מתי היא תשים לב.. פרק 33 חלק א'

קןדם כל לפני שתקראו את הפרק, תלכו לראות כמה זמן אורך הפרק.
השקעה של שלושה ימים רצופים!
רצופים עם 40 מעלות חום.
אז אני מצפה לתגובות ודירוגים, לא רק דירוג ולא רק תגובה.
שניהם ביחד..
תןדה למי שעושה את זה..
ולמי שמפריע פרק ארוך, שיחלק לעצמו את הפרק לתתי פרקים כי אני אוהבת פרקים ארוכים מאשר קצרים..
אם יש טענות נגד תגידו ואני אכבד ואכתוב קצרים יותר.
אליענה

****

נקודת מבט אלינור-

אמצע הלילה והתהפכתי מצד לצד, לא נרדמת.
כאבי בטן ובחילות,
להעיר את אמא?

בכל זאת, שבוע 22. התכווצויות כואבות, במשך 23 שניות.
מששתי את ביטני שהתנפחה ונראתה נורא.
אומנם זה מראה מלבלב, אבל מפחיד.
העור נמתח מידי.

קמתי מן המיטה, הולכת אל המטבח לשתות כוס מים ואולי לפרק איזה עוגה בדרך.
השעה 2 לפנות בוקר, לעזאזל.

התיישבתי בספה והדלקתי טלוויזיה, אוכלת עוגת שוקולד.
"מה כל הרעש?" יצאה אמא מחדרה, יופי 2 ציפורים במכה אחת.
שנאתי להתייעץ עם אמא, היא הייתה קרירה ונתנה לי תחושה שהיא רופאה ולא אמא.
לא מודאגת ממה שאני אומרת,
שלא נדבר על הריב שהיה מפני שהיא כעסה שגילתה כמעט אחרונה על ההריון.
הרגשתי פחות פתוחה איתם..
עם אבא בכלל… מי זה אבא שלי בכלל? סתם אדם בדמות של מבוגר בבית. וגם זה לא..

"הייתי רעבה, יש לי גם התכווצויות. כמו צירים." נאנחתי מכאב.
"את צריכה סדר יום מסודר, לא לאכול מתי שבא לך. את מסכנת את התינוק. וזה לא יכול להיות צירים כי מעולם לא חווית צירים. תקראי באינטרנט תבדקי מה זה." אמרה בטון של רופאה.
גלגלתי את עיניי.
"למה את מגלגלת עלי את העיניים?" שאלה באכזבה
"לרגע חשבתי שדיברתי עם הרופאה שלי." צחקתי בזלזול
"אני לא מבינה מה את רוצה, אלינור. אני משתדלת להעניק לך דברים רבים ואת שולתת את זה ישר." נאנחה
"את אמורה להיות אמא שלי, לדאוג לי כשכואב לי. לא להרצות לי כמו רופאה. אמא של אבי ממזמן הייתה נמצאת איתי במיון בשביל לבדוק מה זה." אמרתי בתסכול.
"אמא של אבי ועוד פעם אמא של אבי." אמרה בכעס
"לא אכפת לך ממני, את כל היום עסוקה בטיול הבא שלכם לארץ שונה ובעבודה שלך." יבבתי בבכי, קמה מן הספה והולכת לחדר, חוזרת לאחר 2 דק' לקחת את העוגה וחוזרת לחדר בטריקת דלת.

אחרי עשרים דק' דפיקה נשמעה בדלת של חדר הנעורים שלי.
"מצטערת שהאופי שלי הוא לא אחד שמקצין כלפי חוץ את הרגשות שלו. ככה לימדו אותי לאהוב, אני בהחלט אוהבת אותך. חבל שאת לא יודעת את זה." אמרה באכזבה.
"את לא!" קבעתי, "את לא באת איתי לשום בדיקה, זה לא עניין אותך. אמרת שאת בעבודה. ואפילו ביום שהלכתי למקווה את הגעת באיחור כי היית עסוקה בעבודה."
"את חושבת שאני לא אוהבת אותך?" שאלה מבעד לדלת
"לא, אני לא חושבת. אני יודעת." קבעתי.
"אז את מוזמנת לצאת מהבית שלי." אמרה בכעס.
"אני אלך!" צעקתי בכעס
"קדימה!", צעקה בכעס גם היא
"אחרי שאני אסיים את העוגה!" צעקתי בחזרה.
מסיימת את העוגה ויוצאת מן החדר עם הדברים שלי ויוצאת מהבית כשאמא מביטה בי מבעד למסדרון.

טרקתי את הדלת של הבית, השעה 3 לפנות בוקר.
איזה דרמה במשפחת צוקרמן.
המשפחה השקטה עם ילדה אחת שהלכה ללמוד באוניברסיטה.

רציתי לחזור הביתה אבל הייתי עייפה מידי בשביל לנהוג.
יודעת שיש לי חדר בבית של אמא של אבי.

נסעתי אליהם, למזלי הם קרובים לכאן.
פותחת את הדלת בעזרת המפתח שבצרור המפתחות שלי והולכת לישון בחדר הנעורים של אבי.

נרדמתי ממש מהר, מתעוררת כשאני שומעת את אמא של אבי קוראת בשמי.
"מתוקה, איזו הפתעה! מתי הגעת?" נשכבה לידי במיטה של אבי ומביאה לי מיץ תות בננה.
"רבתי עם אמא בלילה אז בערך ב3 באתי לכאן." אמרתי בחיוך שבור.
"למה רבת עם אמא? את יודעת שלאמא אין תחליף." אמרה בחיוך מנחם.
"היא קרה כל כך. היא התעוררה בלילה כי קמתי לאכול , היא אמרה שאני צריכה לאכול מסודר ושהכאבים שהרגשתי זה לא צירים כי מעולם לא חויתי צירים. היא אמרה לי אשכרה לבדוק באינטרנט למה זה קורה." אמרתי בכעס.
היא חייכה חיוך קטן ושתקה, שתינו נשארות בשקט.

"אבי אמר שהדגים שהכנת היו סוף הדרך." פצתה את פיה.
"הכל בזכותך." צחקתי,
"הבטן עדיין כואבת?" שאלה, הנדתי את ראשי לשלילה.
"את בשבוע עשרים ושתיים, זה אופייני. התינוק זז ויש צירים מדומים. תעקבי אחרי הכאבים, כל כמה זמן, וכמה זמן." ליטפה את ביטני התפוחה שהייתה דחוסה מתחת לחולצת הפיג'מה.
"אני אלך הביתה עוד מעט." הכרזתי,
"מה פתאום, חיכינו לך לארוחת בוקר. אייל מתאפק כבר מהבוקר." צחקה,
האח הגדול של אבי, אייל.
"טוב, אחרי זה אני אלך. אני אפגש עם חברות."
"אין בעיה, אחרי שתיקחי אוכל לבית שלך." קבעה,
הנהנתי בראשי והלכתי להתארגן.
"יש מים חמים." שמעתי את אבא של אבי צועק מהסלון בזמן שצחצחתי את שיניי.
קפצתי על ההזדמנות.

