מתי היא תשים לב.. פרק 31 חלק ג'

נקודת מבט ספיר-

ארבעה שבועות ושלושה ימים עברו מאז שהמבצע נגמר. או הפסיק, לא יודעת.
העברתי את החופש הגדול בלבכות. פשוט- חד וחלק.
מאור שלי, הנפש התאומה שלי, האהבה הגדולה שלי, האהבה הראשונה והאחרונה שלי נפצע קשה במלחמה.. הסיכויים שלו היו נמוכים לשרוד..
הייתי אמורה לאבד אותו, להיות לבד.
אני לא רוצה לחשוב מה הייתי עושה בלעדיו, אלוקים תביא לי אותו בריא ושלם…
כל שניה, דקה , שעה, יום, חודש עוברים לי לאט, כל רגע ורגע אני בודקת בחדשות מה קרה, אם יש פצועים או הרוגים.
כששמעתי את השמועה- שהתבררה כנכונה, שנהרגו חיילים, והם היו מפלוגה של מאור,
לא אמרו שמות של ההרוגים, כבר התחלתי לבכות כמו סתומה באמצע הבית, חשבתי שקרה משהו למאור, או שמאור ראה מחזות נוראים, לא רוצב לדעת איך הוא!
כלומר רוצה! אבל לא רוצה לדעת דברים רעים!

"ספיר את יכולה להיכנס" אישר הרופא בחיוך, אני כבר גרה כאן, במשך שלושה שבועות.
כל יום אני נמצאת כאן, מתפללת ובוכה ביחד עם משפחתו של מאור שבאופן לא מפתיע מתנהגים בחוזקה. הם משפחה של גיבורים..
מאור יצא מכלל סכנה והועבר לשיקום לפני שבוע, עד לא מזמן הוא היה מחובר למכונות הנשמה..
התעלפתי פעמיים. המצב לא מקל עלי.
אבל החיילים סובלים הרבה יותר..

נכנסתי לחדר של מאור , מנסה להסתגל למראה שלו.. התחבושות עיטרו את גופו המצולק, בחזה הפצוע, ובכף היד וגם ברגל.
הרבה חיילים באים לבקר אותו, אני יושבת לפעמים על הכורסא ולפעמים ליד המיטה שלו.
מתגעגעת אליו.

"נסיכה שלי." קרא מאור בשמחה, הוא ראה אותי אתמול בלילה עד שגירשו אותי מכאן. הרופא לא מסכים לי לישון כאן ביחד עם מאור, כעסתי המון! אבל הוא הסביר לי, ניסתי להפנים..
"הבאתי לך שוקו וקרואסון, ואני אלך ללידור ואביא לו גם. כפרה שלי אתה אין על הדאגה שלך" אמרתי בקול מרוגש ונשקתי לשפתיו השסועות עם הדם היבש, אבל הוא בסדר. תמיד יפה בשבילי
"כפרה שלי" אמר בחיוך נושק לשפתיי שוב, הנחתי את האוכל שלו על מיטתו ונשכבת ליד גופו החבול, אני רק רוצה אותו..
"אמרו שבקרוב אני יוכל להשתחרר. א- אח ספיר זוזי מעט" אמר בכאב מאור, שכחתי שאי אפשר להישען על החזה שלו
"אני מצטערת" אמרתי מיד ובדקתי שהוא חי והכל בסדר
"אני אוהב אותך. ואני מצטער שהדאגתי אותך ככה" אמר בעצב, הוא ביקש סליחה מאות פעם ממשפחתו וממני, התחלתי לבכות שוב.
"יפה שלי אל תבכי. את לא יפה כשאת בוכה" אמר מאור, חייכתי חיוך קטן והמשכתי לבכות. אני אוהבת אותו!
"אני צריך לעשות בדיקות אחרונות. תביאי את האוכל ללידור ותבואי מהר" אמר מאור בחיוך רחב כשנכנס הרופא לחדר, מברך אותי שוב. כמה טוב לגור בישראל.
"אלכס אתה יכול בבקשה לצלם אותנו שוב?" חייכתי אל אלכס הרופא, הוא הנהן בראשו וצילם דרך הטלפון שלי, "האהובים עלי" אמר כשהראה לנו את התמונה שלנו
"אתה הרופא הכי טוב שיש" אמרתי בשמחה, משאירה את שניהם לבד והולכת אל לידור

