מתי היא תשים לב.. פרק 41

יי נקודת מבט ענבר –

הבטן קיבלה צורה של כרס החיים הטובים, כמעט ואי אפשר להתעלם מההריון , אנשים עושים זאת עדיין , אך אני יודעת שבקרוב כל האנשים מסביבי יתחילו לשים לב..
"מאמא שלי, אולי תאכלי משהו?" שאלה אמא בזמן ששכבתי בספה בלי מעש.
"אמא אני מפחדת.." יבבתי בבכי, היא נשמה עמוק והתיישבה על ידי.
"אני יודעת." אימצה את חיקי אליה. .
"מה אני אעשה עם התינוק? מה אני אעשה עם החיים שלי?" יבבתי , אני לא רוצה להיות אם-חד הורית.
"הכל יסתדר, את תראי. עומרי אוהב אותך.. הוא פשוט צריך זמן." אמרה אמא באהבה, לא יודעת שעומרי בגד בי.
"אני מקווה.." נשמתי עמוק.

כבר שני שבועות שאני שבורת לב בבית .
בן של זונה! איך הוא יכל לבגוד בי?
הכל נתתי לו.
חופשיות מוחלטת .
מה קרה בנינו…

אכלתי מעט עוגת שוקולד שאמא אפתה במיוחד בשבילי, בהתחשב שאני בת יחידה וכבר לא גרה בבית.
למעט השבועיים הללו שברחתי מהאוניברסיטה למען בכי וכאב.
"מה עם הלימודים?" שאלה אמא ,
"אני אחזור מחר ללמוד.. אני יוכל לקחת את הרכב שלך?"
"בטח, ילדה שלי. את חוזרת לישון בבית?"
"כן.. אני חושבת שכן.." מלמלתי
"תעשי מה שטוב לך. את יודעת שאני אוהבת אותך ולא כועסת על ההריון.. נכון?" שאלה אמא
"את באמת לא כועסת?"
"אני מאוכזבת מעט, אבל היי.. אני עומדת להיות סבתא צעירה כמו שרציתי." חייכה.
"אבא לא שמח." חייכתי חיוך שבור.
"כי הוא עוד בגישה קדומה." הסבירה, מדליקה את הטלוויזיה על חדשות הבידור.

"נטלי דדון." צחקתי,
"תראי מותק, נטלי דדון מגדלת את הבן שלה לבד. עברה הריון לבד" אמרה אמא בגאווה
"אבל זאת נטלי דדון אמא!" צחקתי,
"מה השונה בניכן?"
"שהיא כוסית על! שהיא אלופה בכל מה שהיא עושה"
"יפה שלי, תראי את הכתבה. תראי איזה גיבורה היא. להחליט לגדל ילד לבד- זה לא קל. לעבור הריון לבד – מאוד לא קל. אבל תראי! היא הצליחה." אמרה אמא.

הקשבתי לכתבה ומחיתי דמעות בין לבין.
אני נותרתי לבד.

–

נכנסתי מתחת לשמיכה , אחרי שאמא בדקה שאני עדיין חיה ואין חשש לחיי מחפצים חדים בחדר הילדות שלי.

-"מה.." מלמלתי לטלפון , עומרי.
"איך את?" שמעו את קולו השבור, מגיע לו. בן של זונה.
-"מה נראה לך?" שאלתי בכעס
"אני מצטער. אני באמת מצטער, את מאמינה לי?"

שתקתי .

"נבי שלי." קרא לי בכינוי שלי.

"אני באמת אוהב אותך. אני רוצה לראות אותך"

"נבי.. תסלחי לי.. בואי נדבר בבקשה"

"אני בן של זונה, אני יודע. אני התנהגתי כמו זין. יודעת מה? לא כמו זין. אני זין! אני נתתי לך ללכת במקום לבקש ממך להישאר. אבל פחדתי, פחדתי שאם תשארי, אני אשבר מולך."

-"אתה בן הזוג שלי. למה לא פתרנו את זה בדרך יפה יותר?" יבבתי

"כי אני מטומטם . אני מפגר – אינפנטיל – אני מאחל לעצמי למות ביסורים. אני לא יכול לחיות במחשבה שפגעתי בך." בכה אל תוך השיחה

-"אני אוהבת אותך.." מלמלתי בבכי

"אני אוהב אותך, את החיים שלי. את האוצר שלי, אנחנו נשקם את היחסים בנינו, אני מבטיח." אמר

-"אני מפחדת.. כואב לי, כואב לי לחשוב שהיית עם אישה אחרת במקומי."
"זה לא יקרה שוב, זה היה רגע של חולשה, אני מצטער." יבב
-"מאיפה אני אמורה להאמין לזה?" בכיתי שוב
"תאמיני לי, בבקשה."

שתקתי .

"תני לי בבקשה לזכות באמון שלך מחדש. אני מבטיח לך שחזרתי לעצמי . אני לא ישן בלילות מרוב געגוע"

"אני מצטער שאני זין של בן אדם. כלב של בן אדם."

"רק תגידי לי שיש לך עדיין טיפת תקווה לגבינו"

"אני מתחנן אלייך נבי."

פרצתי בבכי חזק ולא יכולתי לשאת את זה יותר.

-"אני שונאת אותך על זה שנתת לי להתאהב בך."

"אני יודע. זה מגיע לי."

-"אתה לא רצית לשכב איתי! לישון איתי בקושי הסכמת. גירשת אותי מהבית בתירוץ שקשה לך לישון."

"אני בן זונה, אני יודע. זה מגיע לי שתשנאי אותי."

-"אני שונאת אותך." קבעתי

"בבקשה תתני לי לראות אותך. אני מחוץ לבית שלך, בבקשה. אני צריך רק לנשום אותך. בבקשה" יבב

"אני אעשה הכל למענך, אני נשבע. הבאתי טבעת. בבקשה תאמיני לי"

"אני אקח אותך להיות האישה שלי לעולמי עד."

"תעזרי לי, אני מתחנן. אני לא מכיר את עצמי שבור ככה. אנחנו יחד כבר 5 שנים, אני מתחנן אלייך. תחזרי אלי.."

