מתנאל & רוני ~ סיפורי ערסים ~ עונה שניה, פרק שתים עשרה

הרגשתי את לחיי מוורידות.
לא מאקט של מבוכה, אלא מאושר.
הוא מתחיל להזכר בי. להבין מי אני, להבין שהוא אמור להיות איתי. שאני האחת שמתאימה לו.
"אני גם… מרגישה אלייך משהו." לחשתי, מביטה בעיניו. הוא חייך.
"את כל כך קטנה… אסור לנו להיות ביחד." אמר, ידו מלטפת את לחיי.
הוא…הוא רוצה…?
"אני לא יכול לעזוב עדיין את אלן." נאנח, בעוד אני משפילה את מבטי.
הוא בחיים לא יעזוב את אלן למעני, על מה אני מפנטזת? זה פשוט לא יקרה. הוא אוהב אותה.
"היי, תביטי בי." אמר והניח את ידו על סנטרי, מרים את מבטי אליו.
"אני לא רוצה לוותר על מה שיש בנינו. אני יודע שזה לא משהו שיחלוף בקרוב. אבל תביני אותי, אני לא יכול לעזוב אותה, הילד שלי נמצא בתוכה." לחש בשקט, עצב התגנב לקולו.
"אני לא רוצה לעמוד בניכם." מצאתי את עצמי אומרת בשקט.
"את לא עומדת בנינו. זו בחירה שלי. אני אעזוב אותה, פשוט לא עכשיו. עדיין לא." אמר ונשק לשפתיי נשיקה קטנה, שעירבלה את בטני וגרמה לי להרגיש בעננים. אני כל כך אוהבת אותו… הוא כל כך מדהים…
"אוקיי." לחשתי בשקט. "אני מקבלת את מה שאתה אומר. אני סומכת עלייך. אני… אני פשוט לא רוצה שתעשה משהו שתתחרט עליו." לחשתי. על מה הוא כבר יכול להתחרט?
אה, כן… על הבחירה להיות איתי. עם מישהי שלא מספיק טובה בשבילו. מגיעה לו מישהי טובה, חכמה, חזקה.
לא אחת שבוכה מכל דבר. שאפילו את התיכון היא לא סיימה. טוב… אבל זה לא מפתיע, מתתי לפני שיכולתי לסיים את התיכון. מה שלא כל כך היה תלוי בי וביכולות שלי.
"אין משהו שאני יכול להתחרט עליו." אמר, מלטף את שיערי.
צחקוק קצר נפלט מפי, מה שגרם למתנאל לחייך חיוך צדדי.
"אני אוהב את הצחוק שלך." אמר והעביר את ידו על שפתיי, מה שגרם לאלפי זרמי חשמל לעבור בגופי.
"אני שונאת את העגיל בגבה שלך." אמרתי והנחתי את ידי על העגיל, הוא גחך.
"ואני גם שונאת את העגיל בלשון שלך." חייכתי חיוך קטן. שם לא יכולתי ת
להניח יד, אבל הוא הבין את הרמז ורכן לעברי, נושק לשפתיי בעדינות מתוקה.
לשונו ביקרה בפי כבר פעמים רבות, אך זו הייתה הפעם הראשונה בעודי חיה אחריי המוות. וזה היה מדהים, אפילו יותר טוב ממה שזכרתי את זה, וזכרתי את זה בתור הדבר הטוב בעולם.
אחריי שהתנתקנו, מתנשפים מעט, ואני, כמובן, כמו תמיד, הייתי סמוקה, הוא חייך אליי חיוך זוהר.
"את בתולה?" שאל בישירות.
או – או
מה אני אמורה להגיד עכשיו?