הייתי בחדר של לידור, מביאה לו את האוכל ומדברת איתו על נושאים שונים. הוא סיפר לי שהוא משתחרר היום הביתה והוא נוסע לצפון להתרחק מהמתיחות בדרום. שמחתי בשבילו שהוא בסדר,
אולי חיצונית הם בסדר.. אבל מה עם פנימי? נפשי….?

הימים עברו ומאור יכל להשתחרר הביתה, כמובן שהוא חזר הביתה.

נכנסנו לרכב שלי אחרי שההורים של מאור נסעו גם הם לבית, מחכים לו שם, רציתי לנסוע איתו לבד.. להיות איתו לבד מחוץ לקותלי בית החולים

"תשים חגורה" ביקשתי ממאור כשראיתי שהוא לא חוגר, הוא נאבק עם החגורה ולבסוף עזרתי לו לחגור. כואב לי לראות אותו כך..
"אני עייף מת וחברים רוצים לבוא אלי" מלמל בעייפות
"אז תגיד להם" אמרתי מיד, לא יודעת אם הכוונה אלי, או באמת אל חברים שלן
"לא משנה. הם יבואו לבקר ואז ילכו" מלמל בעייפות שוב
"הייתי שוב אצל הרופא, היא אמרה שהכל בסדר" סיפרתי למאור, הבדיקות אצל הרופאת נשים הרסו אותי..
"אני שמח" ענה בחיוך מתוק נושק לכך ידי, הגעתי לביתו והחנתי את הרכב, עוזרת לו לרדת
"בואי תהי אצלי" משך אותי אל ביתו, הנדתי את ראשי לשלילה
"תישארי תאכלי תישני. איפה אמא שלך והדס?" שאל, לא רציתי להיות מציקה
"הם נסעו לאילת" אמרתי בפשטות, כאילו לא אכפת לי מהם…

נכנסנו לביתו אחרי שמאור שכנע אותי , אמא שלו הכינה לנו לאכול והלכה לקניות, גם אבא שלו נסע, הם משפחה מקסימה
ההורים של מאור ביקרו אותו כל הזמן בבית החולים אז לא היה כל כך מה לעשות בבית, בגלל זה הם יצאו לקניות לבית.
"נעלה למעלה?" שאל מאור, הנהנתי בראשי ועליתי ביחד איתו כשסיימנו לאכול, רציתי לקפוץ עליו בחיבוקים ונישוקיםמולא לעזוב!
"התגעגעתי אליך כל כך!" קראתי בשמחה שקטה כשידיו נכרכו סביב מותניי והדלת של החדר שלו נסגרה וננעלה בבטיחות.
"גם אני, היה חסר לי כל זה" ענה והוריד את חולצתי בבטיחות, נשארתי עדיין צמודה אליו, לא זזה
בגדינו מצאו את עצמם על הריצפה למרגלות המיטה ,
השמיכה כיסתה את גופנו הערום שומרת עלינו מפני העולם, רק אני והוא

נשארנו לשכב בשמיכה, חושבת על הכל. הרגשתי כל כך טוב…. הוא נאנק לפעמים מכאב בעקבות הפציעות אבל הוא יהיה בסדר. ככה הוא הבטיח.
"נלך לישון" אישר בשמחה ונשק לגבי, נצמדתי אל גופו בנואשות, מחפשת אחר חום.
הלוואי ולא יהיו מלחמות יותר.

