מתי היא תשים לב.. פרק 31 פרק ה'

נקודת מבט ענבר-

"מאמי?" שאלתי בשקט, הוא המהם בקולו ולא הרים את ראשו מן המחשב,
שתקתי.
במקום זה, נשכבתי במיטה לידו ורכנתי מעל גופו. מזיזה את המחשב נייד שלו וקורבת על גופו באיטיות.
"תחבק אותי" ביקשתי בשקט, הוא מיד כרך את זרועותיו סביב גבי ומחץ אותי אל חיכו.
רגלינו מסתבכות אחת בשניה,
"אתה באמת התכוונת לזה השבת?" אמרתי בתסכול,
"אני לא חשבתי, זה יצא בלי כוונה." הסביר בשקט
"אתה אוהב אותי?" שאלתי, קוברת את ראשי בתוך צווארו.
"מאוד, ואני כן ארצה איתך ילדים."
נשקתי לצווארו והתיישבתי על מותניו, מרימה את חולצתי וזורקת לצד.
הוא הביט בי במבט לא מבין, חיוך משועשע על פניו.
אני לא.
התרוממתי מעט והורדתי את מכנסיי, נשארת רק בבגדים תחתונים, מחכה שהוא יוריד את בגדיו.
"אמרת שאתה רוצה, למה אתה מחכה?!" שאלתי ללא הבנה והורדתי בכוח את חולצתו,
"ענבר. את עוד ילדה, תחכי קצת. מה כל כך חשוב לך ילדים עכשיו?!" שאל ללא הבנה,
"כי אני רוצה!" החזרתי בכעס והורדתי את מכנסיו,
לא מספרת לו שבן הזוג של ליאן עזב אותה שלשום, בגלל זה רבנו.
ליאן ובן הזוג שלה יצאו המון זמן, וכשליאן רמזה על חתונה הוא ברח.
אם אני אהיה בהריון, עומרי לא יעזוב אותי.
"ענבר מספיק!" קרא עומרי בעצבים. התחלתי לבכות, לא מקשיבה לו ופושטת את בגדי התחתונים, וגם את שלו.
נשארת רק עם חזיה.
ממשיכה משם בכוח, והוא נכנע לי לבסוף.

–

נשכבתי לידו ובכיתי, למה זה מגיע לי? למה אני מקלקלת כל דבר.
הוא משך אותי אל תוך החזה שלו ונתן לי להתפרק.
ההבדלים בין הבית שלי, לבין הבית של עומרי.. זה הקירות האטומים, הפרטיות שמאוד חסרה אצלי בבית.
"אתה לעולם לא תתחתן איתי, לא בקרוב. ואז אתה תעזוב ברגע שתראה מישהי אחרת." התייפחתי לתוך חזהו הרטוב מהדמעות שלי
"אני לעולם לא אעשה זאת, את תמיד תהי בלב שלי. אנחנו צעירים מכדי להתחתן" הסביר
"לא אכפת לי, אני לא רוצה להיות כמו אלין!" פלטתי
"מאמי שלי, זה העניין? בן הזוג של אלין בגד בה, ברור שהם יפרדו!" ענה
"אתה לא תבגוד בי?" מחיתי את הדמעה מעיניי, הוא הניד את ראשו לשלילה.

וככה נרדמתי. כשהוא מבטיח שהוא לעולם לא יבגוד בי,

–

"בוקר טוב" הרגשתי חיוך נמתח כנגד צווארי, זה עומרי מעיר אותי כל בוקר עם נשיקה.
מעניין אם זה רק אנחנו מתעוררים ככה..
"בוקר טוב" אמרתי בפיהוק, יודעת שהוא לבטח נחנק מהריח בפה שלי, הצמדתי את אוזני לחזה החמים שלו וסיבתי לעזוב.
השמיכה עזרה לגופינו הערומים להתחמם, למרות שעומרי דאג שלא יהיה לי קר.
"מאמי תתעוררי, את לומדת היום?" שאל, כמה זמן לא שמעתי את זה..
"כן, אני לא הולכת. אני עייפה" מיד עניתי, חשבתי שזה יעבור אחרי הצבא..
"את הולכת, אני אקח אותך. קדימה תתעוררי, אני מתקלח. רוצה להצטרף?" שאל
"לא" עניתי בעייפות וברגע שגופו עזב מתחת לשמיכה, התכרבלתי במהירות

