מתי היא תשים לב.. פרק 31 חלק ב’

נקודת מבט שני-

התעוררתי אל קול האזעקה, חשבתי שדמיינתי.. עד שאמא של מתן- דודה שלי – קראה לי במהירות, פחדתי. לא הבנתי היכן אני נמצאת..
נכנסנו למקלט שנמצא מתחת לביתה, השאלות התחילו להתגלגל בראשי..
כל השכנים יצאו אל המקלט אחרינו.
"למה אני כאן?" שאלתי בפחד, מסתכלת על כל האנשים, במיוחד על דודה שלי.
"טל הביא אותך לכאן. את ישנת, הוא הלך לצבא" אמרה בשקט וחיבקה את גופי הרועד
"לא! זה לא יכול להיות, אנחנו היינו באוטו!" אמרתי בקול לא מאמין,
"אני יודעת מתוקה.." ענתה בשקט ,
"הם נכנסו" אמרה אחת השכנות בבהלה ומיד התחילה להפיץ שמועות , איפה טל?!
"דודה תביאי לי את הטלפון שלך" ביקשתי במהירות, מחפשת את הטלפון שלי

חייגתי במהירות אל טל, מגיעה אל התא הקולי. לא מוכנה לזה!!
"מתוקה הם בלי טלפון.. גם מתן, ואבי שם בלי טלפון" ענתה בדאגה
"לא.. זה לא יכול להיות! אם קרה לו משהו?" התחלתי לבכות, עולה בחזרה אל הדירה של אמא של מתן, היא הלכה אחרי בשקט וידעתי שבליבה יש מאות חששות לילד שלה ולמשפחה שלנו.

כמו מכורה ישבתי מול הטלוויזיה ביחד עם אמא של מתן, לא יכולה להסתכל על החדשות האלה יותר.
"בואי נצא לטייל. רוצה?" שאלה, הנדתי את ראשי לשלילה, מפוצצת את הטלפון של מתן ושל אבי, וכמובן של טל בהודעות.
"בואי נצא" אמרה בלי לשאול וכיבתה את הטלוויזיה, לוקחת את הטלפון שלי ומושכת אותי אל מחוץ לספה.

"דודה, אולי נלך לבקר אותם?" שאלתי בהיסוס, היא הנידה את ראשה לשלילה
"אי אפשר. זה מסוכן" ענתה באנחה קצרה, לא יכולתי לשאת את זה..
"אני לא רוצה ללכת מכאן" התחלתי לבכות, "אני לא רוצה שהחבר הראשון שלי ימות"
"הוא לא ימות ילדה שלי. בואי נתפלל בשבילם, נעשה הפרשת חלה?" שאלה, הנהנתי בראשי.
הדת.
הדבר היחידי שמחזיק אותי.

הלכנו לקנות מצרכים להפרשת חלה, 5 קילו של קמח.
"נחלק את החלות לחיילים? לכבוד שבת?" שאלתי לפני שהתחלנו לברך
היא הנהנה בראשה.

צלצול טלפון נשמע ברקע ומיד דודה ענתה, אמא שלי ואבא שלי עדיין בטיול הזה שלהם במדבר..
"זה מתן!" קראה בהתרגשות, היא שמה מיד על רמקול והקלה נשמעה בקולי
"אמא, את עם שני?" שאל מתן במהירות, ליבי פעם
"כן כפרה שלי" ענתה מיד
"קודם כל אני בסדר. אנחנו מחכים להוראות, אבי נמצא רחוק, הוא בסדר" ענה
-"מתן" ייבבתי בבכי
"נסיכה , ואל תדאגי לטל.. הוא נמצא פה קרוב אלי" ענה בשמחה
-"תשמרו עליכם. אנחנו עושות הפרשת חלה בשבילכם. ונבוא לבקר" הבטחתי
"תודה חיים שלי. כשטל יחזור לכאן אני אגיד לו שיתקשר אלייך. בינתיים עדיף שלא תבואו" ענה
"ילד שלי תשמור על עצמך. תחזור לשלום, אתה וכל עם ישראל" ענתה דודה
-"אמן" אמרתי מיד.

