מתנאל & רוני ~ סיפורי ערסים ~ עונה שניה, פרק שבע עשרה

פרק 17 – מלאכית ללא כנפיים

הלכתי ברחוב באיטיות, סוקרת את האנשים אשר חלפו אל מול עיניי.
כבר עבר לו שבוע מאז שראיתי את מתנאל. לא הלכתי לעבודה, הוא לא התקשר, לא בא, לא היה לו אכפת.
אבל… אני מבינה אותו.
מי אני בכלל? לא היה בנינו כלום. הוא אוהב את אלן, היא בהריון ממנו.
"ילדה! את מוכנה להתחיל לשים לב לאן שאת הולכת?" שמעתי קול מוכר מעליי, אחריי שבטעות נתקעתי במישהו.
הרמתי את מבטי וראיתי את מי שבחיים לא האמנתי שאני אראה.
אלירן.
האח הגדול והאהוב שלי.
"לו את יכולה לספר. אם את רוצה לקחת את הסיכון שהוא יחשוב שאת משוגעת." שמעתי את קולו של אלוהים בראשי, גלגלתי את עיניי.
"אני מכיר אותך, נפגשנו פעם?" שאל ובחן את פניי.
הרמתי גבה, חייכתי חיוך קטן.
"אנחנו צריכים לדבר , אלירן." אמרתי בשקט. הוא היה נראה מעט מבוהל מעצם העובדה שאני יודעת את השם שלו.
"דברי." אמר בקשיחות.
"לא פה." גלגלתי את עיניי בשנית.
חיוך של נוסטלגיה נמתח על פניו.
"יש פה בית קפה קרוב, אפשר לדבר שם." אמר בשקט. איך הוא בוטח בי בכזו מהירות? השתגע הילד.
מה אם אני רוצחת? או פדופילית?
טוב, בעצם אני לא יכולה להיות פדופיל, כי הוא יותר גדול ממני.
"טוב." אמרתי. ידעתי שהוא מתכוון לבית הקפה שמתנאל מנהל. לא היה לי אכפת. כשאני עם אלירן אני כבר מרגישה בטוחה. הרי הוא אחי הגדול, לא?
אחריי הליכה קצרה של חמש דקות, הגענו לבית הקפה.
נכנסנו ותפסנו שולחן לשניים.
"אז… אני אציג את עצמי." חייכתי, הוא הנהן.
"אני רוני. בת שבע עשרה." אמרתי והושטתי את ידי, הוא לחץ אותה.
"אלירן, בן עשרים וארבע…" מלמל.
"אני צריכה לספר לך משהו, אבל תבטיח שלא תחשוב שאני משוגעת." אמרתי ברצינות, הוא גחך.
"אני כבר עכשיו חושב שאת משוגעת. אז זה לא בדיוק משנה." אמר וצחק, גלגלתי את עיניי ונאנחתי בעצבים.
"רוצה להקשיב או לא?" התלהטתי.
ואז מבטי התרכך בשניות. הבטתי בו. הוא התבגר, השתנה.
הוא נהיה יפה יותר. אח גדול שלי… התגעגעתי כל כך.
"דברי." אמר וסימן למלצרית בידו לבוא.
היא באה, לקחה את ההזמנות ונעלמה אל תוך המטבח. לא הכרתי אותה. כנראה היא המחליפה שלי. מכוערת.
"אני רוני. אחותך הקטנה." אמרתי לאחר שנשמתי נשימה עמוקה.
ואז… המבט שלו הפך למבט משונה. מגחך, אולי?
"כן, מאוד הגיוני." אמר בכעס. אני נושא רגיש… הא?
"תשאל כל מה שבא לך. אני אענה. אתה תראה שזאת אני. אני גם אוכל להסביר לך הכול, ואיך אני כאן." אמרתי ושילבתי את ידיי.
הוא נחר, מבטו מזלזל,
"מי זה מתנאל?" שאל. ליבי נצבט.
"אהוב ליבי. שעד עכשיו אני אוהבת אותו. אחריי שמתתי הוא התחתן עם אלן, ועכשיו היא בהריון ממנו." לחשתי בעצב, מבטו של אלירן הפך פחות מפקפק.
"תתארי את החתונה שלך ושל מתנאל." אמר ושילב את ידיו גם הוא, בניגוד לידיי, שנרפו ונפלו לצידי גופי.
חיוך של נוסטלגיה נמרח על שפתיי.
"זה היה היום המאושר ביותר בחיי. הוא הציע לי בבית חולים. לא האמנתי שזה באמת קרה. אני זוכרת שלפני שהוא הציע לי עשינו אהבה, ונרדמתי בין זרועותיו, וכשהתעוררתי הוא לא היה שם, ואני כבר לא הייתי ערומה. הוא נכנס עם זר פרחים וצחקתי עליו שהוא נהיה רומנטי לעת זקנה." אמרתי בעוד הדמעות מציפות את עיניי.
"תמשיכי." הוא אמר, הדמעות מציפות גם את עיניו. ממתי אלירן, אחי הגדול, בוכה? אולי… אולי הוא מתחיל להאמין לי?