נקודת מבט מעיין-

אחרי חודש וקצת בבסיס עם כוננויות גבוהות חזרתי שוב אל הבית, המקום שלי.
אומנם הבית שלי לא היה כמו בית רגיל. הוא היה קטן.. אך היה בו הרבה חום ואהבה.
"אבא אמא חזרתי" אמרתי בשמחה, מורידה את הציוד הכבד מעל כתפי ומחבקת אותם, מסריחה מההליכה הארוכה, אבל שמחה.
"ילדה שלנו חבל שלא אמרת לפני היינו מכינים ארוחה" אמרה אמא באושר, מנשקת את לחיי החמות והאדומות,
"אני בכלל לא רעבה, כל הזמן חילקו לנו אוכל" צחקתי, לא רציתי שאמא תכין לי ארוחה יקרה, הרי.. הרי לא היה לנו.
"בטוח?" נאנחה בשקט, הנהנתי בראשי וחיפשתי בעיניי את אחי הקטן. הכנסתי את התיק הכבד אל החדר וראיתי את אח שלי ישן, הוא לא קטן.. אבל בשבילי הוא קטן.. הוא בן 10
מוזר שנערה בת 19 וחצי עוד מעט 20, ישנה עם אח שלה בן ה10 באותו חדר.
זה כיף.. אבל מוזר.
אבל אין הרבה חדרים בבית אז זה הספיק לנו

נכנסתי להתקלח , שעות! בצבא לא היה זמן להתקלח!
התלבשתי במכנס טייץ שחור, הולכת לישון עם זה, וחולצה לבנה של היחידה שלי,
אייל לא התקשר אלי. עברו שלושה ימים מאז שדיברנו, יכול להיות בגלל שהטלפון שלי היה כבוי ..
החלטתי להתקשר לאייל למרות שהשעה 11 בלילה, חזרתי מאוחר מהבסיס ולכן הכל התעקב..

-"מאמי" אמרתי כששמעתי שהוא ענה לשיחה
"מאמי!" ענה בחזרה בשמחה, הבטתי על עורי דרך המראה רואה בבירור את השיזוף שלי
-"איך היתה החתונה?" שאלתי בפשטות
"יפה, היו הרבה אנשים וחברים, אבל איך בצבא?" העביר נושא
-"בסדר, מקודם חזרתי אל הבית. אני עכשיו יצאתי מהמקלחת" הודתי בשקט
"יופי, את עייפה?" שאל, "מעט" החזרתי מיד לפני שירצה לקחת אותי אליו הביתה
"תבואי אלי?" שאל, לא רציתי לבוא.. "אני יוצא להביא אותך" ענה בלי לחכות לתשובתי

הלכתי אל הסלון, מספרת עוד להורים שלי על השיחות, על הפגישות עם האנשים הסמכותיים כנודע לנו שנהרגו מהבסיס שלי חיילים, זה כאב.
"אייל אוסף אותי אליו" אמרתי להורי, הם הנהנו בשקט, מחייכים אלי
"אתם עוד תתחתנו" אמרה אמא בחיוך,
"אמא שלו לא תאפשר את זה" צחקתי בשקט, יודעת שאמא שלו בחיים לא תסכים לחתן אותי עם הבן שלה , מישהי ממעמד נמוך, מישהי שאין לה כסף, בחיים לא.
אמא חייכה ובאה לפצות את פיה אך בדפיקה בדלת הפריעה לה,

פתחתי את הדלת מקבלת חיבוק רחב מאייל כשזר פרחים אחוז בכף ידו
אמא מיד קמה לשים את הזר בעציץ עם מים בעוד אני מנשקת את שפתיו החמימות,
ישבנו לדבר ארבעתנו ולבסוף פרשנו אל ביתו של אייל. כמובן שלבשתי על עצמי אוברול שחור יפה לפני שאמא שלו תעיר לי על הלבוש..
"אמא שלי חושבת שאנחנו נתחתן" צחקתי כשהתחלנו בנסיעה
"למה לא?!" שאל ללא הבנה
"לא אמרתי שלא. אולי אמא שלך לא תרצה" זרקתי לאוויר
הוא שתק. המשיך בנסיעה , דיברנו מעט.