ניתקתי את השיחה, מיופחת מדמעות.

חולצת סוף מסלול של עומרי נתלתה על גופי ברפיון.
הבטן היחידה שתפסה מקום בחולצה.
יוצאת עם חולצתו ומכנס טרינג שחור רחב אשר יכיל את הקלוריות שספחתי בשבועיים האלו.

שיערי היה מסורבל בגולגול על קודקוד ראשי, מחכה לפגוש בעומרי.
וכך קרה.
יושב מחוץ לדלת מתייפח בדמעות, מרים את ראשו אליי באיטיות ומיד נעמד על רגליו, מוחץ אותי לחיבוק.
"אני אוהב אותך. כמה שהתגעגעתי" יבב
"לא חזרתי לעבודה, אני חיכיתי בחדר שתחזרי אליי."
"אני אוהב אותך, תעשי משהו. תתקני את הלב השבור שלי. תדרכי עלי, תרמסי אותי, תקללי, תרביצי. הכל." בכה אל צווארי .
דמעותיי נספגו בחולצתו השחורה, מריחה שוב את הריח הטוב , המוגן והמוכר שלו .
"אני התגעגעתי להכל בך. למבט הזה שלך, לשיער שלך, לריח שלך- אוי אלוקים. הריח שלך." יבב
המשכתי להתייפח,
מנגבת את דמעותיי בחולצתו ולא מדברת.
"בבקשה, תגידי משהו. תגידי מילה אחת. אני חייב לשמוע את הקול שלך."
"א-אין לי." יבבתי,

"ילדים שלי." שמעתי את אמא מיבבת, קפצתי בבהלה.
מביטה אחורה ורואה את אמא מוחה את דמעותיה.
היא מיד הכניסה את עומרי שאסף את דבריו מבחוץ, סוגרת אחריו את הדלת.

"בואו תשבו, תדברו על הכל." אמרה אמא.
מושיטה לנו מים .
רק עכשיו מבחינה בפרחים שעומרי הביא,
וקופסא של טבעת נישואין .

לא היה על מה לדבר. פשוט קמתי מהספה והחלטתי לעשות צעד אמיץ.
להתיישב על רגליו של עומרי שהיה מכונס בתוך עצמו לרגע.
הוא מיד קיבל אותי באהבה ועטף בחום.

לא דיברנו, רק בכינו .

אמא ישבה בספה מהצד והתחילה לדבר – ממש עיתוי גרוע.

"כשהיינו בגילכם, אבא ואני נפרדנו. הוא- הוא הכיר מישהי אחרת במילואים.." חייכה חיוך שבור,
ליבי התכווץ.
עומרי הניח יד מנחמת על יריכיי כשישבתי עליו וחיבקתי חזק את צווארו.
ידיו עוטפות באהבה את גופי .

"הם יצאו במשך כמה זמן." צחקה בזלזול
"הוא בגד בך?" שאלתי בחשש
"כן.." חייכה חיוך קטן,
"למה את מחייכת?" שאלתי ללא הבנה
"כי זה מרגיש כאילו זה קרה אתמול" צחקה
"מה עשית?"
"נפרדנו, כמובן. אבל אחרי חצי שנה, אבא שלך הפתיע אותי ופשוט כל הדברים הסתדרו מעצמם . ניסינו להבין ולשקם את הקשר בנינו.." אמרה בהגיון.
"ואת אוהבת אותו עדיין?"
"ההפך." אמרה
"מה ההפך?" פחדתי
"אני אוהבת אותו יותר ממה שאהבתי אותו לפני. כי הערכתי מה הוא בשבילי. וגם הוא, הוא הבין שבלעדיי הוא כלום." אמרה ,
היא מעולם לא סיפרה לי על זה .

"שוב פעם את מספרת לזוג במשבר את הסיפור פרידה שלנו?" שמעתי את אבא בישנוניות מפתח הסלון .
"כן. אנחנו לא נפריע להם.. נלך לישון." צחקה אמא
נושקת למצחי ואז למצח של עומרי .

החלטתי לקום לחדר שלי, עומרי בעקבותיי.

נשכבנו במיטה, כפיות.
מפחדים לזוז לנשום .

"לא שכבתי איתה." אמר.
"אז מה עשיתם?" מחיתי דמעות בשקט
"זה היה בסך הכל סקס יבש, שכל הזמן הזה חשבתי עלייך ועל כמה מניאק אני."
"אז למה לא סיפרת לי?"
"פחדתי."
"אני רציתי אותך בלי שום תנאי."
"אני יודע, גם אני רוצה אותך באותה מידה. אני מבטיח לגדל איתך את הילד ולהקים איתך בית."
שתקתי.
בסך הכל לישון .

"אם רק היית יודע, כמה כואב לי כשאתה לא לידי. וכמה כואב לי כשאתה לידי."

"אני יודע.." נשק למצחי, "אני שונא את עצמי על זה."

נקודת מבט הדר-

השבוע חופש הסתיים לו . אני צריכה לחזור לבסיס לצערי..
נכנסתי בש"ג וראיתי את שני יושבת שם, מגיע לה. סגרה שבת
"שני מה נשמע?" חייכתי, בכל זאת, חברה למשרד.
היא הסתכלה עליי והתעלמה מקיומי .
"שני?" צחקתי, היא הסתכלה עליי במבט רע ואמרה "מה נשמע תשאלי את תומר. או שלא הזדיינתם השבוע, אז אין לך יחס יותר."
הבטתי עליה בהלם ושתקתי לכמה שניות
"לידיעתך, יש לו חברה, לי יש חבר." אמרתי בכעס
"מה זה אכפת לך? חבר זה לא קיר." אמרה בכעס גם היא
הבטתי עליה בהלם והלכתי למגורים .