שטפתי את גופי ואת שיערי, מתלבשת בשמלת מקסי ויוצאת מן החדר מקלחת אל הסלון.
אספתי את שיערי לקוקו גבוה והתיישבתי בשולחן.
אבא של אבי קידש והוסיף עוד ברכה על התינוק ועוד ברכה לאייל שיקבל שכל ויציע נישואין לחברה שלו.
חברה של אייל ציחקקה וכולנו אחריה.

כשסיימנו לאכול, אמא של אבי הכינה לי קופסאות עם אוכל. התנגדתי לקחת את הכל אבל היא התעקשה וביקשה שאתקשר כשאגיע לבית.

שמתי את האוכל בבית ונסעתי אל חברה שלי מהצבא,
רואות סרט ביחד.

הבטתי בנייד וראיתי 4 שיחות שלא נענו, אמא של אבי.
שום זכר לאמא שלי.

חייגתי אל אמא של אבי, למרות שהודעתי לה שהגעתי הביתה.

"הגעת לחברה שלך?" מיד שאלה
-"כן." ציחקקתי,
"יופי, מתוקה. לשתות הרבה. אנחנו אוהבים אותך."

חייכתי חיוך קטן והמשכנו לראות סרט.

הערב הגיע ואמא לא טרחה לשאול מה שלומי,
ממש אוהבת.
אמא באה מחינוך קשה, שבו לא מפגינים רגשות, גדלה בפנימיה עד שגדלה ויכלה לגור לבד.
אבל ההפך, היא צריכה להעניק לי אהבה כי היא לא קיבלה כזאת.

התקשרתי אל אבי ודיברתי איתו במשך זמן רב, מספרת לו על הריב עם ההורים שלי.
הוא ניסה לנחם כמה שיכל…

–

יום ראשון הגיע ואבי עדיין במילואים, אני עצבנית.

ביציאה מהעבודה התקשרתי אל מתן ושאלתי אם אפשר לבוא להיות איתו, הוא מיד הסכים.
אמר לי שהוא מסיים משמרת צהריים בחנות בה הוא עובד וניפגש.

נסעתי אל הקניון, נכנסת אל החנות בה הוא עובד.
רואה שהוא עושה החלפת משמרת, מכיוון והוא האחראי משמרת.
יש לו הרבה לחץ בתקופה הזאת,
גם הלימודים, אוטוטו מסיים את התואר הראשון.
רק עוד שני מבחנים,
משרת סטודנט וסטאג' בחברה של עורכי דין ,
חברה בצבא, חבר טוב לחברים שלו וילד טוב לאמא מדהימה.

"אלי, אני מסיים תדריך לעובדת ואני איתך. תשבי בינתיים" אמר מתן בחיוך מרגיע,
התעלמתי מעצתו ושמעתי את התדריך.

"ליאור את צעירה , יש בך את הכוח לשכנע וגם יש לך טעם טוב בבגדים. אני לא מבקש שתשקרי, ההפך. שתגידי את דעתך הכנה." אמר למוכרת.
"אני אומרת אבל זה קשה." נאנחה,
"בהחלט, זה קשה. אבל מתרגלים, הכי חשוב לחייך. בכל זאת, אנשים שבאים לקנות הם לא רק ארנק, הם גם נפש שצריכה לפרוק. את שואלת, מה העניינים, איזו חולצה יפה. אם את זוכרת לקוחות זה הכי טוב. את תראי, את תשפרי פה את היחסים שלך עם אנשים שונים, את תיחשפי לסיפורים מיוחדים, זאת עבודה עם שליחות בעיניי." חייך,
"בטוח שאתה לא פסיכולוג?" צחקה, צחקתי גם.
"לא, אבל אני אשקול את זה." צחק
"תודה, מתן." חייכה, מביטה עלי.
"אלי ואני נזוז, את תסתדרי? אם תצטרכי משהו אל תתביישי להתקשר." אמר מתן,
"תודה! הנה, תראה. שלום, מה העניינים? את חברה של מתן?" קרצה,
ציחקקתי,
"לא, אני אשתו בן דודה שלו." צחקתי,
"את ראית את חברה שלי, לא?" שאל מתן,
"לא, מי זאת?" שאלה ללא הבנה
"הדר, היא באה לפה אתמול איתי בפתיחה. שפתחנו את החנות, היא עזרה לך לסחוב את השקית." אמר
"אה!!" צחקה במבוכה , "הדר!"
"להתראות ליאור, תעדכני אותי כשאת יוצאת ממשמרת." חייך.

"את רוצה נלך אל הדירה שלי?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה.
"אני רוצה לצאת מהבית, אני הרבה בבית." נאנחתי בעייפות
"נשב לאכול בשרי?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה, שוב.
"לאן?" צחק, יוצאים מן החנות.
הוא מחזיק את תיק הצד הכבד שלי,
סידרתי את חולצתי שהתרוממה מעט עקב הבטן, מביטה בג'ינס הרחב הלבוש על גופי שהתאים ללוק.
"בגדים." חייכתי,
הוא הסכים.

קניתי שמלה שתחמיא לי לבטן, ואף קצת תראה אותה לעולם.
אני אוהבת להיות בהריון, לקבל יחס מיוחד.

"איך זה?" שאלתי בזמן שמדדתי סנדל שחור מבד.
מתן עיקם את פרצופו, זאת כבר הנעל שלישית שהוא עושה את זה !
"איך הדר סובלת אותך?" נאנחתי בחיוך,
"היא לבושה יפה?" שאל, מתעלם מהצהרתי,
"אוקי, כן." לא הבנתי את פשר השאלה.
"יופי, אז תמשיכי להקשיב לי." קרץ, טוב זה ידוע שמתן עזר להדר לגבש את זהות הלבוש שלה.
אבל הדר גם ככה לבשה לפני דברים יפים.
"תמדדי את זה." הצביע על נעל מכוערת, מדדתי.
נוחה ויפה על הרגל הנפוחה שלי.
קניתי!

"איך את מסתדרת כשהוא לא בבית?" שאל בחיוך קטן,
נאנחתי בעצב.
"מחזיר אותי ארבע שנים אחורה, כשהוא היה בצבא ואני תלמידת תיכון." הודתי בחיוך שבור.
"עכשיו את בהריון, זה שונה." צחק
"כן, כל כך הרבה עבר מאז." חייכתי,
"נחזור לבית שלכם, כבר מאוחר." אמר, הנהנתי בראשי.