התעוררתי שוב לאחר כמה זמן אחרי שעומרי העיר אותי שוב, הוא היה לבוש במכנס ברמודה וחולצת טריקו אפורה. הוא לא לומד בימי ראשון, לאן הוא בדיוק מתכוון ללכת?
"אני רוצה לבוא איתך." מיד אמרתי, הוא היט עלי במבט לא מבין וענה לטלפון שלו,

נכנסתי למקלחת , שטפתי את גופי שטיפה קצרה ויצאתי לחדר לבושה בשורט ג'ינס וגופיה אפורה. לפחות לבושה..
"לאן את רוצה לבוא איתי?" שאל ללא הבנה, הצמדתי את ראשי לכתפי וחיבקתי אותו חזק
"אני לא בוגד בך, למען השם." אמר עומרי באנחה
"לא?" שאלתי ליתר בטחון, הוא הנהן בראשו ודחק בי לצאת מהחדר אחריו, נגררת כל הדרך למטבח ביחד עם גופו.

"בוקר טוב" איחל עומרי בחיבה למתן ולהדר אשר בלעו אחד את השני בנשיקה
"בוקר מעולה!" אמרה הדר בהתרגשות
"בוקר רע. יום ראשון זה יום אכזרי, ואת שמחה?!" שאלתי ללא הבנה
"זה לא הצליח.." נאנחה הדר , "יום ראשון סבל" ענתה בתסכול
עומרי גיחך בעוד שמתן חייך חיוך רחב
"את חוזרת לבסיס תתעודדי, אני מניחה.." נאנחתי
"תודה ענבר, בוקר טוב" צחקה הדר והתיישבה לאכול

התיישבתי לאכול ארוחת בוקר ועומרי התיישב לידי, הדר ומתן התארגנו לחזור לעיסוקים שלהם.
הדר כבר הייתה לבושה במדים וחיכתה ליד הדלת עם התיק הכבד שלה עד שמתן יצא מהחדר,
"אנחנו זזנו, שבוע טוב. אחי דבר איתי נצא בערב" אמר מתן לעומרי
"אין בעיה אח שלו, הדר בהצלחה בצבא." איחל עומרי, השתתפתי בברכה ושלחתי לה נשיקה באוויר. היא צחקה ושניהם יצאו מהדירה.
"הגלולה שלך" הזכיר עומרי והצביע על השעון,
"לא יהיו לנו ילדים?" שאלתי בעצב, הוא שתק.
"אחרי שנתחתן, אבא שלך יתחרפן אם זה יקרה לפני." מצא סיבה נכונה
"מבטיח?" שאלתי, הוא הנהו בראשו.
"בואי, נסיכה שלי.." קרא בשקט לאחר שבלעתי את הכדור, הוא הושיב אותי על רגלו וכרך את ידיו סביבי, מחבק ולא עוצר.
"אני לא מבינה מה קורה איתי.." נאנחתי בקול, גומעת את דמעותיי.
"זה בסדר, את לגמרי בסדר. אנחנו נעבור את זה ביחד, אני מבטיח." אמר בניחום
"תהיה איתי היום, אל תשאיר אותי לבד.." התחננתי
"אני לא אשאיר אותך לבד. את רוצה לבוא איתי לטייל?" שאל, הנהנתי בראשי.
"לאן נלך?" שאלתי בחיוך קטן, הוא חשב בראשו והמשיך לאכול בין לבין.
"נבקר את ההורים שלי?" שאל, לא ידעתי מה להגיד.
"לא, נלך לישון. רק לישון.." ביקשתי, הוא הנהן בראשו וטפח על רגלי על מנת שנקום לסלון,

הוא נשכב בספה הארוכה, בעוד שאני התכרבלתי לתוכו. בטני צמודה לבטנו, בעוד שרגליו מקיפות את רגליי. הלחי שלי נצמדה אל החזה החם שלו.
מרגישה את פעימות ליבו, פעימות ליבו של האהוב שלי.
"איזה סרט נראה?" שאל ודפדף ברשימת הסרטים,
"רומנטי" ביקשתי בשקט
"אשמת הכוכבים?" שאל, "כן!" קראתי בהתרגשות, הוא צחק והסרט התחיל לשודר.