שמתי את התיק בחדר, נטשה בדיוק פרקה את התיק אל הארונית.
"מתי הגעת?" שאלתי את נטשה, היא העריכה הראשה ושלפה "עשר דקות ועשרים שניות." צחקה
"איפה תומר?" שאלתי
"בדיון עם כל הקצינים." הסבירה, "למה?"
"רציתי להגיד לו תודה על הרגילה." צחקתי
"הוא ישמח אם תביאי גם שוקולד על הדרך. הוא רצה ולא הבאתי לו" צחקה
"אני אלך לשקם, רוצה לבוא?"
"כן, אני אסיים פה ונלך." הסכימה, עולה על ב' תוך כדי.
עשיתי כמוה..

"עברת דרך המשרד?" שאלה נטשה,
"לא, למה?"
"היה בלאגן כשלא היית.. ביטלו לכל הבנות את הפטורים"
"מי?"
"המג"ד. הבנות עשו מרד כשהיה להן תורנות מטבח ונקיון"
"לא שמעתי על זה.."

קניתי שוקו לי ולנטשה, לתומר הבאתי קליק.
"יאלה בואי נפריע לו" אמרה

"איכס, איך הן מסתובבות ביחד." שמעתי את אחת הבנות מהמשרד אומרת עלי ועל נטשה .
נטשה נכנסה לקבע, כנראה בגלל זה .
"אל תתייחסי." אמרתי לנטשה
"יש לכן בעיה שאני בקבע?"
"לא." צחקו
"אז מה הקטע?"
"איך את יכולה להסתובב עם הנחש הזאת." והצביעו עליי
"מה היא עשתה לכן?" אמרה בכעס נטשה
הבטתי בשקט, זאת השניה שמדברת אליי מגעיל.
"מה שיש לי להגיד, זה שתיזהרי מנחשים." וקרצה

אני ונטשה המשכנו ללכת, שותקות.

–

אני כבר יושבת שעה על זימונים של חיילים. הודתי לתומר במהירות ורצתי למשרד לעבוד .

"מישהי יכולה לעזור לי עם חסר שפ"א?"
"בנות?" שאלתי שוב, אך הן שתקו.

יש מלא עבודה .

שמתי משקפיים והתעסקתי בעבודה, דילגתי על ארוחת הצהריים והמשכתי לעבוד .

הנייד שלי צלצל, זאת מעיין .

-"מעיינצ' איפה את?"
"בחדר אוכל, אני רואה כל הבנות פה. איפה את?"
-"במשרד , יש לי מלא עבודה." הסברתי
"אני אגיד לבנות להביא לך אוכל"
-"תודה מעייני"

המשכתי לעבוד במהרה, יש לי מרץ של שבוע חופש.
עשה לי טוב החופש.

ליאן ודניאל נכנסו למשרד, כל אחת במחשב שלה.
דניאל יושבת לידי במחשב, היא אוהבת לשבת לידי כי כשהיא באה חדשה וצעירה מהקורס היא הייתה צריכה עזרה בתפקיד.

הרגשתי לא רצויה, דניאל וליאן צחקקו בין שתיהן .
הביטו עלי ואז צחקו .
הבטתי עליהן בשקט ושתקתי .

ניסיתי לפתח שיחה..

"הייתן בחדר אוכל?" שאלתי, דניאל הביטה בי בשקט וליאן צחקה .

"דניאל בואי החוצה, עויין פה מידי."

אני מרגישה שמשהו לא בסדר..

המשכתי לעבוד, הנייד של דניאל צלצל מהודעות.
היא יצאה בלי .

יכולתי להבחין במלא הודעות מקבוצה כל שהיא.

25 הודעות שלא נקראו מאת ; בלי הדר ברוך ה' .

נכנסתי לקבוצה והתחלתי לקרוא את השיחות .

'היא דיברה איתנו והתעלמו, היא כמעט בכתה. הייתן צריכות לראות!'

'לי היה יותר כיף! בבוקר היא אמרה מה נשמע, אמרתי לה שמה נשמע שתגיד לתומר שהיא מזיינת.'

'אני בדרך לסכסך בינה לבין נטשה חחח'

אלו היו בנות מהמשרד שלי .

נשכתי את שפתי התחתונה ושמתי את הנייד של דניאל על שקט, מכניסה לכיס שלי ויוצאת מהמשרד לכיון השירותים .

מתחילה לקרוא את שטף ההודעות בקבוצה

'צריך להביא לה אוכל. מי רוצה לירוק לה בתוכו?'
'אני! שהזונה הזאת תלמד לא להלשין עלינו.'
'מצצה לתומר ובגללה אין לנו פטורים.'
'בת זונה שתתאבד.'
'צריך לשרוף אותה. שמעתי שהיא ירדה למג"ד זונה.'
'היא מאומצת אתם יודעים?'
'איך אתן יודעות??'
'ליאת בדקה בתיק אישי שלה וראתה שמי שמבקר אותה תמיד זה רק מישהי בשם שרית וזה לא השם של אמא שלה.'
'מי ירצה ילדה פח כמוה?'
'מי לא? שוכבת עם כל הבנים בבסיס.'

מחיתי את דמעותיי שבכלל לא הרגשתי שהם שם.

חוזרת למשרד אחרי שאני רעננה ובטוחה בעצמי .

החבאתי את הנייד של דניאל באחד המגירות שלה, שלא תחפש.
שמחה שאני לבד במשרד .

המשכצי לעבוד, רואה את יעל נכנסת עם חמגשית ומושיטה לי .
"בתאבון. תגידי לי איך האוכל." חייכה חיוך רשע .

יכולתי לראות את שני מהצד מצלמת בלי שאני אשים לב .

"אני לא רעבה, תודה." חייכתי חיוך קטן ויצאתי מהמשרד אל המשרד של הקצינה שלנו .