סיימנו לדבר והתחלנו עם ההפרשת חלה, השכנים הגיעו לעזור לנו ובירכנו, והכנו לחיילים אוכל חם וטעים. לחשוב שיש חיילים שנמצאים שם למעלה משבועיים.
העברנו את האוכל אל איש שאוסף דברים לחיילים וכמובן שכתבנו פתקי עידוד.

–
הימים עברו, והשעה כבר הייתה 11 בערב, מלווה באזעקות, החלטנו לנוח.
עם ישראל חי !
הדאגה והעזרה של השכנים מדהימה אותי כל פעם מחדש..
לא שמעתי מטל שלושה ימים, גם ממתן.. רק מאבי.
"מה טל עושה בצבא?" התעניינה, חייכתי חיוך מאושר , מתעלמת מהודעות שקריות בווצאפ.
"הוא לוחם בגבעתי" חייכתי חיוך גאה, החבר שלי מגן על המדינה.
"איך הכרתם?" שאלה בחיוך, "אמא ואבא חושבים שנפרדנו" הסברתי לה בשקט
"אני אשת הסוד שלך" ענתה בחיוך מנחם. האמנתי לה.
"הינו במסיבה בתל אביב, וראיתי אותו שם. לא הפסקתי להסתכל עליו" חייכתי חיוך מובך,
"מסיבה?" שאלה בצחקוק, הנהנתי בראשי וקברתי את ראשי בתוך משענת הספה
"הוא אמר לי שמרוב מבטים העיניים שלי יכולות להיתקע" צחקתי, נזכרת בזה..
"והיום אתם שנה וקצת ביחד. נכון?" שאלה בחיוך, הנהנתי בראשי.
"מה אבא אמר?" שאלה בשקט, הייתי בריב שבועיים עם ההורים שלי בגלל זה..
"שאני צריכה לשמור על עצמי, שאני רק בת 16" גלגלתי את עיניי.
"את יודעת שאבא שלך דואג לך.." ענתה בחיוך קטן. הנהנתי ועצמתי את עיניי, נשכבת על הספה ומניחה את ראשי על רגליה

"נלך לישון?" שאלה, הנהנתי בראשי. כל אחת הלכה לחדרה. אני נשכבתי על המיטה וחשבתי…
התקשרתי אל רוני, רוצה לדעת מה איתה.

-"רונקי" עניתי בשמחה, מעניין מה איתה
"מה איתך? שמעתי שטל נכנס לעזה" אמרה, מה?!
-"לא. הוא בחוץ, מתן והוא בחוץ" מיד אישרתי,
"איפה את?" שאלה,
-"אצל דודה נעמי" מיד עניתי, אין כמוה.
"למה את לא ישנה?" שאלה
-"הבטן שלי מתהפכת. אני לא רגועה" אמרתי בשקט
"תנסי לשכוח מעט מהמצב. מה חדש אצלך" שאלה
-"עשינו הפרשת חלה והכנו אוכל לחיילים. את?"
"עשיתי את זה" אמרה בקול עצוב, מה היא עשתה?!
-"מה עשית?" שאלתי ללא הבנה,
"שכבנו" מלמלה, אומיגאד!
-"איך היה?" חייכתי, נזכרת בפעם הראשונה שלי עם טל.
"נורא. כאב לי, ובכלל לא נהניתי. הוא ניסה להרגיע אותי זה לא עזר"
שתקתי.
-"הוא לידך?" שאלתי ללא הבנה
"כן. הוא ישן, אני רק ערה" אמרה בשקט
-"אולי תבואי לכאן מחר?" התחננתי
"אני לא יודעת. אנחנו מחר רוכבים על סוסים" התלהבה
-"טוב רונקי. אני אנסה לישון"

סיימנו לדבר והחלטתי שמי שהכי תבין אותי זאת הדר.