נכנסנו לבית של הוריו למרות שיש לו דירה , אז אני לא מבינה למה אנחנו באים אל הביצ של המשפחה שלו..
"מה שלומכם" חייכתי במתיקות אל הוריו שישבו בסלון המפואר, אבא שלו קיבל אותי בחיוך ובחיבוק וענה "איתנו הכל בסדרת כמה טוב לראות שחזרת לכאן בריאה ושלמה"
חייכתי בחזרה, מרגישה לא נעים.
"לשם שינוי את לבושה בבגד שהוא במידה שלך" אמרה אמא שלו בזלזול,
אני ואמא שלי לובשות את אותם הבגדים, אומנם עליי זה טיפה גדול, אבל עדיף במקום לקנות פעמיים בגדים.
גמעתי את רוקי והבטתי על כל מקום במקום על המבטים החודרים של משפחתו..
"כמה זה עלה?" שאלה בזלזול, "80?" צחקה, 80 זה יקר מידי.
קניתי את זה ב60 שקל, יקר אבל עדיין.
"בעצם זה יקר בשבילך" צחקה "אולי 30 מיד שניה"
דפיקה בדלת הפרה את השקט המלחיץ , או שבמחשבה שניה גרמה לעוד ריב.
אל תוך הבית נכנסה האקסית של אייל. אמא שלו עושה לי את זה בכוונה..
שתקתי.
נעלבתי מדבריה, גם לא הגנצי על עצמי. למה לא הגנתי על עצמי? למה אייל שתק ולא הגן עלי?
היא התיישבה ליד הוריו של אייל שקיבלו אוצה בשמחה, בעוד שאני עמדתי בשקט בצד,
אייל שתק.
"היא ישנה כאן?" שאלה אימו את אייל, לא פונה אלי.
"כן" אמר בשקט, מביט עלי. לא הורדתי את מבטי ממנו, הוא נבהל.
"שתישן בבית, מחר יש לך לימודים. אתה צריך לישון טוב" התנהגה אליו כמו אל ילד בן 8
הבטתי אל אייל ונשכתי את הלחי הפנימית שלי
הוא גערד בעורפו ועלה איתי למעלה, לפני שיהיה ריב.
"שוב היא עושה את זה" אמרתי לאייל כשנשכבתי במיטתו, הוא שתק, מוריד את חולצתו ושם על הקולב
הדלת של החדר נפתחה ללא הצראה מוקדמת ואל תוך החדר נכנסה אמא שלו והאקסית שלו,
ממש נשמע כמו התחלה של בדיחה.
"תשאיר את הדלת פתוחה" ביקשה אמא שלו, התעלמתי ממנה והתעסקתי באיפון, נמאס לי.

אל; הדר

-'אמא שלו נכנסה עוד פעם לחדר וביקשה שנשאיר את הדלת פתוחה.
אני שונאת אותה, אני רוצה לחזור אל הבית'

'מעיינקי אל תתני לה את ההרגשה הזאת!! היא עושה זאת בכוונה'

ניסיתי ליישם את זה..
"אני לא אגנוב את הבן שלך" התפרצתי כשהיא לא עזבה את החדר
"לא חשבתי אחרת. ידעתי שהאופי שלך יצא מתישהו, וולגרית" אמרה בגועל אמא שלו
"את כל הזמן מחפשת אותי! אני לא עשיתי לך כלום" אמרתי בכעס
"תעזבי את הבן שלי, את לא רואה שהוא לא אוהב אותך?" אמרה, יותר נכון פגעה.
"את מתנהגת אליו כמו אל ילד בן 8! הוא בן 22 תעזבי אותו!!" צעקתי עליה
"מעיין תשתקי" אמר אייל והזיז אותי מאימו, סוגר את הדלת מאחורינו,