שמעתי שיש מישהי במשרד של ליאת, אז החלטתי לחכות בחוץ.
שומעת על מה הן מדברות.
"אני לא מסוגלת לסגור שבת, אני מתגעגעת הביתה." שמעתי את גל בוכה
"אני יודעת, אני מצטערת. ניסיתי שיאשרו לך את הפטור."
"הכל בגלל הדר השרמוטה הזאת. אז גם אני אלך למצוץ לתומר" אמרה גל
התקרבתי לדלת וניסיתי להקשיב יותר.
ליאת צחקה
"תאמיני לי, גם אני לא כזה מתה עליה."
"תתני לה עונש, שתסגור היא שבת." ביקשה גל
"בעיה. תומר לא יתן לזה לקרות."
"אז ניתן לזה אנחנו לקרות! נעלים לה חומרים מסווגים. נגרום לה שהיא תצטער על הרגע שהיא פתחה את הפה שלה."
"לא, עזבי. את תסתבכי.."
"כולן במשרד שונאות אותה. אנחנו עושים עליה חרם." צחקה
"לא נראה לי שיהיה אכפת לה."
"בטח שכן. זה מפריע לכל אחד" צחקה גל
"בכל אופן, עזבי את זה בצד.. נראה מה אפשר לעשות בשביל שתצאי."
"גם ככה אין לה משפחה. מצאתי מסמכים שלה שמראה שהיא לא גרה עם אמא שלה"

מחיתי את דמעותיי בשנית ונשמתי עמוק, שומעת את שתיהן צוחקות ואז פותחת את הדלת.
"היי." אמרתי בשמחה, הרי אני רגילה לזייף.
"ה-הו היי." אמרה ליאת בשקט, גל התעלמה.
"רציתי לשאול אם יש עוד מסמכים שצריך למלא.. סיימתי את כל מה שהיה שם."
"לא, זה בסדר." אמרה ליאת והרימה את משקפי הראיה שלה מעל הראש.

"אני מפריעה?" חייכתי, יודעת שכן.
"האמת שכן." אמרה ליאת, "לכמה זמן ארזת?"
"שבוע" הסברתי
"טוב, את משוחררת לבינתיים מהמשרד."

הלכתי למשרד וגיליתי שאין לי מקלדת במחשב.
העלימו לי .
"מישהי ראתה את המקלדת שלי?"
"היי, אני מדברת. אתן יודעות, אפשר לענות." אמרתי בכעס.
"שלא תלכי להלשין עליי למג"דוש שלך." חיקתה קול של ילדה קטנה.

יצאתי מהמשרד והלכתי לדשא. יושבת שם בשקט, מחייכת לעצמי.

חייגתי אל מתן , אהובי .

"ואו בייב . בדרך כלל ביום ראשון את שוכחת ממני" צחק
-"כן, מצטערת.."
"מה יש?" שאל בדאגה
-"סתם.. הבנות לא מדברות איתי"
"מי? מעיין ןנטשה?"
-"הבנות מהמשרד." צחקתי בזלזול
"מה קרה איתן?"
-"המג"ד ביטל להן את הפטורים, אז הן עושות עליי חרם.."
"אולי את סתם מדמיינת?"
-"הן היו רציניות.."
"מאיפה לך?"
-"בבוקר אמרתי בוקר טוב לאחת הבנות, היא אמרה משהו על זה שאני מזדיינת עם תומר.. ושאר הבנות מתעלמות ממני.. כאילו אני לא קיימת." צחקתי בזלזול.
"אל תתייחסי- את ראויה להרבה יותר."
-"הן פתחו קבוצה בלעדיי והן מרכלות עליי שם.."
"אמרת לליאת?"
-"היא משתפת פעולה נראה לי.. היא צחקה מקודם עם אחת הבנות שאני יורדת לתומר.."
מתן שתק.

-"חשבתי שאחרי שעברתי חרם בתיכון, אז זה לא יקרה יותר.."
"יש לך חברות, זה לא כמו בתיכון. את תראי."
-"אני מפחדת להסתכל להן בעיניים."
"אני מאמין בך, את מסוגלת לפתור את זה."
-"אני רוצה לבכות, אבל אין לי כוחות." יבבתי
"אני יודע, אני מאמין לך."

"תלכי למשרד יפה שלי, תעבדי קצת."
-"הן העלימו לי את המקלדת.." צחקתי בזלזול
"כאלו מפגרות." נאנח
-"אני אלך לאכול.. ראיתי בטלפון של דניאל בלי שהיא ידעה, שהן ירקו לי באוכל שמעיין הכינה לי."
"אני מת לבוא לשם ולהרוג אחת אחת. אבל אני יודע שאת הרבה יותר טובה מהן."
-"אל תדאג. אני בסדר.. אני רגילה." צחקתי בשקט, מוחה את דמעותיי השקטות ומסיימת את השיחה.

הלכתי לחדר של מעיין, מספרת לה הכל.
היא מיד נוקטת בשיטת המכות, אך הורדתי אותה מזה.
בסך הכל ביקשתי שתהיה שם בשבילי.

היא הסכימה.

–

לאחר שסיימנו את כל העבודות במשרד ,
ליאת הציעה שנלך למסעדה .
אנחנו גם רק 8 בנות במשרד היום .

וליאת עם רכב בבסיס וגם גל .

"איזה מסעדה?" כולם התקבצו ליד השולחן של גל ושני .
"חלבית, הכי טעים." הציעה גל
"בואו לנפוליטנה" הציעה דניאל
"זורם. יאלה נלך ככה." אמרה ליאת, התקרבתי לשולחן של השתיים .
הסתמסתי בנייד עם מעיין בשביל לא להרגיש את המבטים של כולן .

"טוב מי איתי?" אמרה ליאת.
"לירן, טל, חן ורון עם ליאת." אמרה גל, הם ימלאו רכב שלם.
"וכל השאר איתי." אמרה גל,
"שזה כמובן שני ודניאל אתן איתי." אמרה גל

לבי נצבט… איפה אני?
העיניים שרפו לי, הגרון שלי עקצץ וכאב.

"מקובל על כולן? מסעדת נפוליטנה?"

"מה איתי?" שאלתי בחיוך רחב, אין לי מה להעלב.
"אה נכון. א-" ליאת נתקעה .
"שתבקש מתומר." שמעתי את הבנות מצחקקות ביניהן
"טוב, אז נבטל בנות." אמרה ליאת
"תמיד הכל מתבטל בגללה, אתן שמות לב?" אמרה דניאל
"תכננתן גם ככה ללכת בלעדי, אז תלכו. לא תרגישו בחסרוני" חייכתי חיוך מתנשא ולקחתי את הבקבוק מים שלי , יוצאת מהמשרד.