אל: הדרוש חברה של מתן

-'מצטערת שאני שולחת לך הודעה בשעה כזו. אבל אני לא מצליחה להירדם.
אני מפחדת.. אני לא יודעת איך להתמודד' כתבתי ועשיתי סמיילי בוכה

'קטנטונת זה בסדר. גם אני לא יודעת איך להתמודד. אבל אני מנסה לחשוב רק טוב..
תעסיקי את הראש בדברים אחרים.. את אוהבת לרקוד- נכון? תרקדי'

-'הבטן כואבת לי מרוב לחץ.. את קורבה אל מתן, את יכולה ללכת אליו.. אני לא'

'אולי מחר אני ילך לבקר אותו. רוצה להצטרף? שמעתי שטל איתם' כתבה

-'כן! בבקשה!' התחננתי

'אני אשאל את המפקד שלי מתי אפשר ללכת, ואני אבוא לאסוף אותך'

-'אני אצל דודה נעמי, היא תשמח לראות אותך!'

'תמסרי לה נשיקות' כתבה

-'בחזרה. לילה טוב'

התעוררתי לבוקר חדש, מחייכת חיוך רחב ומדלגת אל המטבח עם הריחות הטובים.
"בוקר טוב" חייכה נעמי, חיבקתי אותה חזק ונשקתי ללחי שלה.
"בוקר טוב ישנונית" הגיחה הדר מהמטבח עם קופסא ענקית בקרואסונים
"בוקר טוב" צחקתי, מתיישבת בשולחן האוכל, אוכלת לי עוגיה וכוס שוקו.

שכנים באו וחזרו עם שתייה ומאכלים מרובים, היה כיף לראות את האהבה הזאת..
"תלכי תתארגני ונצא" אמרה הדר, הנהנתי בראשי. היא הייתה לבושה במדים שהתאימו לגופה
בדרך כלל לא אהבתי את הבנות זוג של מתן. הדר הייתה שונה..
"מה אני אלבש?" שאלתי את הדר, הבאתי לכאן בגדים כי ידעתי שכאן אני מעבירה את המצב..
"מכנס נוח וחולצת טריקו" אמרה הדר, הקשבתי חלקית לעצתה ולבשתי אוברול.
ארוך ברגליים וכתפיות.
התאפרתי ושמתי על עצמי בושם, לוקחת איתי את הטלפון ויוצאת אל עבר הסלון, רואה שהם כבר העמיסו הכל לרכב.

"תשמרו על עצמכן. אם תראו את מתן ואבי תגידו להם שאני אוהבת אותם" חייכה נעמי
"תבואי איתנו" ביקשתי ממנה, היא רק חייכה והוסיפה "אני אשאר כאן. אבא שלך בא עוד מעט"
הנהנתי בראשי ויצאנו אל הרכב בחוץ, הרכב של מתן. ג'יפ שחור כמו כל חלום של גבר.
התחלנו בנסיעה והתעדכנתי טיפה בהודעות ותמונות, הדר נהגה עם שירים, למזלנו לא היו אזעקות.

לעזאזל. הייתי חייבת לפתוח את הפה!

"אל תדאגי" חייכה הדר, מחנה את האוטו בזהירות ושתינו רצות אל תוך מקלט שהיה באזורנו.
שומעות מספר בומים ולאחר מכן יוצאות.
המשכנו בנסיעה המפחידה, מגיעות סוף סוף!
עשו לנו בדיקה בטחונית מקיפה, הרגשתי מוגנת..

"תעזרו לי" צחקה הדר וקראה לחיילים שישבו לידנו, היא נכנסה עם הרכב קרוב מאוד.
"מי אלה" שאלתי במבוכה את הדר, "חברים שלי מהצבא"
"איפה מתן?" שאלה הדר בזמן שהתיישבנו בספסל לידם, מחלקים לכל החיילים אוכל, היה מלא אוכל. המון אנשים הביאו מאכלים מרובים.
"הוא.. הוא.." גמגם, "לא דיברנו כבר שלושה ימים" ענתה בדאגה,
הזדהתי איתה.
"הדר? שני?" שמעתי את הקול של מתן, הסתובבתי ומיד קפצתי עליו בחיבוק רחב.
הדר קפצה עליו גם היא ונשקה לשפתיו נשיקה ארוכה.
הוא הזיע, היה חם בטירוף.
"איפה היית!" כעסה, הוא הצביע אל עבר הגבול, הוא נכנס לשם..
"ממש תודה שאמרת לי! מתתי מדאגה!" אמרה בכעס.
השארתי אותם לבד, מסתובבת מעט לבדי, אך עדיין בטווח הראייה של מתן,
מתן ישב לאכול וחברים שלו גם באו לאכול, אבל טל.. איפה הוא.