בכיתי הרבה. הוא רק חייך וחיבק אותי חזק,
"הכל בסדר מאמי, זה רק סרט." הרגיע
"דונט קאל מי מאמי!" אמרתי בעברית אנגלית, אל תקרא לי מאמי
"מאמי. מתוקה שלי, נשמה שלי!" עצבן אותי
הסתובבתי עם פני אליו ופשוט חיבקתי אותו חזק,
"אתה לא הולך לעזוב אותי לעולם!" הפצרתי בו שיבטיח לי
הוא חייך.

נקודת מבט תומר-

נשארתי בבית, יודע שהחיילים שלי אמורים להגיע.
הדר מבין המאחרות, ידוע.
החופש הזה היה היסטריה, מלחמה נוראית- או שקוראים לה מבצע.
נלחמנו על נפשנו, לבגן על הבית, על המולדת.
ראיתי חברים שהיו איתי בצבא, רק שאני המשכתי.
לחמתי ביחד עם היחידה שלי, יודע שמאור נפצע קשה.
הכרחתי את נטשה ללכת לבקר אותו ולדרוש בשלומו.
לא ידעתי אם אני אצא חי, אז הבטחתי לנטשה שהיא האהבה היחידה בלב שלי.
עידכנו אותי שהרבה חיילים נהרגו, חלק לחמו לידי, חלק לחמו איתי.
וחלק מהיחידה שלי..
היו לילות שבמקום לישון הייתי בוכה.
לא ידעתי אם מאור ישרוד, הוא נפצע קשה.
לא יכולתי לחשוב איך אני מודיע למשפחה שלו, לחברה שלו.. שהוא.. שהוא נהרג.

מאור ביקש שאבטיח לו שאני אלך לספיר ברגע שהכל יגמר, וכשהוא לא יהיה פה.
הוא הרגיש שיקרה לו משהו, ולבסוף הוא נפגע.
ועכשיו הוא בריא, תודה לאל.

'תבטיח לי! אתה לא תתן לספיר להישבר, תחייב אותה להמשיך בחיים.
שתכיר בחור אחר. שיוכל לגדל איתה ביחד את הילדים שלהם,
תבטיח לי שתזכיר לה תמיד שאני אוהב אותה, שאני לא כועס עליה.
שאני אוהב אותה ושאני לעולם לא אשכח אותה, ושהיא לעולם לא תשכח אותי.
רק שתהיה שמחה, אבל זה לא יהיה איתי..' אמר לי מאור,

הדבר הראשון שעשיתי זה היה ללכת לבקר את מאור.
הוא גיבור.

הדבר השני שעשיתי, זה לחזור הביתה. למשפחה.

לא סיפרתי לאף אחד, אבל פחדתי. פחדתי מהמוות..
פחדתי שאני אצטרך להתייחד עם אימי המתה, להשאיר את אחותי לבד.
לתת עוד אבדה לאבי.
להשאיר את מקומי חסר. מת.

"בייבי" קראה לי נטשה, היא הייתה ערה כל הזמן הזה?
"הא בייבי?" החזרתי , מביט בפניה הרכות
"אתה מהורהר.." ענתה בשקט
"לא, בסך הכל נח." הסברתי
"טוב.." מלמלה, היא חזרה לאחר כמה דקות עם ידיעה מרגיעה בה נמסר שמאור חזר לבית, שמחתי.
"את צריכה לחזור לבסיס.." הזכרתי לה, היא הנהנה הראשה והחלה להתלבש במדים של הצבא, אני חושב שאני אחזור היום.

התארגנתי גם אני ויצאנו לבסיס עם הרכב הצבאי מהצבא.
נטשה נהגה בעוד שאני התעסקתי עם הרשימות של אחה שלא באו, וכמובן מי מביניהם?
הדר.

-"בוקר טוב הדר, הבסיס מחכה לך" דיברתי אל הטלפון
"בוקר טוב תומר!!!" ענתה בהתרגשות שהרסה את עור התוף שלי
-"את מאחרת.." הזכרתי לה
"אני יודעת.. האוטובוס מאחר" נאנחה
-"טוב, אני מחכה לך" החזרתי וסיימנו לדבר, ממשיך לעיין ברשימות.