נעמדתי מחוץ לדלת, שומעת אותן צוחקות ואת ליאת שואלת "אז הולכים?"
"כן, יאלה. שתשאר פה. הייתה שבוע בבית."

ישבתי בספסל מחוץ למשרד והדלקתי סיגריה.
מלא זמן שלא עשיתי את זה .
שאפתי את הסיגריה והבטתי בבנות שיצאו מהמשרד ועשו סלפי יציאת אוכל.

"הדר את בטוחה?" שאלה ליאת כמעין חובה
"יש ברירה?" צחקתי, ממשיכה לעשן .
"טוב תהני פה. רוצה שנביא לך אוכל?"
"לא, תודה. אני כנראה אצא עם חברות"
"אבל לא אישרתי לך." אמרה
"הגענו לשלב, שאנחנו לא שואלות כלום אחת את השניה, לא?", צחקתי
היא שתקה והמשיכה ללכת.

סיפרתי למעיין מה קרה, שסיפרה אחרי זה למאור, שסיפר לאור שסיפר לאביב.
וככה כולם ידעו.

החלטתי לחזור לחדר לישון, אני עייפה מידי בשביל לדבר.

הנייד שלי צלצל, זה מתן.

"בייב, את מתאמנת?"
-"בייב ישנה."
"מה קרה?" שאל שוב
-"סתם.. קשה לי קצת."
"רוצה שנדבר?"
-"האמת לא כל כך.. זה סתם גורם לי לבכות."
"אני אוהב אותך, יפה שלי. הכל בסדר."
-"הן יצאו היום בלעדיי למסעדה.." צחקתי
"איך את יודעת?"
-"עמדנו שם כולנו עם ליאת והם חילקו את האנשים שכל אחד לוקח.. וגל יכולה לקחת רק 2 אנשים.. אז יצא שאני לא יכולה.. והן לא התייחסו.. אז שאלתי מה איתי, איך אני באה.. אז ליאת אמרה שנבטל וכל הבנות התחילו שוב פעם לצחוק עלי.."
"והן הלכו בסוף?"
-"ברור. לא רציתי לתת להן את ההרגשה שאני נפגעת מהן. חייכתי והראתי שלא כואב לי."
"מותר לך להפגע, זה לגמרי בסדר."
-"אני לא מבינה מה עשיתי לא בסדר.. הרי אני סגרתי יותר מהן.. נדפקתי עם מלא עבודה.. תמיד הייתי שם בשבילן."
"צעירות חצופות."

–

השלושה ימים הקרובים עברו עם התעלמות מוחלטת של הבנות ממני.
הן גנבו לי דברים מהשולחן ולקחו גם את המחשב עצמו.

הלכנו לחדר אוכל, מעיין הייתה בשמירה והבנים היו בשטח.
כל הבנות של המשרד ישבו בשולחן עם ליאת, החלטתי לצאת הבוגרת ולשבת לידן ברגע שאסיים לשים אוכל.
הבנות הלכו לפניי לאכול, אז קיוויתי שהן יקומו עוד לפני שאגיע.
חייכתי אל תומר ונטשה והלכתי לשבת ליד הבנות.
ברגע שהתיישבתי, כולן הביטו עליי והתרחקו.
אבל בסדר, הן בסך הכל זזו טיפה.
"אפשר את המים?" שאלתי,
הן התעלמו.
"ליאת אפשר את המים?" היא העבירה את המים אל שני,
שני הניחה את זה ולא העבירה .
"שני אפשר את המים?"
היא הסתכלה עלי והמשיכה לאכול.
"אפשר את המים?", הרמתי את קולי שוב, מנסה לא לבכות.
"קחי כבר מטומטמת." דניאל דחפה את המים אלי שמרוב המהירות, נשפכו על השולחן ועל המדים שלי.
קמתי מיד וניסיתי לקחת את המפיות על מנת שאנקה את המדים שלי .
אני הרגשתי את מבטתם של כל חדר האוכל עליי.
"אפשר מפיות?" ביקשתי בשקט, משפשפת את קודקוד ראשי ומנסה להרגע מזה שכל המכנס שלי מים .
הן כרגיל התעלמו.
הלכתי לשולחן ליד ולקחתי מפיות בשקט, מנקה את המכנס שלי מהמים וגם את השולחן .

ברגע שהתיישבתי סוף סוף לאכול, זה הגיע שוב.
"יש פה יותר מידי רעש.. שמתן לב?" אמרה רון וכולן קמו כאחת והשאירו אותי לבד בשולחן עם ליאת.

התחלתי לאכול לבד והתעלמתי מהמבוכה.
ליאת זייפה שיחה ואמרה "כן, אני בדרך למשרד." וקמה מהשולחן בלי להגיד כלום.

לרגע כבר אבד לי התאבון.

שיחקתי בחומוס עם הסלט ואכלתי מעט, מנסה לא להרים את הראש מהנייד על מנת שלא אצטרך לבכות.

"היי, באנו לשבת איתך." שמעתי את נטשה אומרת.
חייכתי חיוך קטן ונשמתי עמוק.
"זה בסדר.. אני כבר לא רעבה.."
"מה קורה פה?" שאל תומר,
"כלום, הכל בסדר." חייכתי חיוך רחב וניסיתי להעלים את המבוכה.
"אני ראיתי מה קרה פה. אני בסך הכל מנסה להבין טוב יותר." אמר תומר
"א-אני בסדר.. אני ממהרת למשרד.." מלמלתי, קמה מהר ומפנה את המגש שלי.

נקודת מבט תומר –

לאחר שראיתי את הזוועה בחדר אוכל, החלטתי לכנס את כל קישור גיוס לשיחה.
הלכתי למקור השני שיודע יותר טוב ממני, זה בטוח.
מעיין.

היא סיפרה לי הכל, כולל הארוחת ערב שהבנות הלכו בלעדיה.
כולל הקבוצת ווצאפ.
לא ידעתי שזה קורה בצבא.