"מה?" צחקתי צחוק פגועה
"שתקי. אל תריבי עם אמא שלי, אל תרדי אל הרמה שלה" ענה,
הבטתי עליו במבט נגעל , איך הוא מעז!
"אל תדאג. לא תצטרך לדאוג לזה יותר" אספתי את חפצי, מוציאה מהארון שלו בגדים שלי ועוד כמה דברים שלי ויצאתי מהחדר שלו, הולכת לתחנת האוטובוס הקרובה ביותר. מזל שהבאתי כסף, ככה יהיה לי לאוטובוס

הוא התקשר אלי אך לא עניתי, לבסוף הוא הגיע אל התחנת אוטובוס עם האוטו המפואר שלו ובא לדבר איתי. התעלמתי.
הוא לקח את דבריי והכניס אל ברכב בכוח, אני לא התייחסתי לדבריו וגם הוא לא דיבר.
"תיקח אותי אל הבית" אמרתי כשהתיישבתי ברכב שלו, הוא חא הצנגד ולקח אותי אל הבית שלי. לא דיברנו.
הגענו מחוץ לבניין המתפרק שלי, אבל זה הבית שלי. כאן אני גרה.
"מעיין" קרא אייל, שתקתי.
"אני חושבת ש- שזהו. שפה זה כבר נגמר.. אז תודה על- הזמן שהיה לנו טוב ביחד" עניתי כששמעתי אותו קורא לי. נחנקתי מהדמעות בגרון. לאחר כמה דקות כשסיימתי לאסוף את הדברים שלי מהרכב הוא אמר "להתראות". לא נלחם עלי.
טרקתי את הדלת בחוזקה, מוציאה את העצבים שלי על כל היחס המשפיל של אמא שלו, ושלו כלפיי.
הוא לא טרח להגן עלי.

עליתי לדירה הקטנה והממוצעת, טוב לא מחוצעת. כבר דיברנו על זה.
נכנסתי לחדר שלי בשקט, ומכניסה את הבגדים לארון. לא מחכה שניה נוספת ורצה אל השירותים, בוכה שם.
אני לא אבכה ליד המשפחה שלי. אני צריכה להיות חזקה.

נכנסתי לטלפון, משנה את השם של אייל בטלפון שלי, אנחנו כבר לא נחזור, או שנחזור. עד שהןא לא ייפטר מאמא שלו.

אל; הדר
-'נפרדנו, אני מניחה שזה היה עדיף..'
היא ניסתה לעודד, אך זה לא עזר לי. זה עזר.. אבל לא להרבה זמן.

יצאתי מהמקלחת, מגלה שאמא שלי יושבת מחוץ למקלחת.
"מתוקה את לא ישנה אצל אייל?" שאלה בחיוך רחב, הנדתי את ראשי לשלילה
"נפרדנו" הודתי בשקט
"למה?" שאלה באכזבה
"הוא עסוק בלימודים ואני בצבא. ובעבודה, לא נורא" שיקרתי
"אני מצטערת" אמרה בשקט
חייכתי חיוך שבור וחיבקתי אותה, חייב לישון כי מחר עבודה, אפילו שאני בצבא.

נקודת מבט רוני-

התעוררתי בסביבות השעה 1, מחייכת למראה החדר המתוק שלי, התגעגעתי לכאן.
היפיוף שלי ישן לידי, מחבק אותי ולא עוזב.
עצמתי את עיניי וחזרתי לישון.

עוד מעט הוא צריך להתגייס ואני אדאג יותר מידי..
לא דיברתי עם שני , מעניין מה איתה.
קמתי לבוקר חדש , מתלבשת ומתארגנת , וככה גם אהובי!
הוא הלך לעבודה בעוד שאני מתקשרת לשני, בודקת מה איתה

"בוקר" מלמלה מהקו השני
-"בוקר טוב" צחקתי
"חופרת" צחקה
-"איפה את?" באמת חפרתי
"בבית של טל" צחקה
-"בואי לבית ילדה בלי בית" צחקתי
"לא!" אמרה ושמעתי את טל מפהק וממלמל לשני "בוקר טוב"
כנראה היא נדבקה אליו הקרצייה
-"תהיני. אני הולכת לאכול ארוחת בוקר" מיד אמרתי
"בייייייי" קראה בקול מצחיק וניתקה את השיחה