אור נמצא בחופשה, הבאתי לו חופש ארוך. הוא לחם המון זמן, הגיע הזמן שהוא יהיה במנוחה.

"הגענו" מלמלה נטשה ויצאה מהרכב, ממשיכה לחדר שלי בבסיס.
"חכי נטשה!" קראתי לה, היא המשיכה בשלה ונעלמה בין המגורים.

"תומר!" צעקת התרגשות נשמעה , זאת הדר.
"הדר" חייכתי, היא קפצה עלי בחיבוק, כיחכתי בגרוני, והיא התנצלה והתייצבה על האדמה.
"אני שוכחת שאתה מפקד.. ושאתה ה- האקס שלי.." נאנחה
"וחבר טוב שלך." הזכרתי, מעדיף שהיא תזכור אותי בתור חבר טוב , ולא בתור אקס.
"נכון" חייכה והמשיכה ביחד איתי אל תוך המגורים,
"התגעגעתי, ומתתי מפחד כשלא היית כאן.." נאנחה שוב והחוותה בסנטרה שניכנס למגורי הבנות, היכן שהחדר של נטשה. לשעבר.
"מה שלום מתן?" השבתי בחיוך למרות שדיברנו אתמול,
"בסדר, אני כבר מתגעגעת אליו.. זה נורמלי?" שאלה בחשש, לא יכולתי למנוע מחיוך להתפשט על פניי.
"מה?" צחקה ופרקה את התיק הגדול שלה
"אני שמח לראות שאת מאושרת.." הודתי בחיוך קטן, היא הביטה בי ושתקה.
"הכל בסדר, הדר?" שאלתי, היא הנהנה בראשה
"אתה עדיין אוהב אותי?" שאלה בשקט, השפילה את עיניה לכף רגליה.
אני פאקינג אוהב אותה, אבל לא בתור אישה לחיים.
אני אהבתי אותה עד לא מזמן, חשבתי שנחזור.. אבל אנחנו מאוד דומים, אך לא מתאימים.
"ברור שאני אוהב אותך, את חברה טובה שלי" ניסיתי לצאת מזה
"אתה אוהב את נטשה כמו שאהבת אותי?" שאלה, הנהנתי בראשי.
"ואתה אוהב את נטשה כמו שאתה אוהב אותי עכשיו?" שאלה, נתקעתי.
"אני אוהבת את שתיכן." יצאתי מזה

היא חייכה חיוך קטן והתיישבה במיטה שלה, "אביב חזר לבסיס" הודעתי לה,
היא פערה את פיה ותוך שניה היא נעלמה כאילו לא הייתה קיימת.
השדה הזאת…

נקודת מבט הדר-

התפרצתי לחדר של הבנים , יודעת שרק אביב נמצא שם בגלל שאור נמצא בחופשה בבית, ומאור נמצא בבית בגלל שהוא נפצע במבצע, ועכשיו הוא רק שוחרר לשיקום.
"אביב!" צעקתי וקפצתי על המיטה שלו, הוא התעורר בבהלה והחזיק את הנשק בידיו,
"אביב!!!!!" שוב פעם צרחתי וחיבקתי אותו חזק, לא ראיתי אותו מאז שהוא יצא משטח הלחימה,
"הדר!" צחק בקול וכרך את ידיו סביב מותניי

התחבקנו במשך שעות, והדבר הכי טוב שיכל לקרות זה שנשארנו מחובקים, ראשי מונח על היזה שלו בעוד שידו הימנית כרוכה סביב כתפי הימנית, מצמידה אותי אליו.
הוא סיפר לי מה איתו, איך היה בלחימה. איך הוא מרגיש.
"סגרת שבת?" שאלתי כלא מאמינה
"כן, עוד מעט אני משתחרר. אני מעדיף עכשיו לסגור" הודה
"אתה הידיד הכי טוב שלי" חייכתי
"תודה" צחק והוסיף "מה איתך? איך היה בבית."
"הייתי עם מתן, לא עזבתי אותו לדקה" צחקתי,
"עלוקה!" אמר בחיוך
"כן.. סוג של" צחקתי, הוא חייך וקולה של חיילת מהבסיס נשמע מפתח הדלת,
מה לה ולו?
"אני כבר בא" חייך בשקט ויצא מהחדר

התקשרתי אל מתן, משעמם לי.