אך לפני כן, עשיתי בדק בית.
נכנסתי למשרד, רואה את הבנות סביב השולחן של הדר, נוגעות לה בדברים .
"הכל בסדר?" שאלתי,
הן מיד השתתקו.

"איפה המחשב של הדר?"
"הלשינה לך?" צחקה דניאל
"לא. איפה היא בכלל?"
"כנראה מצאה לה דדי שוגר אחר." צחקה רון
"רון יש לך משהו להגיד?"
"לא." קבעה, הלכה למקומה.

הלכתי אל ליאת, מבקש לכנס את כולן, בלי הדר.

עשינו שיחה,
שיחה מאוד מאוד טעונה .
הבנות סיפרו שכמה הדר לא נעימה ומגעילה אליהן, גונבת להן דברים .

לא האמנתי לזה.

השארתי את ליאת איתי לבד לשיחה,
היא גם הייתה טעונה .

"מה קורה במשרד שלך?"
"לא קורה כלום." התחמקה .
"את יודעת שלחיילות שלך יש קבוצה בלי הדר? את יודעת שיש לך חרם במשרד?"
"חרם על מי?" התממה.
"ליאת, תעשי לי טובה. כדאי לך עכשיו להתחיל לסדר את העניין, לפני שאני אשפוט אותך על שיצאתן לארוחה מחוץ לבסיס בלי אישור ממני."
"אתה יודע מה? אולי הבנות צודקות. צריך לרדת לך בשביל שתהיה בעדי." צחקה
"מה?" שאלתי בהלם.
"הדר, הרי ברור שהיא שוכבת איתך בשביל הטובות שלה."
"את שומעת את עצמך? תתביישי לך." אמרתי בכעס.

מתעלם ממנה ומיד הולך למג"ד.
היום ליאת הולכת לעוף, גם החיילות שלה.

סיפרתי למג"ד הכל. כמובן שהיה בעדי.

"אין בעיה תומר, נשפוט אותן." אמר המג"ד.
"אני כל כך רותח מעצבים."
"אני לא אסכים לחרם בבסיס שלי."
"ועוד ליאת המטומטמת הזאת מגבה את החיילות שלה. היא אמרה לי 'כנראה שהבנות צודקות. צריך לרדת לך בשביל שתסכים איתי.' מה נראה לה?"
"אין בעיה. היא תישפט על זה שהיא הוציאה את הבנות מחוץ לבסיס בלי אישור."
"הבנות מהמשרד על גניבת רכוש צה"ל."
"דניאל על זיוף גימלים." אמרתי, מראה לו את הזיוף

"אין בעיה, כל אחת תכנס לכלא אחר. ריתוק אחר. אני מביא בנות חדשות למשרד." אמר המג"ד.

וזה מה שקרה.

המג"ד שפט את ליאת, נתן לה עיכוב דרגה ושם אותה תחת השגחתי הצמודה וכמובן ריתוק 21.
כל דבר עובר דרכי .

את שלושת הבנות שהתנכלו להדר וגנבו לה את המחשב, קיבלו כלא 6 לחודש וחצי.
את שתי הבנות שזייפו גימלים, קיבלו שבועיים בכלא 4.
ליאן וגל קיבלו ריתוק 28, בהם הן סוגרות את כל השבתות במקום הבנות בכלא כמובן.

הדר הרגישה רע יותר על העונשים,
אך העברנו שיחה עם כל הבסיס על עניין הפטורים.
להדר לא היה שום קשר לזה.

החברים מהבסיס עטפו אותה באהבה , ידעו שזאת לא אשמתה.

"אנחנו נגנה כל התנהגות אלימה, בין אם היא מילולית ובין אם היא פיזית." הדגיש המג"ד.

הימים עברו ויכלו לראות שהדר שמחה יותר.

נקודת מבט רוני –

"אמא בואי נאמץ כלב!" התחננתי אל אמא לאחר שראיתי ששני הצטלמה עם הכלב של טל, בן הזוג שלה.
"מאיפה צץ לך הטירוף הזה?" שאלה אמא בזמן שבישלה
"לטל יש כלב, אני רוצה גם!" התחננתי.
"מותק, יש לך אחיינים. את לא יכולה להכניס כלב פתאום לבית. הם עוד קטנים."
"אמא!" התעצבנתי
"לא." קבעה

נעלתי את נעליי וטרקתי את הדלת.
יצאתי אל הבית של קוף , לפחות קצת שקט.
שני למדה בבית, כמעט והיא לא יוצאת עכשיו מהבית. מעצבנת!

"מאמי, מה את עושה פה?" צחק כשפתח את דלת חדרו וראה אותי שוכבת במיטתו .
"אני רוצה כלב ואמא לא מסכימה!" כעסתי
"את היחידה שבבית. מי יטפל בו?"
"אני!"
"את תנקי לו את הקקי, תטיילי איתו, תאכילי?"
"חוץ מהקקי."
"כשנעבור לגור ביחד, אני אביא לך כלב." הבטיח
"מבטיח?"
"בהחלט."

נקודת מבט מתן –

הדר הסתדרה בכוחות עצמה עם החרם שהיה עליה במשרד.
רציתי כל כך לבוא ולהרביץ לבנות האלו, אחרי ששמעתי את הדרי שלי נשברת.
אך תומר ביקש ממני לא להתערב..
גם אמא אמרה שעדיף לא להתערב.

הבייבי הקטנה שלי הייתה כל כך פגיעה ושברירית.
כל כך דורש למחוץ אותה באהבה.

ניסיתי להעסיק את הראש בעבודה ובלימודים , זה כשל.
אז החלטתי לבקר את אמא , שבמקרה שני קפצה לביקור עם אמא שלה.
שומע את שני מתמרמרת על אבי שהוא רע.
העדפתי לא להתערב..

אחרי ששני ואמא שלה הלכו, נשארתי לבד עם מאמו.