מתן נסע אחרי בג'יפ השחור שלו ועקף אותי.
לא הסכמתי לזה ועקפתי בחזרה,
הוא הגיע לפני שהגעתי, והספיק כבר להתנחל בספה כי נתקעתי בפקק.
הוא ניצל לפני הפקק..

ראינו חדשות ואכלנו ארוחת ערב, לבסוף מתן פרש לחברים ואני לישון.
בתקווה שמחר יגיע יום טוב יותר.

–

התעוררתי בבוקר עם צורך עז לדבר עם אמא.
לשאול מה שלומה,

חייגתי.
בכל זאת, זה היה ריב מתוך חוסר הבנה ותסכול.

"כמו תמיד…" מלמלה אמא בזלזול,
-"מה שלומך?" שאלתי
"אולי תשאלי את אמא של אבי." ירתה
-"שלומה בסדר, אנחנו מדברות הרבה." החזרתי ברוגע
"יופי." ענתה בנוקשות.
-"לא התכוונתי לפגוע, הרגשתי לא אהובה.." הצטערתי.
"מאוחר מידי." קבעה
-"אז את כועסת?" צחקתי בזלזול,
אותו סרט כמו אז שהיא לא דיברה איתי במשך חודש אחרי שגילתה שהיא בין האחרונות שידעו על ההריון.
לא מאשימה אותה, זה פוגע.
אבל לא לדבר איתי במשך חודש?
חוץ מזה הייתה לי סיבה, ידעתי שהיא תכעס שנכנסתי להריון לפני החתונה.

"כן, אני כועסת." אמרה בכעס
-"טוב, אז תתקשרי אלי כשתירגעי."
"אני לא אירגע."
-"אמא, את אומרת שאת אוהבת אותי?" עצרתי את הכל
היא שתקה.

-"שימי בצד את המריבה, את אוהבת אותי?"
"את הבת שלי, בטח." ענתה אחרי זמן רב
-"כמה את מכירה אותי, באמת?" כאב לי לשאול
"את הבת שלי! כמו כף היד שלי." אמרה בכעס
-"איזה שבוע אני?" שאלתי באנחה שקטה,
"א-א." השתתקה.
-"באמת, תגידי. לא כועסת.."
"את חודש רביעי." קבעה
-"שבוע, אמא."
"שבוע 16?" שאלה, יותר מאשר שענתה.
-"שבוע 22." צחקתי בזלזול,
"אותו דבר"
-"לא רביעי, אלא אמצע חמישי."
"בסדר, התבלבלתי." אמרה בכעס.
-"כשסיפרתי לך שאני בהריון את אפילו לא חיבקת אותי, את התעצבנת ישר. לא שמחת בשבילי, אמרת לי שאני הורסת את החיים שלי, ושאני אפילו לא נשואה. את שכחת שהתארסתי בכלל."
"כי שכחתי! זה הגיל." תירצה
-"לא, זה לא הגיל. זה בגלל שאני לא חשובה לך.."
"עוד פעם?" נאנחה ויבבתי בשקט,
-"התחננתי שתבואי איתי לבדיקות ואמרת לי 'בשביל מה?' , ביקשתי ממך כי אבי לא יכל לבוא איתי. רציתי שאמא שלי תבוא ותתרגש איתי. אבל לא! את לא רצית."
"זה החינוך שלי, יש בעיות? אל תחנכי את הילדים שלך כמוני." אמרה בזלזול וניתקה.

צרחתי בעצבים ולאחר מכן יבבתי.

נקודת מבט הדר-

"עד מתי?" צעקתי ביאוש.
תומר עבר לידי ונתן לי מכה חלשה על הלחי.
"אל יתהלל צעיר לפניך!" צחק,
"אני רוצה הביתה!" נאנחתי בתסכול,
"הגעת רק אתמול, מה הגעגוע לבית?" חייך, מתיישב לידי על הספסל בבסיס מחוץ לחדר אוכל.
"מתן, זה למה!" חייכתי חיוך קטן.
"מה איתו?" חייך, מביט בי במבט סקרן.
"הוא לא מרגיש טוב, הוא תמיד שם בשבילי כשאני חולה. רציתי גם אני להיות שם בשבילו."
"עצה שלי: גברים לא אוהבים שנמצאים לידם כשהם חולים, אבל הם אוהבים פינוקים כשהם בלי 40 מעלות חום." חייך.
"טוב, טוב." ציחקקתי,
"מה עם ענבר?" שאל, הרבה זמן לא עשינו מפגש ששתינו.
"בסדר, היא לא הרגישה טוב הרבה זמן. היא הרבה אצלנו בדירה עם עומרי. הוא רצה לטוס לדרום אמריקה עם ענבר אבל הם בסוף יטוסו לתאילנד." הסברתי

המשכנו לדבר ובסוף הלכתי לחדר של מאור ואור.
אור יצא לשבוע שטח ומאור חזר בדיוק.

דפקתי בדלת, בכל זאת, גברים.
מאור במיטה שלו בטלפון, אני מיד קפצתי על המיטה שלו ונשכבתי לידו.
יודעת שאם מישהי הייתה עושה את זה למתן, הייתי רוצחת אותה. (שלום, משטרה.)

"ספירי, תקחי הכל בפרופורציה. אין צורך להתעצבן." דיבר מאור ברוגע,
הבטתי בו וחייכתי, הוא גלגל את עיניו.
"אני יודע, אני יודע. היא חברה שלך, אין צורך להיעלב."
"טוב, יפה שלי. את מדהימה"
"נדבר מחר, לילה טוב שיהיה לך. אני אוהב אותך."

מאור הביט בי, "מה?" שאלתי מיד.
"מה את עושה פה?" צחק.
נכנסתי מתחת לשמיכה העבה, ומניחה את ראשי על החזה שלו.
"קרה לך שהרגשת שמישהו נועד לך?" חייכתי,
הוא צחק.
"כן, יפה שלי. מתן נועד בשבילך."
"נראה סרט?" העברתי נושא.
הוא הנהן בראשו.

"מה זה השיט הזה?" אמרתי בכעס, מסתובבת על ביטני ודוחפת מעט את מאור שישאיר לי מספיק מקום בשביל לישון.
"חוצפנית, גם ישנה אצלי במיטה וגם מבקשת ממני לזוז?" צחק. הנהנתי בראשי ונשכבתי בנוחות לישון.
נרדמת.

התעוררתי מרעש, התהפכתי בחזרה על הבטן וניסיתי להמשיך לישון.
"הדר, יש הקפצה!" שמעתי את הקול של תומר.
מיד קמתי מהמיטה, נרדמתי במדי ב' אפילו לא התקלחתי.
מביטה בשעון, השעה 5 וחצי לפנות בוקר.
מאור כבר רץ אל מחוץ לחדר.
"מה יש?" מלמלתי כשרצתי אחרי תומר אל האזור שלי.
שמה נשק על גופי וצועקת צעקה קטנה כהנשק פוגע במותן שלי ומשאיר חבורה שורפת.
"חדירה של אנשים לא מזוהים." אמר , אומר לי ללכת לאזור אחר וסגור עם שאר האנשים שישמרו עלינו חס וחלילה אם זה חדירה של מחבלים.