נקודת מבט הדר-

"לא! שיט!" מלמלתי וקמתי מתוך שינה, מעירה את מתן ומתחילה לבכות
"מה יש?" אמר בבהלה,
"אני בלי גלולות! ואתה היית בלי!" צעקתי עליו, חובטת בחזה שלו, הוא הדליק האור ואחז בשתי ידיי , לא נותן לי להרביץ לו. ובצדק.
"אני אהיה בגללך בהריון! אני לא מאמינה עלייך!" בכיתי וקברתי את ראשי ברגליי, לא רוצה להיות בהריון
הוא שתק והרים את ראשו וקבר בחזה שלו, לא הפסקתי לבכות. אורי ייתאכזב ממני
"את לא תהיי בהריון, את בימים האלה שאי אפשר להיכנס להריון" ענה בבטחון
"אין כזה דבר! תמיד אפשר" בכיתי בקול
"אני אלך לקנות לך את הכדור הזה" מלמל וקם מהמיטה, מסדר את עצמו ומתלבש במכנס וחולצה , לבשתי על עצמי מכנס וחולצה גם, יוצאת ביחד איתו מהחדר, לא משאיר אותי כאן!
"אני בושה . פשוט בושה" אמרתי לו בזמן ששתיתי כוס מים קרים בשביל להירגע,
"את לא בושה, זה קורה" אמר באהבה ונשק למצחי. "יש לי פיפי, רגע" מלמלתי
הוא חיכה לי והלכתי לשירוצים לעשות פיפי, מתפללת בכל כוחי שקיבלתי מחזור למרות שזה לא הגיוני..
"אולי תחכי לבוקר ונלך לרופאה שלך? נשאל מה יותר טוב" אמר מתן
"לא! אני לא רוצה" בכיתי , הוא הנהן בראשו ואסף את שיערי לקוקו גבוה, בשל החום מהמדעות שבכיתי.
יצאנו אל הרכב, נועלים את הבית בעקבות השעה המאוד מאוחרת,
מתן ירד לקנות לי את הגלולה, הרוקחת הסבירה לו מה לעשות והוא בא להסביר לי.
"בוא נישן באוטו" אמרתי למתן, הוא צחק ומשך אותי אל תוך הבית ובדיוק התחילה אזעקה
"בדיוק בזמן" מלמל והשאיר אוצי בחדר המדרגות איפה שכל השכנים יצאו, בעוד שהוא נכנס אל הדירה והעיר את כולם. השכנים חייכו בחמימות בעוד שאני ישבתי על המדרגות, צוחקת כשאני רואה את אלינור הולכת באיטיות אל חדר המדרגות כשאבי מכוסה בשמיכה הולך לחדר מדרגות,
"נו כבר!" צעקה עליו אלינור , "רוצה ללכת יותר לאט?" כעסה
"חס וחלילה" אמר והתיישב על הריצפה ועליו ישבה אלינור. החבאתי את הכדור וחיבקתי את מתן שיצא מהדירה באדישות ביחד עם אמא שלו, הכנסתי את הכדור בכיס של מתן לפני שמישהו יראה והתנתקתי מהחיבוק כשהיה צריך לחזור לדירה.

"אנחנו ישנים!" הכריז אבי ושניהם חזרו לחדר ממשיכים לישון
"בואי תיקחי" אמר מתן בשקט והביא לי כוס מים, שתיתי את הכדור וזרקתי את החפיסה לפח, הולכת בתוך חיבוקו של מתן אל החדר שלו, אני אוהבת אותו…
"מחר חוזרים אלי אל הדירה?" שאלתי , הוא הנהן בראשו
"נשיקה" הצבעתי על שפתיי, הוא נישק אותי וחזרנו לישון