-"מתן מתן מתן!" התלהבתי
"מה קרה?" צחק
-"אביב בבסיס! הוא חזר!" התרגשתי
"אני שמח יפה שלי. מה את עושה?"
-"בחדר של אביב, אני עוד מעט אלך לאכול" סיפרתי
"טוב, מאמי תאכלי. אני צריך לחזור לעבוד"
-"ביי , אוהבת!" צחקתי
"ביי יפה שלי. אני אוהב אותך" ענה מיד וסיימנו לדבר.

יצאתי מהחדר כשלא מצאתי את אביב מגיע בזמן הקרוב, החלטתי להיות עם תומר.
כשאני לבד בבסיס מתחיל לשעמם לי, ואז המחשבות מתחילות..
"תומ-" פתחתי את הדלת של החדר שלו וסגרתי מיד.
מב אני עושה? הרי נטשה פה בבסיס. מה נסגר בראש המעוות שלי..

נשכבתי במיטתי בחדר והתחלתי לחשוב. עד שזה הגיע אלי בבום..
כאב הבטן המעצבן הזה, הכאב הנוראי בבטן התחתונה.
נאנחתי ולקחתי מיד כדור, לעזאזל.

-"מאמי.." דיברתי אל הטלפון שבו מתן נמצא מהצד השני,
"יפה שלי, הכל בסדר?" שאל כששמע את קולי העייף
-"שוב פעם התחילה לכאוב לי הבטן!" גנחתי בקול, רציתי שמתן יהיה פה בשביל ללטף לי את הבטן. להרגיע את הכאב.
"לקחת כדור?" שאל בשקט, אני יודעת שאני מפריעה לו בעבודה.. אבל זאת אני..
-"כן. וזה לא עוזר!" יללתי בעצב
"מאמי שלי, הלוואי והיית פה. הייתי יכול להרגיע אותך." נאנח בשקט
-"אני רוצה שתהיה איתי, נמאס לי מכאן!" אמרתי בכעס
"אני יודע.. הכדור עוד מעט ישפיע, אני מבטיח." אמר בקול רגוע
-"ואם לא?" שאלתי בהתחכמות
"אני אבוא לקחת אותך לבית חולים." אמר בצחקוק קל. יודע שאני מפחדת.
-"זה כבר לא כואב!" מיד אמרתי, כמובן שהוא צחק.
"אני שמח." ענה בחיוב
-"מאמי?" שאלתי בהיסוס, מתכסה בשמיכה הדקה שהבאתי מהבית בזמן שנשכבתי במיטה.
"כן, מאמי.. מה קרה?" שאל
-"בערב א-אם.. אתה יכול לעבור דרך הבסיס שלי?" שאלתי בהיסוס
"אני לא יודע.." מלמל
-"א-אז לא משנה…" עניתי בשקט, סיימנו לדבר והדבר היחידי שניסיתי- היה להירדם.

"כולם יודעים – שאת העיניים שלי, את החיים שלי!" אביב נכנס בשירה אל החדר ללא רשות

חייכתי חיוך קטן והבטתי בו מאושר משמחה, הלוואי וגם אני הייתי יכולה.
"אני יוצא הביתה!" הכריז בקול, חייכתי חיוך רחב ומבפנים נשברתי.
אילו רק יכולתי לצאת, הייתי עושה זאת בשמחה.
"מאמי תהנה!" אמרתי בחיוך רחב, הוא חיבק אותי ויצא מהחדר. הולך לו.
ורק אני.. נשארת…
נשכבתי במיטה ורציתי רק לישון.

התעוררתי מטפיחות קלות בגבי. פקחתי את עיניי בזהירות, משתדלת לא לקבל גל של אור לעין.
"קומי מתוקה.." מלמל קול נשי, כשהשתלטתי על עיניי הבחנתי שזאת נטשה.
"אני מחכה לסוף שבוע. אני מתגעגעת אל מתן!" פרצתי בבכי וקברתי את ראשי בכרית,
נטשה ניחמה, חיבקה ועודדה.
אני כמובן הקשבתי.
"בואי לאכול, דרך אגב התקשרו אלייך הרבה.." אמרה בשקט, הנהנתי בראשי והתארגנתי ליציאה מהחדר אל החדר אוכל,

נכנסתי לחדר אוכל עם הטלפון מוצמד לאוזני, חייגתי אל מתן.
השעה הייתה 19:47 בערב.
"מאמי.." מלמלתי, רק שיענה.
התיישבתי בעיוורון ליד השולחן והתעסקתי באוכל, מתעלמת ממי שיושב לידי.