נכנסתי ללחץ, מביטה מסביבי ורואה את הבנות המבוהלות.
"פאקינג באמצע שמירה שלי!" אמרה מעיין בזעזוע,
"הכל בסדר." הרגיע אחד האחראים,
"מה בסדר? אני לא בנויה לזה." יבבתי בלחץ ומעיין פרצה בצחוק, מושכת אותי אל גופה ומרגיעה.
"כוחות כבר יצאו." שמעתי מישהו מדבר בקשר,
"תפסנו." שמעתי את הקול של מאור מדבר בקשר.
"מי אלה הזבלים האלה?" אמרתי בפחד.
"לא ידוע.. משוחררים?" שאלה מעיין
"לא, נשארים כאן. סריקה אחרונה בבסיס." הכריז האחראי.

אחרי זמן רב שוחררנו לחדרים, אני לא הסכמתי להישאר לבד בחר מכיוון ונטשה בגימלים ושאר הבנות לקחו יום חופש.

הלכתי עם האחראי למקום הכינוס, איפה שהמפקדים והלוחמים.
הגעתי באמצע השיחה שלהם על האירוע שקרה, משחררים את כולם לחדרים ולהיות ערנים.

הגעתי אל תומר כשכולם הלכו ופשוט יבבתי בבכי.
"אני יכולתי למות, אם לא הייתי מתעוררת?" הבטתי בפניו.
הוא חיבק אותי חזק והרגיע,
"ואם מאור לא היה איתי? יכולתי להישאר למות."
"הכל בסדר, היינו בודקים איפה כולם ומגלים שאת חסרה." הסביר
"ואם לא היית שם לב?" שאלתי בפחד.
הוא הרגיע שוב.
ההתקף חרדה שלי נרגע.

"מאור, תביא לה כוס מיץ." אמר תומר למאור שהביט מהצד ודיבר עם חברה שלו כי היא נלחצה ששמעה שקרה משהו, איך הכל מתפשט בצורה מהירה?
"מי נכנס לפה?" שאלתי בפחד.
"שני רועי צאן, הלכו לאיבוד." הרגיע
"איך אפשר ללכת לאיבוד?" יבבתי.
הוא המשיך להרגיע.
"אני רוצה הביתה, לא בא לי לישון כאן. אני לבד בחדר." יבבתי
"תישני איפה שאת רוצה." אמר בהרגעה,
"אצל מאור." קבעתי, הוא העלים עין.
"אם את לא נרדמת, תתקשרי. אני עולה לשמירה." הכריז.
הנהנתי בראשי והלכתי עם מאור, שותה מיץ מגעיל, מיץ של צבא.
הולכים לחדר שלו כשהוא מדבר עם ספיר ומרגיע אותה שזה לא היה בבסיס שלו.
משקר לה, שלא תפחד.

הגענו לחדר ולא נרדמתי, ישנה עם מאור שוב באותה מיטה, אבל מאור ואני חברים טובים.
נרדמתי לאט לאט ומחבקת את הנשק קרוב אלי.

נקודת מבט מתן-

קמתי לשירותים, חייב מקלחת קרה בגלל החום הזה שנפל עלי.
אמא ישנה, נסעתי אליה.
כל כך שמחתי שהדר בצבא ולא צריכה לראות אותי ככה, ולהידבק ממני.

כשיצאתי מן המקלחת, רואה שהשעה 4 לפנות בוקר. חוזר לישון.
מתעורר מרעש של הודעה בנייד, בקושי ישנתי.

פתחתי את ההודעה, תומר.

'אחי, דבר איתי.'

התקשרתי, השעה ממש מוקדמת, כנראה היה משהו עם הדר עוד פעם.
השעה 6 וחצי, למען השם.

-"אה אחי." אמרתי בצרידות, עיניים שורפות.
"איך אתה מרגיש?"
-"חרא."
"טוב, אני יודע שזה לא יעזור אבל היה מקרה בבסיס."
-"איזה?" נאנחתי, הדר עשתה משהו חמור?
"קוד 7." אמר, שפת קודים שהיה בינינו. כלומר חדירה לבסיס.

בדקתי אם יש הודעה מהדר, כלום.
-"הכל בסדר?" שאלתי בדאגה
"כן, רק שהדר קיבלה קצת התקף חרדה."
-"מה הכוונה?" שאלתי ללא הבנה.
"בכתה הרבה, שאלה הרבה, היא בסדר. ישנה בחדר של הבנים עם מאור, הם לא באותה מיטה!" אמר מהר
-"זה בסדר.. זה משהו שאי אפשר לשנות אצלה, לישון עם מאור. אני מרגיש שהם חברים מגיל אפס." צחקתי
"תדבר איתה, תראה אם הכל בסדר..היא רצתה לחזור הביתה."
-"תודה, אחי." השתעלתי,
"תרגיש טוב." החזיר.

חייגתי אל הדר, מענה קולי.

חזרתי לישון.

מתעורר מצלצול של הטלפון, אמא כבר דאגה לפני להעיר אותי ולתת לי לאכול.
הודתי לה הרבה.

-"מאמי."
"מתן.." מלמלה בעייפות,
-"איפה את?" שאלתי
"בחדר של מאור." צחקה
-"התגעגעתי." אמרתי, לא מזכיר את האירוע של אתמול.
"גם אני, אתה עדיין חולה?"
-"כן.." נאנחתי

המשכנו לדבר, האהבה שלי.

נקודת מבט רוני-

ארזנו את התיקים, שבת בערב. אחלה בילוי..
"אני נכנס להתקלח." הכריז קוף,
אני סיימתי לארגן את הדברים, חוזרים לבית.

כשסיימנו להתארגן, נכנסנו לרכב של קוף.
נשארתי ערה כמעט כל הנסיעה, פחדתי שהוא ירדם.

"נהניתי איתך." חייכתי, הוא המשיך להסתכל על הכביש בקפידה.
"גם אני, מאוד." החזיר
"אני באה לישון אצלך." הכרזתי,
"איך שאת רוצה." החזיר בפשטות,
"כן, כי שני בקפריסין. חברות שלי לא באות לישון אצלי בשעות מאוחרות, רק שני.." חייכתי.
"נגיע באחת, אם יש לך פיפי תגידי לי. אני אעצור לך באמצע הדרך." אמר,
"מחר אתה חוזר לצבא?" נאנחתי בכעס.
"כן, עוד מעט המסע כומתה." אמר.
"אני אבוא לטקס עם עוגה צהובה כי אתה צהוב." צחקתי, הוא צחק.
"גברת, את לא יודעת מה זה צהוב." אמר בהתנשאות.
"מורעל שלי!" צחקתי
"תלכי לישון, אני אעיר אותך. טוב?" ,
הנדתי את ראשי לשלילה. שרה לו.
"יש לך את הקול הכי יפה שאני מכיר." אמר בהתמוגגות,
"אני שרופה." צחקתי.
"תרתי משמע." חייך, הנהנתי בראשי.