"איפה הוא!" אמרתי למתן בכעס "אתה הבטחת לשמור עליו!"
"קחי תשתי" דחף לי כוס מים, "לא בא לי! אני רוצה לדעת איפה הוא!" התחננתי אליו
"נכנסנו ביחד. הוא אמור לצאת" אמר, התחלתי לבכות. מתן חיבק אותי והשיב אוותי על רגלו, מרגיע אותי.
"אני רוצה אותו" בכיתי ללא הפסקה, בוא נשק למצחי וענה "אני יודע"
חברים של מתן הסתכלו עליי ושתקו, חלק מהם גם הזילו דמעה. שלא תחשבו.
היו חיילות לידן שחייכו חיוך שבור וחלק שבכו.
"כל פעם כשאמרו שיש הרוג ניסיתי לא לחשוב שזה אחד ממכם. אבל זה חזק ממני" אמרתי לו בשקט, לא רוצה שכולם ישמעו.. חבל שבאתי! הייתי צריכה להישאר בבית מתחת לשמיכה

"שני" שמעתי את הקול שלו קורא לי, זה טל!
הסתובבתי וקפצתי עליו בחיבוק. לא מפסיקה לבכות, הוא רק צחק.
"גם אני התגעגעתי אליך. את בסדר?" שאל ונשק לשפתיי, הנדתי את ראשי לשלילה
"תחזור הביתה. בבקשה!" אמרתי בהתחננות, שמעתי צעקה וקול שריקה מחרישת אוזניים ומיד הושטחתי על הריצפה כשטל רוכן מעליי, מגונן עליי.
כולם היו על הריצפה.

לאחר מכן הותר לנו להתרומם והמשכנו כרגיל. טל הסביר לי שזה פצמ"ר.
פחדתי.
"למה לא אמרת לי שאתה בפנים!" כעסתי עליו כשישבנו ליד חברים שלו, התרחקנו ממתן וחברים שלו.
"כי לא רציתי שתפחדי" ענה ונשק למצחי, הוא אכל, כולל ממה שאני הכנתי!
"עכשיו אני יותר מפחדת" הודתי בשקט
"איפה ישנת כל השבוע?" שאל, עצמתי את עיניי וקברתי את ראשי בתוך צווארו, מנשקת אותו.
"אצל דודה שלי. זאת ששמת אותי אצלה" עניתי,
הוא המשיך לאכול והזיז אותי מעט ממנו, "בייב."
"מצטערת" צחקתי כשלא שמתי לב שהמגע הזה שבנינו גורם לו ליותר מידי…..
"אולי תבוא אלינו? תאכל, תתקלח" ביקשתי, הוא הניד את ראשו לשלילה
שתקתי.
מחבקת אותו חזק.

המפקד של טל הגיע ולחץ את ידי וסיפר לי שטל גיבור. חייכתי חיוך מאושר.
"מתי זה ייגמר?" שאלתי את טל, הוא לא ענה תשובה מחייבת. יותר נכון התחמק.
"כמעט ולא ישנתי כל הלילות. כאבה לי הבטן מהפחד" הודתי בשקט
"אני יודע.. רואים עלייך. הרזית" ענה והניח את ידו על מותני, מלטף את בטני מעל האוברול
"היו לי בחילות, לא יכולתי להכיל אוכל" הודתי בשקט
"זה יעבור. אולי תשני אצלי בבית. תטיילי עם אחותי ואמא שלי" שאל
"לא!" אמרתי מיד, הוא נשק למצחי ודיבר עם חבריו.

"לא בא לי ללכת" התחננתי אל טל, הוא רק חיבק אותי. לא רוצה שאעזוב אותי גם.
"בבקשה" התחננתי אליו, הוא הניד את ראשו לשלילה ונשק בפעם האחרונה אל פי והבטיח שידבר איתי.