נקודת מבט שני-

התעוררתי מתוך שינה ארוכה בעקבות קול האזעקה, הערתי את טל שמיד התעשת והביא לי את הטייץ שלי מהריצפה בשביל שאלבש, הוא הוביל אותי בשקט אל הממ"ד כשקרא לאחותו שממזמן כבר הייתה בממ"ד עם גבר חתיך!
"הי" חייכתי בבישנות אל אחותו ואל החבר שלה
"ילדים שלי אולי תביאו מזרונים ותישנו כאן?" שאלה אמא של טל כשראתה שהיו עוד אזעקות,
"לא" צחקו טל ואחותו, "ניתן לכם את החדר" אמרה אמא שלהם
"לא" ענו שוב
"טל אני רוצה להתקלח" לחשתי לאוזנו, הוא הנהן בראשו ואמר מיד "ברור"
"לילה טוב" אמרנו כולנו וחזרנו לעיסוקים של עצמנו, טל הביא לי מגבת נקייה וחולצה שלו, אני אוהבת את החולצות שלו! ותחתון נקי שלי מהארון שלו, וחזיה נקיה.
לפעמים כשהייתי ישנה כאן הייתי מביאה בגדים ושוכחת, ותמיד אחרי זה הייתי מוצאת אותם נקיים ומקופלים בארון של טל, אמא שלו עושה לו לםעמים כביסה, זה לא נעים..
אבל טל הרוב עושה את הכביסה שלו..
"צריכה עוד משהו?" שאל, הנדתי את ראשי והחזרתי את החזיה הנקייה לארון, הוא הביט עליי במבט לא מבין
"כואב לי הציצי" לחשתי לו לאוזן, צוחקת מהשטויות שלי, הוא צחק והביא לי נשיקה על המצח
"אם היה לך אחד כזה.. הייתי מאמין" קרץ, פערתי את פי למשמע תגובתו, טיפש
"יש לי! ואתה ראית!" אמרתי , צוחקת כששמעתי את מה שאמרתי
הוא נשק למצחי וצחק, "את חייבת לישון עם חזיה, את תקומי בבוקר וחבר של אחותי יראה אותך ככה?" שאל בתדהמה
"אבל אמרת שאין לי ציצים" אמרתי בהתחכמות
"לפני שאני אתחרט, לכי להתקלח" ענה, "לבד?" שאלתי, הוא הנהן בראשו חוזר לאיפון שלו
"אני אשתה משהו בסלון, אל תדאגי" ענה ויצא אחרי מהחדר, מגלים שגם אחות שלו נמצאת בסלון ביחד עם חבר שלה, אוכלים ארוחת בוקר/לילה, ארוחת לפנות בוקר.. הגיוני..