הגענו, לא עשיתי פיפי בכלל.
עושה פיפי רק בבית של קוף, ההורים שלו קמו לחבק אותנו.
"רוני, הוא התנהג אלייך יפה?" שאלה אמא שלו, הנהנתי בראשי.
מפהקת בשקט ובלי לשים לב מורמת אל החדר שלו.
"לילה טוב, מחר נעיר אתכם. אותך לבית הספר, רוני." חייכה אימו.

נרדמנו אפילו בלי נשיקה, ישר ישנים.

מתעוררים מדפיקות בדלת, היא לעולם לא נכנסת לחדר כשאנחנו כאן.
"קמים." הכרזתי, מתלבשת בבגדים לבית הספר ומצחצחת את שיניי בעוד שקוף במדים.

אכלנו ארוחת בוקר ושנינו הולכים לדרכו, הוא לתחנת האוטובוס לבסיס ואני לבית הספר.

הערב הגיע ואבא ואמא היו בבית, גם אחי ואשתו והאחיינים.
מספרת לכולם חוויות והולכת לישון, לא מספרת להם מעבר למה שהיה. גם לא לאמא…

קיבלתי שיחה משני, עונה.
-"שלום!" אמרתי בשמחה,
"שלום!" צחקה, מדברות שעות עד שאני שומעת את טל ברקע.

"יש לנו שבוע שלם לעשות מה שבראש שלנו, ואת בטלפון?" צחק

-"לכי תהי עם חבר שלך, לילה טוב." חייכתי

סיימנו לדבר , אני נרדמת.

נקודת מבט שני-

צנחתי על המצעים הרכים והנחתי את ראשי על החזה של טל, מסדירים את נשימתנו.
כיסיתי עם השמיכה את גופי העירום ואספתי את שיערי לגולגול.
טל הרים את השמיכה והביט על גופי, שוב.
התהפכתי על הבטן והבטתי בעיניו.
"אנחנו מאחרים למסיבה." צחק, מביט בנייד שלו שמלא בהודעות.
"יכולת לא להסכים לשכב איתי." אמרתי ברמת גבות,
הוא צחק.
"לעולם לא." נשק לצווארי.
"את רוצה ללכת?" שאל, הנהנתי בראשי.
"אני נכנסת להתקלח." אמרתי בחיוך קטן, נושקת לשפתיו וקמה מן המיטה ביחד עם השמיכה והולכת למקלחת.
שוטפת את גופי, טוב טוב טוב.
"עשית פיפי?" שמעתי את טל שואל, החזרתי "לא."
"תעשי." קרא.
סיימתי לשטוף את גופי והתלבשתי בבגדים, חצאית מיני שחורה רחבה וטופ ורוד זוהר שחושף פס קטן מהבטן מכיוון והחצאית גבוהה.
עשיתי מהר פיפי וסידרתי את שיערי לצמה חלשה, רואה שטל במרפסת עם תחתון בוקסר וסיגריה ביד.
דפדפתי באינסטגרם ואכלתי קצת, טל נשק לשפתיי ונכנס למקלחת.

יוצא לאחר כמה זמן עם מכנס ברמודה וחולצת טריקו.

"נזוז?" שאל, מביא את הבקבוק שתייה.
הנהנתי בראשי, הולכים לחדר של שירן וגאיה.
דפקנו בדלת וראינו את המסיבה בעיצומה,

המרפסת עם שירים על פול וליום.
כל הצעירים שם, עוד צעירים שלא הכרנו.
טל ובן הכינו לעצמם כוס של וודקה וחמוציות, לי טל הביא את אותו הדבר עם פחות אלכוהול.
שתינו קצת וזזנו לפי הקצב של המוסיקה, מרפסת שמכילה בקושי עשרה אנשים, נדחסנו יותר.
בן ורעות רקדו צמוד, שירן וגאיה קיפצו ברחבי המרפסת עם בנים צעירים שבגילם.
טל הניח את ידו על המותן שלי ורקד כשאני עם גבי אליו.
שותה את השתייה ומביטה ברעות מדברת עם בן.
כשהפסקנו לרקוד נכנסנו אל החדר ודיברנו,
דפיקה בדלת נשמעה, הנמיכו את המוסיקה.
"מי זה?" שאלה שירן באנגלית.
"ידעתי שיש ישראלים!" שמענו, הדלת נפתחה וזוג נכנס לחדר,
מיד התחילו החקירות והאלכוהול.
13.
13 בחדר!

"מתי באתם?" שאלתי בחיוך אחרי שהם סיפרו שהם נשואים, בירח דבש , בני 30.
"אתמול, מתי אתם? באתם ביחד?" חייכה , נראת בת 20.
"יום רביעי, חמישי בבוקר." אמרה רעות
"הכרנו בטיסה ופה בערך." צחקתי
"איזה יופי! יש המלצות למחר?" שאל הגבר,
"אנחנו רוצים ללכת למסיבת חוף רק הגברים." קרץ בן.

הצעירים יצאו לדבר במרפסת עם גאיה ושירן, נשארנו רק הזוגות בפנים.

חלק הלכו, חלק נשארו.
האלה שלא קשורים הלכו, הצעירים נשארו עם שירן וגאיה והזוג הנשוי איתנו.

"את מסכימה?" שאל הבעל בקריצה את רעות.
היא הנהנה בראשה,
"מה, אני בת 17 שמפחדת שיקחו את חבר שלי?"
גלגלתי את עיני.
"חם לי." יללה רעות, שיכורה.
"בת 17?" צחקה האישה, מביטה על רעות בבלבול.
"כן, זה גיל כזה שהן סתומות. תראי אותה, באה לכאן עם חבר שלה. מפחדת להשאיר אותו לבד שלא יבגוד בה. הרי מה יש לגבר בן 20 לעשות עם תינוקת?" שיהקה.
לקחתי את הכוס של האלכוהול שלי ושפכתי עליה, יוצאת בעצבים מהחדר.
"לעזאזל איתך, מה נסגר איתך? תעזבי כבר את שני!" שמעתי את טל מתעצבן .
היא ציחקקה .
כולם בשקט, מביטים ברעות ולא מרגישים בנוח.
"יחסית לתינוקת את גונחת הרבה, שמענו כשהיינו בחוץ." אמרה רעות בחיוך רשע
"ה-היא לא מתכוונת." אמר בן במבוכה ולקח את רעות בכוח, משתיק אותה כשהיא פוצה את פיה שוב.
"זה לא בושה, זאת מחמאה." קרצה.