"כפרה שלי, בוא תניח את הראש." אמרה אמא כשראתה שאני לא רגוע. .
"אני מת מגעגועים אליה." אמרתי באנחה שקטה בזמן שראשי נח על ברכיה של אמא שלי .
"אני יודעת מאמי שלי.. אני שמחה.."
"שמחה?"
"כן. כי כיף לי לראות אותך נאהב."
"אמא , הלוואי והיית יכולה לרפא את הכאב הזה.. כואב לי לדעת שהיא סבלה.."
"זה יהפוך אותה לאדם חזק יותר."
"אני יודע.. אבל אני לא רוצה שהיא תסבול."
"מאמי שלי, תהיה שם לצידה, זה לא יקרה."

ניסיתי להירדם, אך לא הצלחתי .
היו לי מלא חשבות בראש..

"כפרה שלי, לך לישון בחדר שלך. תישאר פה" ביקשה אמא
"אני לא יודע, מאמו. יש לי לקום מחר מוקדם לעבודה"
"בסדר, אז תסע מפה. אני אכין לך ארוחת בוקר ואוכל לעבודה." ביקשה
"טוב מאמו, לילה טוב.." מלמלתי בקושי.
נושק למצחה והולך לחדרי הישן.

התקשרתי אל הדר, חייב לשמוע אותה.

"בייבי!" שמעתי אותה שמחה
-"את לא יודעת כמה כיף לי לשמוע אותך ככה שמחה."
"כן, הרבה יותר כיף לי עכשיו.."
-"אני שמח.."
"מה אתה עושה ער בייבי?"
-"אני לא מצליח להירדם. את?"
"יש לי תכף סיור לילה"
-"טוב יפה שלי, תשמרי על עצמך. שתית מים?",
"כן! בחיים לא הלכתי ככה הרבה לשירותים." גיחחה
-"אני שמח, תשלחי לי תמונה שלך."
"בשירותים?" צחקה
-"לא, למרות שאני מעדיף אותך ערומה."
"אז איזה תמונות?" התגרתה בי .
-"תמונות רגילות שלך.. אני מת מגעגועים."
"גם אני, בייבי.." יבבה
-"היי , למה את בוכה?"
"כי כואב לי בלעדייך.."
-"אני אבקר אותך בשבת" הבטחתי
"לילה טוב בייבי."

התעוררתי לבוקר חדש, עם קצת יותר אנרגיות.
אמא הכינה לי ארוחת בוקר מזינה וטעימה.
התגעגעתי לגור עם אמא

"בן שלי, מה יש?"
"אני רוצה לחזור הביתה.. אני חושב."
"תחזור , כפרה שלי! תחזור." התלהבה
"לא יודע, אולי."
"למה אולי?" התאכזבה
"כי אני רוצה פשוט להיות קרוב אלייך יותר.."
"אני אשמח שתהיה קרוב יותר."
"מי עושה פה שבת?"
"אולי נלך לסבא וסבתא."
"מעולה, אני אבוא לשם גם עם הדרי"
"מתי תציע לה?"
"אמא, אנחנו שנה ביחד. לא חושב שזה הזמן"
"בטח שכן."
"היא עוד לא בת 20, מה הלחץ?"
"אני אוהבת לראות אתכם ביחד." קבעה

–

נסעתי לעבודה, עובד במרץ לקראת סוף השבוע .

הנייד שלי צלצל בזמן שאכלנו ארוחת צהריים.

-"מאמי, מה קורה?"
"בסדר.. בדיוק חזרתי לחדר.. רציתי לדבר איתך.."
-"את נשמעת לא טוב.." הנמכתי את קולי כל מנת שלא ישמעו הסובבים את השיחה שלנו.
"מתגעגעת קצת הביתה.."
-"בסדר, זה טבעי.. תראי את מחר כבר בדרך הביתה."
"איפה אתה בשבת? רוצה להיות איתי?"
-"נלך לסבא וסבתא שלי. להביא לך בגדים?"
"לא, אתה תכבס לי את הבגדים?"
-"יש ברירה?" צחקתי, קם מהכיסא והולך אל החלון הגדול שמאחורי.

"לא, אבל מאמי!!" אמרה בקול מתפנק
-"מה יש, נסיכה שלי?"
"אולי תביא לי בגד יפה מהבית?"
-"כן, בטח."
"מי יהיה שם?"
-"כל המשפחה, אנחנו נישן שם."
"בא לי את המרק של אמא שלך!" התלהבה
-"תבקשי ממנה" צחקתי
"טוב." אמרה בפיהוק.
-"אכלת?"
"כן, בייבי שלי. אני בדיוק בדרך לישון."
-"אין לך עבודה במשרד?"
"אני לא באה למשרד עד שלא מגיעה המחליפה של ליאת"
-"מעולה. אולי תבקשי לצאת היום?"
"אני מתביישת לבקש.."
-"טוב, יפה שלי. תלכי לישון ונדבר מאוחר יותר."

"החברה?" שאל השותף שלי למשרד, הנהנתי בראשי בחיוך קטן.
"כמה זמן אתם ביחד?"
"שנה" חייכתי, מנסה שלא יפתח יותר מידי שיחה
"איזה יופי.." קבע, שתקתי.

כולם פה בסביבות גיל ה-26 ומעלה.

"כולם פה בערך עם זוגות." הסביר אורן,
"איזה יופי.."
"בת כמה חברה שלך?"
"20 עוד מעט. שלך?"
"בגילי, בת 26." הסביר
"יפה." המשכתי לאכול..

"בעוד שבועיים יהיה ערב זוגות, תביא אותה" אמר אורן
"היא תשמח." שיקרתי,

הדר שונאת יציאת זוגות עם זוגות שהיא לא מכירה.
והאמת- גם אני .

–

סיימתי לעבוד מאוחר , 21:00 בלילה.
לעזאזל עם הדיונים .

"אורן, צריך טרמפ?" שאלתי,
"לא , תודה גבר."

אורן הוא אחלה גבר.

בכל זאת, אני כבר חודשיים בעבודה הזאת . .

נקודת מבט שני – (השותפה של מתן)

קמתי אחרי לילה ארוך עם שניר,
מחפשת אותו במיטה , אך לשווא.