זוג ידים חמות ומוכרות הונחו על עיניי וחסמו את ראייתי,
"מי אני?" שאל הקול,
הלב שלי פעם בחוזקה. זה מתן!
קמתי מהשולחן וקפצתי עליו בחיבוק, אני לא יכולה לתאר כמה הבן אדם הזה חשוב לי!

"אני אוהב אותך." לחש לאוזני ומשך אותי מחוץ לחדר אוכל, כשראיתי שהתרחקנו מכולם קפצתי עליו בנשיקות וחיבוקים.
"אני חולה.." אמרתי לו בעצב והבטתי בעיניו, הוא חייך אלי חיוך קטן
"חולה מגעגועים אלייך.." אמרתי בעצב ונשקתי שוב לשפתיו.

כשנרגעתי מכל ההתפרצות של ההתרגשות התיישבתי במיטתי בחדר והבטתי על הגבר שלי שוכב במיטה.
"אני לא יכולה להסביר.." נאנחתי בקול, קוברת את ראשי בחזה של מתן.
"מה את לא יכולה להסביר?" שאל בשקט ונשק לקודקוד ראשי
"אני לא יכולה להיות בלעדייך. אתה הסיבה שלי לחיוך בבוקר.." התחלתי לבכות
"מאמי שלי.. גם אני לא יכול בלעדייך, אני אוהב אותך." ענה בשקט
"אבל אתה לא כמוני. אני נחנקת בלעדיך!" אמרתי בהיסטריה, מרימה את פניי הרטובות אל פנין.
"את רגישה יותר. את במחזור?" נאנח, הצמדתי את כתפי אל ראשי וקברתי את פני הרטובות בתוך צווארו.
"את רוצה שאני אביא לך משהו? אולי משהו חם לבטן." שאל בשקט, יודע שאני בתקופת המחזור החודשי שלי ואני עומדת לסבול.
"לא.." אמרתי בשקט, כמה טוב שהוא כאן.

נקודת מבט שני-

סוף שבוע הגיע, זה הזמן לחגוג!
"מהפכה! של שמחה, כי כולנו משפחה." שרתי ברחבי הבית הריק, פותחת את המקרר ומחפשת מה לאכול.
"יום -חמישי- את יודעת, יש בעיר מסיבה!" שרתי שוב,
היום יוצאים למסיבה. !

התקשרתי אל טל וחיכיתי שיענה, זה לא יהיה נורא אם אני אצא למסיבה בלי להגיד לו..

התארגנתי בשמלת מיני ורודה ויצאתי לכבוש את העיר !

המסיבה עברה בטוב, עד שחברות שלי נעלמו לי מהעיניים.. אני שונאת שזה קורה.
התקשרתי אליהן והן כמובן לא ענו.
"מה יפה כמוך עושה במקום כזה לבד?" שיכור אחד נדחף אל כיווני, עיקמתי את פי בגועל והתחלתי ללכת למקום בטוח יותר, הוא המשיך ללכת אחרי.
זה הרגיש לי כמו סרט רע.
"תעזוב אותי!" אמרתי בעצבים ויצאתי מהמועדון, מתקרבת אל השומר ומחכה שם בשקט.

התקשרתי שוב אל הבנות וחיכיתי שהן יענו! אני לא יכולה ללכת ככה, אני לבד! הבית שלי בעיר אחרת ואני צריכה אותן!

-"טל!" אמרתי במהירות אל הטלפון, יודעת שהשעה 1 לפנות בוקר.
"מה יפה שלי?" ענה בעייפות
-"אני לבד!" אמרתי בלחץ אל הטלפון, בולעת את הדמעות בשקט בגרוני.
"איפה לבד?!" שאל בבהלה
-"במועדון, אני לא מוצאת את הבנות.." התחלתי לבכות בשקט
"מישהו עשה לך משהו??" שאל בלחץ,
-"לא! רק תבוא לקחת אותי.." נאנחתי בשקט
"אני כבר אצלך.." אמר בשקט ונשאר על הקו. הבטתי סביבי וראיתי הרבה שיכורים, פחדתי.