"בת אל, החברה הכי טובה שלי, הלבישה אותי בשמלה לבנה ועדינה, ואיפרה אותי, וסידרה לי את השיער… ואז לקחה אותי במכונית למקום מדהים. הייתי צריכה לעלות המון מדרגות בכדי להגיע למתנאל. זו הייתה בדיוק השעה של השקיעה, ואני זוכרת שאתה עמדת שם, בת אל, אוראל ומתנאל. הוא היה כל כך יפה… ואני כמובן מעדתי על העקבים…" צחקקתי מבעד לדמעות שלא חדלו לזלוג על לחיי.
"רוני…" הוא מלמל וחיבק אותי אליו, עיניו מוצפות דמעות.
"אז נתנו לי אפשרות לרדת בחזרה לעולם בני האנוש." אמרתי בשקט. המלצרית חזרת עם מה שהזמנו, והניחה את המנות על השולחן.
"זה נכון?" שמעתי קול מאחוריי.
הסתובבתי והבטתי בלא אחר מאשר מתנאל.
"מת…מתנאל…" מלמלתי. עיניי רטובות כל כך.
"למה לא סיפרת לי?!" צעק. ראיתי שהוא רותח מזעם, אך בעיניו היה ניצוץ של אושר.
"א…אני ל…לא יכולתי." ייבבתי, הבכי התגבר.
"מתנאל, מה הקטע שלך?" אלירן צעק וקירב אותי אליו, מלטף את שיערי המתולתל. מנסה להרגיע אותי, אך לשווא. הוא לא מבין… לא יכולתי…
"לעזעזאל!" הוא צעק ואחז בכוס הזכוכית אשר הייתה על השולחן, והשליך אותה על הרצפה בזעם.
עיניי נפערו באיימה, הדמעות לא חדלו לזלוג, גופי רעד בפחד.
"אתה משוגע?!" צעק אלירן.
כולם הביטו בנו, ואני הרגשתי כאילו אני בסרט תורכי טרגי.
קמתי מהכיסא וברחתי במהירות לשירותי הבנות, נכנסת לתא, מורידה את מכסה האסלה, מתיישבת ומתפרקת. בוכה, ובוכה, ובוכה. ללא יכולת להפסיק. רציתי לצרוח, רציתי להעלם, אבל אני כבר כאן.
ושניהם יודעים.
המשכתי לבכות בשקט, ואחריי רבע שעה שמעתי מישהו נכנס לשירותים.
שיערתי שזאת לקוחה אחת, אבל אז דפקו על דלת התא בו הייתי.
"תפוס…" מלמלתי בקול רועד מבכי.
"זה אני." שמעתי את קולו העמוק של מתנאל.
"תעזוב אותי." ייבבתי.
"אני מצטער." אמר בשקט בשקט.
"אתה לא. אתה שונא אותי." בכיתי. גופי רעד. לפתע דלת התא נפתחה, למרות שהייתה נעולה, ופניתי להביט במתנאל שעיניו אדומות ומבט עצוב אך עם ניצוץ של אושר.
"בואי הנה." אמר ומשך אותי אליו, ידיו עוטפות אותי ברוך.
"אתה אוהב את אלן." בכיתי, גופי רועד בין ידיו.
ידו החלה מלטפת את שיערי המתולתל.
"אני לא הפסקתי לאהוב אותך. אפילו לא לשניה." לחש, קובר את ראשו בשיערי.
"ובכל זאת התחתנת עם אלן." לחשתי בעצב, ליבי נצבט.
הוא אהב אותי, ובכל זאת התחתן עם אלן. זה אומר שהוא אוהב גם את אלן.
"אלן הייתה טעות." אמר בשקט. לא האמנתי לו. ידעתי שהוא אוהב אותה. אני לא סתומה.
"אלן הייתה טעות, כמו שאני הייתי?" התרחקתי ממנו, מביטה בעיניו.
"את היית האהבה הראשונה שלי."
"ובכל זאת לא היית נאמן לי." החמצתי את פניי. הוא אף פעם לא היה נאמן לי.
אף פעם לא יכולתי לסמוך עליו.
פעם עם "אחותי הגדולה", ופעם עם אלן הזונה.
"אתה אפילו חשבת שאלן יותר יפה ממני… אז לך לאלן!" אמרתי בבכי ויצאתי מתא השירותים, יוצאת מהמסעדה.
למה דווקא בו הייתי צריכה להתאהב?
למה דווקא הוא?
"רוני!" הוא קרא מאחוריי, אך התעלמתי וברחתי במהירות לביתי.
נעלתי את הדלת וקרסתי על הרצפה בבכי. לא שמה לב שמישהו מחבק אותי אליו, מלטף את שיערי.
"אלוהים…" מלמלתי, מביטע בו מבעד למסך הדמעות שעליו הוקרן הסרט התורכי שנקרא החיים שלי.
"רוני…" הוא מלמל וליטף את שיערי.
קברתי את ראשי בחזהו והתפרקתי.
כמה כבר מלאכית יכולה לשמור בבטן?