הלכתי למעלית וברחתי לחדר, טל לא בעקבותיי. יודע שאני צריכה להירגע לבד, שוב .
למה היא רעה?

נקודת מבט טל-

נאנחתי בתסכול. אין לי כוח לריבים של רעות עם שני.
"אחי, אני מצטער." אמר בן, הנהנתי בראשי ויצאתי למרפסת לעשן סיגריה, אני חייב את זה.
שמח שהצעירים יצאו משם.
"אתה לא הולך אליה?" שאל הבחור הנשוי, מעשן איתי בחוץ ביחד.
"לא, היא צריכה להירגע לבד. אחרי זה אני באה והיא מתפרקת." חייכתי חיוך קטן,
"כמוה." הצביע על אשתו.
חייכתי חיוך קטן, "היא בת 17?" שאל,
"וחצי." מחייך, חשוב לה החצי הזה.
"חתיכת סיפור כל הריב הזה.." מלמל
"כן, מהיום הראשון. עוד מהטיסה." צחקתי
"אה, אתם חברים מהבית?" שאל ללא הבנה,
"לא. הכרנו בשדה תעופה, משם הן כבר התחילו. שני רגישה, מדברים אליה לא יפה, היא נעלבת ובוכה.. כבר שלושה ימים שהיא מבקשת משני סליחה כל פעם מחדש ואז שוב פוגעת בה.." פרקתי את מה שעל הלב שלי.

"מקווה שזה יסתדר , אחי." אמר בחיוך מנחם.
"כן, אני אלך לראות מה איתה. נלך לקנות לה קצת דברים." קרצתי,
"הכי טוב, תגיד לנו אם תלכו למקום כל שהוא. אנחנו מחפשים לאן ללכת לטייל." חייך , הנהנתי בראשי.

הגעתי אל החדר, פותח עם המפתח.
רואה את שני מכורבלת בתוך השמיכה, ישנה.
נשכבתי לצידה לאחר שפשטתי את בגדיי ונשארתי בתחתון בוקסר רחב.
נשקתי לעורפה מכיוון ששכבה על הבטן, יכולתי לשמוע את הבטן שלה עושה רעשים.
בבוקר היא תקום ככל הנראה עם כאב בטן.
הערתי אותה בעדינות, מלטף את גבה באיטיות, שמח שהיא עם פיג'מה.
הרמתי מעט את החולצה, מלטף במעלה הגב, מתחת לחולצה.
מרגיש שהיא בלי חזיה.
כשראיתי שזה לא עוזר, הפסקתי.
רואה את הגב שלה קופץ קלות כשזזתי, משמע- תמשיך.
"ממזרתה." צחקתי,
ממשיך ללטף את הגב שלה.
"למה בנות לא מתחברות אלי?" שאלה בקול צרוד. לא רואה את פניה.
"חיים שלי, ככה זה. לא כולם ירצו להתחבר איתך בכל החיים האלה. בצבא מכירים חברים לכל החיים, עכשיו זה סתם." עודדתי אותה.
לשני ממש קשה לסמוך על אנשים, היא מאוד סגורה.

"מחר נלך לקניות?" שאלתי, היא צחקקה .
"כן?" שאלתי שוב.
"כן, ונלך לים אחרי זה?" שאלה.
"את רוצה שוב להשתזף?" צחקתי, היא צחקה.
"כן, יש לי גוף יפה. אני אוהבת את הגוף שלי." הכריזה.
"אני שמח לשמוע." אמרתי, מי כמוני יודע כמה תסביכי גוף היה לשני עם זה שהיא רזה, אפילו רזה מידי.
בלי חזה, בלי ישבן.
"אתה אוהב את הגוף שלי?" שאלה, צחקתי.
"מה את חושבת?" שאלתי, נשכב על גבה ונושק לצווארה, כורך את זרועותיי סביב מותניה, מגיע על ביטנה ומלטף בעדינות.
"ממ.. הרבה." צחקה
"את עייפה?" שאלתי, היא ציחקקה.
"לא, רק תעשה לי מסאג בגב." ביקשה.
"בואי נלך בערב לעשות מסאג'ים במלון, תני לי לנוח." ביקשתי בהתפנקות, למרות שלא אכפת לי לעשות לה מסאג', ההפך- אשמח לעשות לה .

נקודת מבט שני-

"טוב.." מלמלתי, רוצה מסאג'. כואב לי הגב ברמות קשות.
"כואב לך הגב?" שאל בשקט לאוזני, הנהנתי בראשי בקושי, עקב גופו השכוב עלי.
"טוב, תשכבי." צחק, קם מעל גבי ונותן לי לשכב בנוחות על הבטן, רגע אחרי שאני מורידה את החולצה מעל גופי, נשארת בחלק עליון חשוף לגמרי! רק תחתונים .
נשכבתי על בטני בחזרה, ידיים צמודות לצדדים.
"איפה הקרם שלך?" שאל, מזיז את שיערי האסוף בצמה, הצידה.
"בתיק רחצה." הסברתי בפיהוק, מחכה שיבוא.

הוא הגיע, מתיישב על הישבן שלי ומוחץ את רגליי מעט.
רעש הפקק נשמע ברקע, ולאחר כמה שניות, ידיו הריחניות של טל הגיעו אל כתפיי המתוחות.
הוא החל במסע העיסוי שלו, מלטף, לוחץ, משחרר.
ככה על כל חלק וחלק בגופי, כולל הגב התחתון.
"השרירים שלך תפוסים." אמר,
הוא המשיך במעלה גבי ולא הפסיק.
נרדמתי.

–

שפשפתי את עיניי באיטיות, מתהפכת על הגב ומרגישה משב אויר קר על החזה שלי.
רואה שהוא חשוף לעיני כל החדר.
מתכסה בשמיכה הגדולה ונזכרת באירועי אמש, נרדמת באמצע המסאג' שטל העניק לי.
אני צריכה לתת לו פיצוי.

שמה את החולצה הרחבה של טל ומתיישבת על מותניו החשופות ועושה לו מסאג' שמחה שהוא בלי חולצה.
שפתיו היו פשוקות, הוא נשם באיטיות.

התחלתי לנשק את גבו באיטיות, את צווארו.
עושה מסאג' ומנסה בכל כוחי כי יש לו כתפים רחבות ביחס לכף היד שלי .
"ממ, מה זה?" מלמל בחיוך.
"אני, מפנקת. כרגיל." עפעפתי בריסיי, למרות שלא ראה.
"יפה שלי, הכי מפנקת." צחק.
אחרי חצי שעה של מסאג', טל התהפך על גבו והושיב אותי בחזה על מותניו.
אגני לחוץ אל אגנו, לעזאזל כמה אני רוצה אותו עכשיו.
נשקתי לצווארו, מנשקת באיטיות ומחכה לתגובה ממנו.
ידיו אוחזות במותניי ומעלות את החולצה שלו מעט עד שהוא מגיע אל פס תחתוניי, תופס ומביט בי אם אני מאשרת זאת.
התרוממתי מעט עד שתחתוני הופשטו ממני לגמרי, תחתוניו נעלמו כלא היו ומשם המשכנו.