האורות הגבוהים של מכונית הג'יפ שלו סינוורו את עיניי הדומעות.
נכנסתי אל הרכב בבושה וחגרתי חגורה, "את בסדר?" שאל בשקט כעוס
הנהנתי בראשי וניגבתי את עיני.
"מה עבר לך בראש שהחלטת לצאת למועדון!" אמר בכעס לאחר זמן רב ששהיינו בין הדרכים
"הבנות אמרו שנצא.. לא ידעתי שזה יקרה" אמרתי בבושה והפנתי לו את גבי,
"ההורים שלך הרשו לך? אני הרשתי לך?" שאל בחוסר סבלנות
"הם חשבו שאני אצל עדן.." סיפרתי בעצב
הוא שתק. במקום לדבר איתי הוא בחר לפרוק את יגונו בסיגריה.

"ההורים שלך בבית?" הביט בעיני הדומעות. הנדתי את ראשי לשלילה וניגבתי שוב את עיני.
"אני שם אותך אצלי.." אמר בשקט, אך הנדתי את ראשי לשלילה.
"אני לא שואל, את אצלי." אמר בהחלטיות והמשיך בנסיעה.

הנסיעה עברה והגענו לבית שלו, השעה הייתה מאוחרת. אף אחד לא היה ער.
התקדמתי אל החדר של טל והחלפתי לפיג'מה שהייתה לי אצלו בארון, לא רוצה לפגוש בפרצופו הכועס. יודעת שהלכתי מאחורי גבו ולא התנהגתי כראוי.

הגעתי אל הסלון, פוגשת פרצופו וקולו הכועס כשהוא דיבר בטלפון.
התיישבתי בספה , צמודה אליו. חיבקתי את גופו בלי רשות והרשתי לעצמי להתפרק עליו.
ראשי על צווארו ולאט לאט עליתי עם גופי על גופו. מתיישבת על רגליו וכורכת את רגליי סביב מותניו.
"אני עדיין כועס." אמר לי בשקט והביט עמוק בעיניי.
התחלתי לבכות בשקט.
"אתה תמיד כועס! אם הייתי נאנסת? עדיין היית כועס!" צעקתי
"כן! לא היית אמורה לצאת לשם!!" צעק עלי, קמתי מעליו והלכתי אל החדר, נועלת את דלת חדרו של טל ומנסה להירדם.

התעוררתי לאחר כמה זמן כששמעתי רעשים מתוך החדר, פקחתי את עיני וראיתי את טל עטוף במגבת כלולה סבעב מותניו. הוא בטח לקח את המפתח של אחותו ופתח את החדר שלו.
"תחזרי לישון.." אמר בשקט ולבש על עצמו תחתונים ומכנס קצר.
"אני רוצה הביתה!" אמרתי בקול כועס, הוא הביט בי וגלגל את עיניו.
"תפסיק לעשות לי את זה!" שחררתי כמה דמעות ודחפתי אותו ממני כשהוא נשכב במידה לידי,
"פעם אחת תשתקי!" קרא בתסכול , סטרתי ללחי הימנית שלו וקמתי מהמיטה, יוצאת מהחדר ונכנסת אל החדר של אחותו.
למזלי היא הייתה ערה.

פרצתי בבכי והיא קיבלה אותי בזרועות פתוחות.
"מה יש?" שאלה בבהלה והסתכלה עלי במבט מרחם
סיפרתי לה את כל הסיפור וכמובן שהייתי לטובתי והשמטתי מעט פרטים.

לבסוף אחותו עזבה את החדר ואני נשארתי לבד בחדר שלה..
"בואי.." שמעתי את קולו של טל מפתח הדלת, הנדתי את ראשי לשלילה
"יפה שלי. אני כועס, וזה לגמרי בסדר.." אמר והתקרב אל המיטה בה ישבתי
"זה לא בסדר." אמרתי בעצב וחיבקתי אותו חזק, אני לא רוצה שהוא יכעס עלי.
"אני לא אכעס, רק בואי, ננוח." ביקש, אך שתקתי.
"אתה אוהב אותי?" שאלתי, הוא הנהן בראשו