יצאתי לפי קולות הצחוקים, רואה את המרפסת פתוחה ואת שניר ומתן שותים קפה בחוץ.
"מה הבטלנות? אין עבודה?" צחקתי.
שניר משך אותי אל זרועותיו ונשק לצווארי .
"זה הבוקר טוב שלך?" שאל מתן
"זה הבוקר טוב שלי, מאז שקמתי והבנתי שיום שישי." צחקתי
"בוקר טוב גם לך נשמה ." אמר מתן בחזרה

הכנתי טוסטים לגברים הרעבים, כמובן שגם לי.

"מתן, הדר פה?" שאלתי ללא הבנה, הרי הכביסה שלה במכונה . היא לא.
"כן, היא הגיעה מוקדם בבוקר." הסביר, קם אל המכונה והוציא את הכביסה לסל כביסה.

"למה היא הגיעה היום?" שאלתי ללא הבנה בזמן שעזרתי לו לתלות.

הדר גילתה את שיטת הפינוק – זה אומר – כל פעם שהיא מגיעה מהבסיס, היא נשכבת ישר לישון ומתן מפעיל לה כביסה.
חכמה.

"היה עוצר, שחררו אותם ב5 לפנות בוקר, לפני שיהיה עוצר שוב." הסביר מתן,
"הבנתי.. היא ישנה?" הוא הנהן בראשו .
"טוב תתלה לה את הבגדים , האוכל שלך פה."
"טוב שני, תודה . איפה את היום בשבת?"
"אצל ההורים שלי, תכף אנחנו נלך לעזור לבשל."
"מעולה, גם הדר ואני לא נהיה."

נקודת מבט הדר –

התלבשתי בג'ינס לבן קרעים וחולצה שחורה מכופתרת, מתן לבש אותו הדבר כמוני, רק של. גברים .
היינו מוכנים לשבת אצל סבא וסבתא שלו, למרות שכבד עלי.

כרגיל, הסתדרנו בחדרים.
היום לא כולם באו, אז מתן ואני בחדר בנפרד.
נעמי ובן הזוג שלה בחדר אחר .
אלינור ואבי בחדר לבד גם הם.
רוני ישנה עם ההורים שלה, גם אני ישנה עם ההורים שלה.
ככה זה כשהבית מלא בילדים .

אח של רוני ישן בבית שלו, הם גרים ליד וככה יותר נוח להם עם הילדים .
כנ"ל שי והילדים שלה.

אייל ובת הזוג שלו יגיעו רק לארוחות ויחזרו לבית שלהם.

שבת כיפית.

"אלינור תכף צריכה ללדת.. מעניין איך היא תרגיש היום" אמרתי למתן כששכבנו במיטה.
"אני מקווה שהיא תצליח לסחוב עוד שבוע." אמר מתן.

כששמעתי צעקות מהסלון, ידעתי שאלו רוני ושני.

הופתעתי כשראיתי את חבר של רוני, בדרך כלל הוא לא מגיע לכל האירועים המשפחתיים .
"הי!" אמרתי בשמחה, מחבקת את חבר שלה,
שני נשכבה בספה ונמנעה מלקום .
"מה יש?" שאלתי בצחקוק,
"סתם, עייפה." צחקה
"טל עייף אותך?"
"ה-21 שלו עייפו אותי." אמרה בביאוס ,
"הוא לא סוגר 14?" התערבה רוני,
"בסוף לא.. הודיעו להם שהם 21."

"יש לי דה ז'ה וו." קבעה סבתא של מתן,
"למה?" צחקה שני והתכרבלה בתוך הספה.
"אני זוכרת שאלי באה אלינו לשבתות והייתה עצובה, בכי בכי. אבי סגר 28" צחקה סבתא של מתן
"והיום הם נשואים" אמר סבא שלו
"הלוואי." אמרה שני בחיוך קטן.

מתן נצמד מאחורי ומשך אותי איתו אל הגינהה,
נושק לצווארי ומלמל אל אוזני "כמה טוב שחזרת."
"כמה טוב שיש לי אותך." קבעתי

חזרנו לבית, נאחזת עוד ברגעי האהבה שחלקתי עם מתן ברגע שהגעתי לבית.

"שבת שלום!" נכנס בקולי קולות לבית , אבי.
אלינור דידתה מאחוריו ונכנסה לבית בקושי.
כולם עטו עליה וחיבקו אותה, חוץ משני שנשארה בספה.

"מה? ילדה מפונקת. לא תבואי להגיד שלום?" אמר אבי לשני,
שני עדיין שמרה טינה והתעלמה .
"רוני, בת דודה אהובה שלי. חכמה!" אמר אבי בכוונה בשביל ששני תקנא.
"יש בעיה עם הבת שלי?" אבא של שני נכנס לתמונה.
"לא אומרת שלום לבן דודה שלה." אמר אבי
"כנראה שיש סיבה." אמר אבא של שני,
"לא אמרתי שהיא סתומה, פשוט אני מגן עליה.", אמר אבי.
"תאמין לי גבר, אני הייתי כמוך. אתה תבין שהכי טוב, זה להיות החבר הכי טוב שלה." אמר אבא של שני כעצה.
"זה מה שאני תמיד אומרת!" אמרנ אלינור בכעס
"אל תתן לבת שלך לפחד ממך, תתן לה הרגשה שהיא יכולה לספר לך הכל." אמר אבא של שני .

שני נעלמה בחדרים , כנראה לישון .

"לך אליה." אמרתי למתן , יודעת שרק הוא מצליח להרגיע אותה.

"הדרי!" ליהי קפצה אל זרועותי .
"ליהי" צחקתי, מחבקת אותה.
"נקרע לך המכנסים?" שאלה ליהי בתמימות
"כן, נפלתי מקודם." צחקתי
"לתת לך נשיקה?" שאלה ליהי בתמימות. נושקת למצחי
"את רוצה להיות המפלצת שלי?"
"כן, אני רוצה!", צחקה

שחררתי את ליהי אל המשפחה, הולכת לחבק את שי, רונן ושמעון.

שבת משפחתית כיפית.