עזבתי בלית ברירה את האזור הצבאי וחזרתי אל דודה שלי, הדר המשיכה אל הבסיס שלה..
הודתי לה מאות פעמים על שנתנה לי את ההזדמנות להיות שם.

הימים עברו וכך התחרפנתי יותר. שי באה עם הילדים שלה אלינו ולפחות זה העביר לי את החשש.
הם היו חזקים לעומתי.

–

עמדתי מול לוח השנה רואה שעברו שבועיים וחצי שטל לא נמצא פה.
הוא בלי הטלפון וזה קשה לי.
אני חזרתי כבר הביתה, אמא של מתן רצתה שאני אשאר. אבל הייתי חייבת לחזור אל החדר שלי.
בחדשות הודיעו שיגייסו עוד חיילי מילואים וככה החיילים האחרים יוכלו לנוח. כל כך שמחתי!
מתן חזר הביתה וגם אבי.
אני רק מחכה כמו מפגרת להודעה מטל.
כל השבועיים האלה פחדתי ככשמעתי על הרוגים, על נפגעים, על פצועים. כל דפיקה בדלת הקפיצה לי את נשמתי. כל טלפון הוריד לי את הלב לתחתונים.

נקישה על הדלת הפחידה אותי.
הייתי לבושה רק בחולצה של טל, הריח שלו עלי. דיברתי מידי פעם עם אמא של טל השבוע, היא הרגיעה אותי.
"נסיכה שלי! יפה שלי! מתוקה שלי" טל נכנס אל חדרי, קופץ עליי בחיבוק
"א- א-" לא יכולתי לדבר, פרצתי בבכי.
הייתי לבד בבית, ההורים שלי בכלל לא היו פה.. אבא שלי עובד במקום חשוב, ואמא שלי בבית חולים.

"התגעגעתי אליך" אמר בחיוך רחב, בכיתי. אם אמרתי שהדר בוכה הרבה. כנראה לא הסתכלתי עלי.
"גם אני" אמרתי בשקט, נושקת לשפתיו, נוגעת בקולו שהוא בריא ושלם.
"תשימי מכנס ונבוא אלי" אמר, שמתי טייץ ויצאתי מהחדר, שולחת sms לאבא ואמא שנסעתי אל טל.
דודה נעמי דיברה עם אבא. אבא דיבר איתי שהוא מסכים לי שנהיה ביחד, רק שאני אחשוב על כל דבר.
אמא שמחה בשבילי, ובכתה בשבילי כשישבנו מול הטלוויזיה עם חבילת טישו ודמעות.

טל כבר ידע שההורים שלי מסכימים, יידעתי אותו מיד.

כל הנסיעה הנחתי את ידי בתוך ידו, מתקרבת אליו נואשות ומספרת לו מה עשיתי כל השבועיים האלו.
"אני אוהבת אותך" אמרתי לטל, הוא נשק למצחי וענה "גם אני מאוד"

נכנסנו אל הבית שלו מחובקים. "אני לבושה מזעזע, ונראת רע" אמרתי לטל כשנכנסנו לביתו. הוא ביקר פה לפני שהוא בא אלי. מסביר את לבושו הקליל.
"את נראית מדהים" קרא בשקט ונשק לאפי, חיבקתי את אמא שלו והתיישבתי בספה, רואה את אחות של טל מתקרבת.
טל הלך לזרוק את הזבל. מה אחותו רוצה…

"איך את?" שאלה בדאגה, הופתעתי.
"שורדת" אמרתי בקול חנוק
"בואי נפתח דף חדש?" שאלה בהיסוס, הנהנתי בראשי בחיוך קטן
"אם את צריכה משהו אני כאן" אמרה בדאגה
"אותו דבר לגבייך" חייכתי, מוזר שככה הכל השתנה.
"עכשיו בואי נעשה לך פן. השיער שלך זוועה" חייכה, מושכת אותי אל חדרה.
מעולם לא חשבתי שנתחבר. אולי יש פה משהו? אולי היא עושה את עצמה.
היא סירקה את שיערי והתחילה לעשות פן.