אספתי את שיערי לעגבניה גבוהה, עומדת להיכנס למקלחת.
"תשמור לי במקלחת" ביקשתי מטל, הוא הנהן בראו והתיישב על המכסה של האסלה, מתעסק בטלפון שלו,
"אל תציץ" ביקשתי , הוא הנהן בראשו ושיחת טלפון נכנסה אל הנייד שלו
"זה דחוף בייב אני אסיים לדבר בטלפון ואכנס" אמר, הנדתי את ראשי לשלילה, לא מורידה את בגדיי לפני שאני בטוחה שמישהו מחכה לי מחוץ לאמבטיה, שאני לא אהיה לבד בזמן האזעקה
"אני אגיד לאחותי" אמר, הנדתי את ראשי לשלילה, היא לא תחכה לי מחוץ לאמבטיה, במיוחד כשהיא עם חבר שלה, אני לא אפריע לה
"תדבר כאן!" ציוויתי עליו
הוא סגר את הטלפון והתיישב על האסלה, מסמן לי שאני יכולה להתקלח בלי דאגה.
סגרתי את הווילון הכהה שמסתיר את גופי במלואו, נותן לי את הפרטיות עם עצמי.
טל כיבד את זה.
הורדתי את בגדיי ונשארת ערומה מתחת לזרם המים, שוטםת את גופי במלואו, משפשפת כל חלק וחלק מגופי, שמחה על כך שעשיתי רגליים כשטל היה בצבא, אמא רצתה שנטייל רק אני והיא, יום כיף רק בנות, למרות שזה היה לחוץ בגלל שטל נלחם בשטח האויב בעוד שאני הייתי בבית רחוקה ממנו..
היינו בספא, עשו לנו לקים, מסאג' ואפילו עשו לי שעווה, צעקתי כל כך הרבה! כי הייתי חייבת לשחרר צעקות. נהניתי עם אימא.
היה שקט במקלחת, רק הרעש של ההודעות מהטלפון של טל נשמעו
"טל תדבר איתי" ביקשתי
"יפה שלי אני כאן" ענה
"לא.. תדבר.. אל תתן לי להיות בשקט, זה מחרפן אותי" צחקתי
"איך היה היום שלך?" שאל
"כיף" צחקתי, הוא צחק והוסיף "מה התחדש כשלא הייתי פה" למרות שסיפרתי לו הכל
"העלתי 2 קילו" אמרתי בשמחה, "אני גאה בך" אמר
אני מנסה להעלות את המשקל שלי ואני לא מצליחה, אבל הצלחתי!
"אתה רעב?" שאלתי כששטפתי את גופי מהסבון, מוכנה לצאת מהמקלחת
"כן, את?" שאל, הנהנתי בראשי ואז הבנתי שהוא לא רואה, סתומה…
"כן" הודתי בחיוך רחב, יודעת שהוא לא רואה,
"מגבת" הושטתי את ידי מחוץ לוילון, מחכה למגבת, טל הביא לי את המגבת וחיכה עד שאסיים להתנגב בלי שהוא יראה אותי.
התנגבתי ביסודיות, לא משאירה חלק רטוב ומושיטה שוב את ידי מחוץ לוילון "תחתונים" , הוא הביא לי את בתחתונים ולבשתי עלי בזהירות שלא אחליק והושטתי את ידי בפעם האחרונה מבקשת חולצה, לבשתי את החולצה ויצאתי מאחורי הוילון, רואה שטל מצחצח את שיניו ביסודיות ,
ניקיתי את המקלחת טיפה, והתיישבתי על השיש ליד הכיור מצחצחת את שיניי עם המברשת שנמצאת במגירה של טל, מצחצחת את שיניי גם ביסודיות, מסצכלת במראה אם החולצה חושפת משהו, הוא הניד את ראשו לשלילה שהכל בסדר וכשסיימנו להתארגן יצאנו מהמקלחת, מקסלים עוד אזעקה.
התביישתי ללכת לממד בלי מכנס ובלי חזייה, טל צדק.
פיזרתי את שיערי והתנחמתי בזה שחושך..
טל כרך את ידיו סביבי והושיב אותי על רגליו בזמן שישב בכורסא בממד
כלומר בחדר של הוריו שהתעוררו גם הם מהאזעקה
"ישנתם?" אמרה בקול עייף אמא שלו, "אולי תישנו כאן" שאלה את כולנו
"אכלנו עכשיו" צחקה אחות של טל וחיבקה את חבר שלה
"וטל ושני התקלחו, בדיוק בזמן יצאו" אמרה אחותו,
"התכוונת שני התקלחה ושיגעה אותי שאני אחכה בשביל שלא תהיה אזעקה" אמר טל ונשק לעורפי, "ולא הייתה, ראית?" חייכתי
"זה בסדר גם אני מפחדת להתקלח לבד" ענתה אחותו בהבנה
"מה השעה?" שאלתי את טל, הוא הסתכל בשעונו מגלה שהשעה 4:45 לפנות בוקר
מעניין מה עם אלינור, איך היא הסתדרה עם האזעקות.. למרות שהיא יכולה לרוץ לחדר מדרגות

"קרונפלקס עם חלב" אמרתי לטל לפני שחפר מה אני רוצה לאכול, הוא הביא לנינו והתחלנו לבלוס, היינו כל כך רעבים!
"אני לא קמה עד יום ראשון" אמרתי לטל כשנשכבנו שוב במיטתו, נרדמים!