, פרק שמונה עשרה, ואחרון

פרק 18 – 'רוני… אל תלכי. השמש לא תזרח עליי כשאת לא לידי…'

התעוררתי במיטתי, לבושה בפיג'מה חמימה ונעימה. הנחתי שאלוהים החליף את בגדיי, וסמכתי עליו גם שלא הסתכל. בכל זאת, אלוהים.
קמתי מהמיטה, מתמתחת ומפהקת בעייפות. כמה זמן ישנתי בכלל?
ירדתי במדרגות לכיוון הסלון, נזהרת לא ליפול.
נכנסתי למטבח והכנתי לי נס, יצאתי לסלון והתיישבתי על הספה, שותה את הנס החם בלגימות קטנות.
"בוקר טוב." שמעתי מאחוריי את קולו של אלירן. הוא התיישב לצידי והניח את ידו על ירכי.
"בוקר…" מלמלתי.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי ולגמתי מהנס.
"באתי לראות מה איתך. איך את מרגישה?" שאל, משכתי בכתפיי.
"גם ככה לא היה לי באמת סיכוי." אמרתי והנחתי את כוס הנס על השולחן.
"הוא אוהב אותך." הוא אמר, גחכתי.
"הוא אוהב את הקרפדה הירוקה והנוזלית." אמרתי וגלגלתי את עיניי.
"מי?" שאל, לא מבין.
"אלן." צחקתי מעט, הוא גחך.
"התגעגעתי אלייך, אחות קטנה." הוא חייך. חיבקתי אותו, הוא קבר את ראשו בשיערי.
"גם אני התגעגעתי, אלירן."
~
נ.מ מתנאל ~
ישבתי על הספה בביתי, ראשי קבור בין ידיי. סעמק.
זאת רוני! רוני שלי!
איך הייתי יכול להיות כל כך עיוור?!
קמתי מהספה והתחלתי להתרוצץ בסלון הלוך ושוב, מנסה לחשוב.
מה אני עושה עכשיו? אני הרי יודע שאני עדיין אוהב אותה!
לקחתי את הטפלון וחייגתי אליה.
"הלו?" היא ענתה בקול שקט.
"אני מצטער… אהובה שלי…" מלמלתי אל תוך הטלפון.
שמעתי את הבכי השקט שלה… שוב אני גורם לה לבכות… שוב אני גורם לה להפגע…
"אני אוהב אותך. רק אותך, קטנה שלי…" אמרתי בקול רך. היא לא אמרה דבר, רק המשיכה לבכות בשקט.
"אני רוצה לראות אותך. אני רוצה שנדבר, שנראה מה אנחנו עושים, ילדה שלי…" אמרתי בשקט.
"ט…טוב…" ייבבה.
"אני אבוא לאסוף אותך עוד חצי שעה." אמרתי וניתקתי במהירות. לא רציתי שתהיה לה אפשרות לסרב.
~נ.מ רוני
התחלתי להתארגן. לבשתי ג'ינס משופשף וגופיה שחורה, נעלתי את הסניקרס האהובות עליי, שמתי משקפיי שמש ויצאתי מהבית, מתקדמת למכונית שלו שהייתה בצד הכביש. פחדתי לראות אותו. ידעתי שאני שוב אאבד את השפיות שלי מרוב אהבה.
נכנסתי למכונית, מתיישבת במושב לצידו, ומהדקת את החגורה.
הוא בחן אותי לכמה שניות, והתחיל לנסוע. לאורך כל הנסיעה שרר שקט מופתי, ושמחתי על כך.
~
אחרי כחצי שעה הגענו לבית קפה קטן ואינטימי.
התיישבנו באחד השולחנות. עכשיו הדיבור היה בלתי נמנע.
"אני מצטער." הוא אמר והביט בעיניי. הבטתי בעיניו, ובאמת ראיתי צער רב.
יכול להיות שהפעם הוא דובר אמת? שהוא לא יבגוד בי שוב? שהוא יהיה נאמן לי?
"גם אני." אמרתי לבסוף. הוא הניח את ידו על ידי, השפלתי מבט.
"אני התגעגעתי אלייך. אני עדיין מתקשה להאמין שאת כאן. איתי." חייך חיוך קטן, הסמקתי.
.אני הייתי איתך כל הזמן. ראיתי אותך כל הזמן." אמרתי וחייכתי חיוך קטן ועצוב מעט.
"ראיתי דברים שאני לא אמורה לראות." נשכתי את שפתי התחתונה בכאב.
"רוני…"
"זה בסדר." חייכתי. הדמעות הציפו את עיניי.
הוא הניח את ידו על הלחי הימנית שלי, עיניו נעוצות בעיניי.
"אני אוהב אותך." אמר בשקט.
"אני אוהבת אותך יותר מכל." לחשתי גם אני.
ובשניה אחת, הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי. שוב אותה חמימות עטפה אותי, אותם הפרפרים התעופפו ללא מנוח בבטני, הקרקע נשמטה תחתי.
הרגשתי את אהבתו של מתנאל עוטפת אותי.
ואז, פתאום, התחלתי שומעת את המילים של השיר המוכר,

'רוני את אומרת
שהכול נגמר
ואת מצטערת, אין לך מה לומר. '

התנתקתי משפתיו, לחיי סמוקות, נדהמת לגלות את כל החברים מהעבר מסביבנו, כשהטלפונים החדישים שלהם בידיהם, מכוונים לעברנו.
"מ…מתנאל… מה קורה כאן?" שאלתי, לא מבינה.
"חשבתי הפעם לעשות את זה קצת יותר רשמי." חייך, לא הבנתי על מה הוא מדבר. מה קורה כאן?
הוא כרע ברך לצידי, והרגשתי את ליבי מנתר.
הוא פתח את הקופסא הקטנה שהייתה בידו, ושאל את אותה השאלה ששאל מלפני שש שנים,
"רוני, התנשאי לי?"