"אני יודעת שאת חושבת שזה מוזר. אבל אני מצטערת על הכל. באמת" ענתה
"גם אני" הודתי בשקט, היה בנינו שקט מביך.
"יש לך מישהו?" שאלתי את אחותו, היא הההנה בראשה. הייתי מול המראה ככה ראיתי אותה
"הוא בצבא. גדול ממני בשנה" ענתה
"מזל טוב" חייכתי חיוך רחב ומחקתי את הלק מאצבעותי. הלק התקלף.
"ישנת עם שיער רטוב?" שאלה, הנהנתי בראשי.

טל לא נכנס לחדר שלה. לא ראיתי אותו.
אחותו סיימה לעשות לי פן ויצאנו מהחדר אל כיוון הסלון, אבא שלהם היה שם.
הוא וטל דיברו.
התיישבתי על רגליו של טל, מחייכת אל אביו בחמימות.
"אחותך עשתה לי פן" אמרתי לו בחיוך קטן, הוא עיקם את פרצופו והביט על אחוצו שמיד הרימה את הזרת שלה בתנועה האומרת 'שולם'
"ולק" הוספתי בחיוך, הוא צחק ונשק לקודקוד ראשי, אבא שלו מיד התערב ואמר "אני שמח שאצן מסתדרות".

טל סיפר לאבא שלו על הכניסה לעזה, על הפחד שתקף אותם. על המחבלים שהצנכחו להם וניסו להרוג אותם.
הבטתי על חולצתי- כלומר על חולצתו של טל- היה כתוב עליה את שם היחידה שלו.
אני אוהבת ללבוש את הבגדים שלו.
"זה מפחיד" אמרתי בחרדה, אמא של טל הנהנה בראשה וחיבקה את טל.
"רוצים לצאת ל-" אמרה אחות של טל ונקטעה ע"י קול האזעקה. לא היה לי כוח לקום
הלכנו אל החדר המוגן. החדר של ההורים של טל.
נעמדנו בחדרם בעוד שהוריו נשכבו על המיטה, רואים חדשות. יש מטח על האזור.
"איך את עם האזעקות?" שאל אבא של טל, הערכתי עם ידי "בערך"
"איפה היית כל השבועיים האלה?" התעניין אבא שלו, כשראיתי שהאזעקות לא נגמרות התיישבתי ליד טל על הכורסא הנוחה שבחדרם.
"שבוע אחד אצל דודה שלי, ואחרי זה בבית" סיפרתי, מרגישה מובכת מהשאלות

"רוצים לצאת לאכול סושי?" שאלה אחותו כשיצאנו מהחדר המוגן אל עבר החדר של טל.
טל הניד את ראשו לשלילה וענה "אני רק רוצה לנוח"
"אני יוצאת עם חברות לאכול, בכל אופן. שני את מוזמנת" חייכה
חייכתי בחזרה, נשכבת במיטה ליד טל ומניחה את ראשי על החזה שלו.
"היא חמודה" הודתי בשקט. הוא הנהן בראשו ונשק למצלי, מכסה אותנו בשמיכה.
"את נשארת לישון כאן?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה
"לאן תחזרי?" שאל, לא עניתי. לא היה לי כוח.
"תישארי תישני איתי כאן, אני צריך לחזור לצבא עוד יומיים" הסביר.
הורדתי את מכנס הטייץ שלי בזהירות, נשארת רק עם חולצתו.

"חשבתי שההרגל הזה לישון בלי מכנסיים ייפסק מתישהו" ענה בצחקוק
"אוך שתוק ותן לי לישון" צחקתי
"לילה טוב" אמר וכרך את זרועותיו סביבי ונתן לי לישון ביחד איתו.