–

ישבנו בחדר אוכל, בזכות חוש הזמן שלי, חייבת להתעורר כל יום ב6 וחצי, למזלי בגלל הפרשי השעות יצא טוב.

ראינו את הזוג הנשוי מתקרב, יושבים שולחן לידנו.
"אנחנו בבוקר נלך לשוק כאן ואז לים, מצטרפים?" שאל טל, הם הסכימו בשמחה.
"אני מכיר עוד אזור עם קניות, נלך אליו אחרי הים." חייך הבעל.
שמחתי!

באמצע הצחוקים ראינו את רעות ובן נכנסים לחדר אוכל, בן לא רצה להסתכל מהמבוכה שקרתה אתמול.
אך טל, חיים שלי, בן אדם שלא יכול לתת למישהו הרגשה רעה.
"בן, אחי, בוא. שמרנו לכם מקום" אמר בחיוך קטן,
לא התנגדתי.
הזוג הנשוי הסתכל עלינו, אני התעסקתי באוכל.
למזלי כשרעות הגיעה, אמא התקשרה אלי.

-"היי, אמא." חייכתי אל הצלחת שלי, אוכלת גבינה.
"ילדה שלי, איך שם?" אושר בקע מקולה.
-"כיף" ציחקקתי,
"אני שמחה, את אוכלת?" שאלה מיד
-"כן, יש פה הרבה גבינות."
"יופי, אהובה. אפשר לדבר עם טל?"
-"לא.. מה את צריכה ממנו?" חייכתי
"מה אכפת לך?" צחקה
-"רוצה לדעת." קבעתי, טל הסתכל עלי במבט לא מבין.
"רוצה לדעת איך בטיול." אמרה בהלם
-"טוב, נו.. קחי." צחקתי, מושיטה לה את טל.

הושטתי לה את טל, הוא דיבר עם אמא, הרבה.

"כן, בטח." הביט עלי תוך כדי שדיבר
"באמת?" צחק, ניסיתי להקשיב אבל טל לא נתן לי.
"אה, נכון. היא לא התלוננה על זה אחרי זה." אמר בשקט, קם מן הכיסא ומתרחק מהשולחן בו אכלנו.
קמתי גם אני, לא מבינה מה הקטע? למה לדבר מאחורי הגב שלי.
"תני לו לדבר לבד." חייכה האישה,
נאנחתי בתסכול.
"הם מדברים עלי." צחקתי, מביטה בטל שלגם מן הקפה שלו והסתכל ברצינות בנקודה ממושכת.
גומע את רוקו.
גרונו מתנפח.

המשכתי לאכול, שותה שוקו חם ומקשיבה לשיחה בשולחן.
רעות שתקה, לא דיברה איתי.
לפי מה שבן אמר, הם הולכים לטיול באי קרוב לכאן.

שמחתי שהם לא יבואו איתנו.
את האושר הצרוף שלי קטע טל, מביט בי בחשד ואוכל מהחביתה שלו.
"מה יש?" שאלתי בשקט , לא מבינה.
"אחרי זה.." מלמל, ממשיך בשיחות עם כולם. לבסוף כולנו קמים מהחדרמאוגל ופונים לעיסוקים שלהם.
טל ואני חיכינו בלובי לזוג הנשוי שיביא את הדברים שלהם.
פיזרתי את שיערי על גבי והנחתי את הכובע של טל על ראשי והצטלמתי איתו ביחד.
בגדינו תואמים.
אני שורט ג'ינס בהיר וחולצה ארוכה אפורה שמסתירה את השורט.
טל לבש מכנס גלישה וגופיה מקושקשת.
לוקח ממני את הכובע ושנינו יוצאים מן הלובי לבחוץ בשביל לדבר.

"למה לא אמרת לי שכואב לך?" שאל בשקט, מביט בי במבט לא מבין.
שתקתי.. מסדרת את תיק הצד שלי על גופי.
"שני, אני לא כועס. רק תגידי לי.." ביקש בשקט.
הרמתי את מבטי על עיניו ואיגרפתי את חולצתו ונמחצתי קרוב אל גופו.
"תספרי לי." נשק למצחי.
"לא רציתי שתדאג.." אמרתי בשקט, עושה פרצוף עצוב.
"אבל אמא שלך דאגה, היא חשבה שאני לא דואג לך." נאנח בתסכול.
"אני עכשיו בסדר, שתיתי מים וזה עובר." חייכתי,
הוא נאנח ונשק בפעם האחרונה לשפתיי.

הלכנו לשוק תחילה וקנינו אוכל ושתייה, מטיילים ואני קונה כובע.

השוק מדהים! הרבה אנשים, גם יודעים עברית.

הזוג רצה להמשיך לטייל, אנחנו פרשנו לים.
"בייב, בואי." אמר טל, פורש מגבת של המלון על החול הרך ושנינו נשכבים עליה.
אני בבגד ים האדום הקטן והוא רק במכנס גלישה קצרצר.
הנחתי את הכובע והמשקפיים על ראשי ונשכבנו.
אני על בטני, פניי קבורות בזרוע שלו והוא שוכב על גבו, גבו מעט בשיפוע עקב התיק שכב עליו ושימש לו כרית ככה יכל לקרוא ספר.

למזלי לא היה שמש חזקה, ככה לא נשרפתי.
"תשתי מים." הזכיר טל, שתיתי.
חול עף עלי, קמתי באיטיות מהחול והבטתי הצידה, רואה שני ילדים קטנים משחקים בחול.
"טל! תראה איזה חמודים" אמרתי בהתמודדות, תינוקת קטנה שרק הולכת, יותר נכון, מדדה ונופלת. ואחריה אחיה הקטן בן ה5-6 לפחות.
"כן , מאוד." חייך. נושק לצווארי וממשיך לקרוא בספר.
עזרתי לילדים לבנות ארמון בחול.
טל צחק עלי.

"את כזאת מתוקה." צחק,
ההורים של הילדים התיישבו לידנו וטל דיבר איתם, באנגלית.
הם מרוסיה.

לבסוף כשהתייאשתי, רציתי להיכנס לים. טל ביקש מהזוג לשמור לנו על הדברים וגם אנחנו נשמור להם אחר כך על הדברים שלהם.

נכנסנו למים, כיסו את כתפיי, מים קרירים נקיים.
שחיתי אל עבר טל שצחק ושחה רחוק יותר.
קפצתי על גבו והוא המשיך להתהלך במים כשהמים מכסים את גופנו בעוד שאני מוחזקת על גבו.
עצרנו בצד, מביטים על הנוף המדהים ופשוט מסתכלים.
בלעתי את כל הנוף היפה והמרהיב.

נישקתי את שפתיו של טל וחייכתי, פוקחת את עיני.
"מה?" חייך, נושך את אפי .
"זכיתי בך."
"זכיתי בך." אמר בחזרה.

–

אחרי שעתיים בים שבהם הספקנו להיכנס למים וקרוא ספר.
כלומר, טל קרא והקריא לי.

התנקנו בברזי המים שנמצאים בחוף ושוטפים את הגוף, טל הרטיב את שיערו בעוד שאני רק את גופי ומיד אחרי זה הלכנו לשירותים של בית מלון אקראי בשביל להחליף לבגדים נקיים.

אחרי שהיינו מאורגנים ולבושים בבגדים הקודמים הלכנו לאזור של הקניות.

טל קנה חולצות שונות, קניתי גם לאבא אחת.
רואים בגדים שונים וקונים.
נפגשים עם הזוג הנשוי וממשיכים לאכול פיצה.

נקודת מבט מעיין-

אחרי האירוע הבטחוני שהיה, חזרתי לישון בחדר שלי.
אייל ואני נפרדנו אבל לא נפרדנו.
לא הכרזנו שנפרדים, פשוט הוא בבית שלו, אני בצבא.
לעבודה לא חזרתי בגלל שאני בהשהייה..
אבא ואמא עובדים כרגיל.

אייל הבטיח שיחזיר אותי לעבוד שם, אני מקווה.

הנייד שלי צלצל, התעוררתי, רק לא הקפצה!

-"הלו?" מלמלתי בישנוניות.
"איך את?" שאל, אייל.
-"בסדר, התעוררנו ב5 להקפצה. חזרתי לישון מקודם"
"הכל בסדר?" נבהל
-"חדרו לבסיס.."
"את בסדר?" שאל,
-"כן.. מה איתך?"
"בסדר, בדרך הביתה מהעבודה." עשר בלילה, למען השם.

"מה נעשה?" שאל אחרי שתיקה ארוכה
-"לגבי מה?"
"לגבינו."
-"אין מה לעשות, אתה כמו תמיד. פחדן"
"זאת אמא שלי" אמר בכעס
-"יש לך בית משלך, עבודה משלך. מה אתה צריך אותה?"
"תחזרי הביתה ונחליט ביחד."
-"אין לי מה להחליט ביחד, אמרתי לך."
"אני צריך אותך." אמר בתסכול
-"יש לך אופציה, או להתמודד מול אמא שלך, או להגיד לי ביי."
"טוב." אמר, מסיימים את השיחה.

"הא פיג?" שאלתי, רואה אותה עם שמיכה וכרית.
"באתי לישון כאן, אני מפחדת." חייכה
"זה עבר, זה היה אתמול. לא יקרה שוב פעם" צחקתי
"לא משנה!"
"איפה ישנת אתמול?" שאלתי בחשד, היא צחקה
"אצל מאור."
"איך מתן מסכים לזה?" שאלה בזעזוע.
"לילה טוב." ציחקקה, נשכבת במיטה פנויה.

בבוקר התעוררתי, מסתכלת על המופע המחדיד שרץ בחדר.
"איך היא אוהבת את השמש!" שרה הדר ורקדה ברחבי החדר והעירה את כולם.
"דובידובי גל, דובידובי גל….!" ציחקקה שוב, פיג הזאת.
"פיג!" צחקתי,
"נו!, לקום." צחקה
"אני קורא לה מטורפת!" שרתי עליה,
"אבל הלב שלי דופק במקום!" חייכה בגאווה. מכוןנת את הסלפי אלינו,
חלק עדיין ישנות, חלק ערות.
"קדימה!" צחקה וכיבתה את הנייד ברוך השם.

נקודת מבט ענבר-

"מאמי!" אמרתי בלחץ, קמה מן המיטה בהיסטריה ונופלת על הריצפה, נמרחת עם כל פניי.
עומרי צחק, ממש מצחיק.
"לעזאזל! את בסדר?" שאל כשראה שאני בוכה, נזכר שאני פאקינג בהריון.
"כן.." מלמלתי, מנגבת את דמעותיי.
הוא עזר לי לקום והניח אותי על המיטה.
"כואב?" שאל וניסה להזיז את הרגל שלי
"קצת." מלמלתי, מזיזה בעצמי את הרגל. סימן שאין נזק גדול.
"למה קמת כל כך מהר?" שאל ללא הבנה.
"יש לי מבחן." אמרתי באנחת ייאוש.
"אני אקח אותך." אמר,
"קודם כל תעזור לי להתארגן." אמרתי בעייפות.
מתיישבת באיטיות ומורידה את חולצת הפיג'מה ומחליפה לחולצה אחרת, הוא עזר לי להוריד את המכנס ולהחליף לטייץ עקב הכאב.
צחצחתי שיניים כשעומרי הניח אותי על האסלה , כואב לי לזוז.
לבסוף אכלנו ויצאנו לאוניברסיטה.
"נלך מיד אחרי לרופאה." אמר בדאגה,
עוזר לי ללכת כשאני צולעת אל עבר הכיתה.
כולם ישבו כבר, רק אני, כרגיל, מאחרת.

"בוקר טוב ענבר, מה פשר האיחור?" שאל המרצה, עומרי עדיין עוזר לי להגיע אל הקצה השני של הכיתה כשאני צולעת.
"נפלתי בבוקר.. אני לא יכולה לדרוך על הרגל." הסברתי בתסכול.
"לפחות לא נפצת ביד." חייך,
עומרי נשק לשפתיי כשכבר ישבתי בשולחן ואמר לי בשקט "בהצלחה, את אלופה. תתקשרי אלי כשתסיימי, אני אקח אותך."

התחלתי את המבחן המסריח, הקשה הזה.
נאנחת בתסכול.
בסוף מקיאה את כל החומר ומסיימת חמש דקות לפני סיום הבחינה.
קמתי באיטיות והלכתי בזהירות כשאני צולעת ונתמכת בשולחנות. יוצאת מן הכיתה ומתקשרת אל עומרי.

"אני במעונות, אני בא." אמר.
ישבתי על הריצפה ולאחר חמש דקות הוא הגיע..
הרים אותי בזהירות והלכנו אל עבר הרכב.

הגענו אל הרופאה והתחלנו בבדיקות, יש לי נקע ברגל.
אני אצטרך לנוח הרבה..
העובר בסדר לפי הבדיקות, למזלנו.
חתיכת נפילה יכולה להביא להפלה.