נקודת מבט הדר-

אחרי שבועיים וחצי טעונים בהם לא ראיתי את מתן וסגרתי שבתות בבסיס , שחררו אותי.
נסעתי אל הדירה שלי, נפרדת מעומרי שנסע אל משפחתו, ולוקחת איתי בגדים ונוסעת אל הבית של אמא של מתן.
בשבועיים האלה אלינור עברה לישון בבית של אמא של מתן, ביחד עם שני, עד ששני חזרה אל הבית.
המשפחה שלה טסה לחו"ל והם לא יודעים על המצב הבטחוני. אותו דבר עם משפחתו של אבי.
בבית של אלינור ואבי אין ממד, לכן היא באה להיות אצל אמא של מתן. היא קיבלה אותה בחום ואהבה.
העברתי שני לילות בביתם של אורי ושרית שדאגו לי בלי הפסקה. אבל אני מתגעגעת אל מתן.
בכיתי המון בשבועיים האלה. חברים מהבסיס נהרגו. בשביל שנוכל לחיות כאן.
חברים שלי נפצעו.
מאור נפצע קשה. אור ותומר עדיין נלחמים.
ביקרתי את מאור בביה"ח ואת ספיר חברה שלו שהתעלפה פעמיים.

דפקתי בדירתם של אמא של מתן, נכנסת אל הבית , מריחה את הריח של האוכל מגיע אל אפי. הספקתי להתקלח ולצאת לכאן, ואפילו לאכול.
"הדרי מותק איך היה בצבא?" שאלה אמא שלו בחמימות, מחבקת אותי. דיברנו המון במהלך השבועיים הללו.
"בסדר" חייכתי, נושקת ללחי של אלינור ואבי שישבו בספה
"מתן בחדר" חייכה אלינור, אלינור נראתה קורנת..

נכנסתי לחדר של מתן, מריחה את הריח הנעים שלו.
"בייב" קראתי לו, לא מבינה איפה הוא
"אני במקלחת" ענה, התיישבתי על מיטתו ואספתי את שיערי לצמה

התגעגעתי אליו. חיבקתי אותו חזק כשהוא יצא מהמקלחת. אהוב שלי.
"איך היה שם?" שאלתי בחשש. יוצאים אל הסלון
"קשה. אבל אני מרגיש סיפוק אדיר" ענה
"אני אוהבת אותך מאוד" אמרתי כשישבנו בספה ליד אלינור ואבי.
אבי הכין לכולנו תה, אני אוהבת תה.
"אני הולכת לטייל עם חברות ילדים שלי. תשמרו על עצמכם" אמרה נעמי ויצאה מהבית.
"איך את מרגישה?" שאלתי את אלינור בחיוך, היא ליטפה את בטנה ונשפה באריכות
"מגעיל! בקושי ישנתי. הקאתי, כואב לי הגב. הבטן הראש. יש לי צרבת" אמרה במהירות
"אני לא רוצה להיות בהריון" אמרתי למתן מיד. הוא צחק וסתם את פי עם ידו
"היא תהיה בסדר" אמר אבי ונשק לבטן שלה שקיבלה צורה.
"תודה באמת" אמרה אלינור ושתתה מהתה
"בואי נלך לישון" אמר אבי ומשך אותה אל החדר שבהם הם ישנים.

"חודש בלעדייך!" קראתי בתסכול, הוא חייך וסובב אותי אליו, נושק לשפתיי ומחבק אותי חזק.
"אני כאן" ענה והרים אותי אל חדרו. סוגרים מאחורינו את הדלת, משאירים את סודותינו בתוך החדר.

נקודת מבט אלינור-

עבר עלי המון החודש הזה. המילואים של אבי. האי ודאות אם הוא חי, או פצוע.
כאב הראש וכאב הבטן.
"היה לי אולטרסאונד. בלעדייך" אמרתי בעצב.
"אני מצטער. גם אני התבעסתי" אמר בעצב
"תביא לי מים. אני צריכה לקחת את הויטמינים" אמרתי לאבי, מרימה מעל השידה את הויטמינים שלי של ההריון. אני ישנה פה כבר שבועיים וקצת.
המשפחה שלי באמריקה. והבית שלנו לא מוגן. דודה של אבי הזמינה אותי אליהם.
ההורים של אבי נמצאים ביוון. אז נענתי לבקשה.
בהתחלה שני, בת דודה של אבי, גם ישנה פה עד שהיא חזרה הביתה.
"קחי" נכנס אבי אל החדר, מושיט לי את הכוס מים. שתיתי את הכדורים והנחתי את הכוס על השידה.

"רציתי לשטוף את הבית ונעמי לא נתנה לי" סיפרתי לו, הוא נשכב על המיטה והניח את אוזנו על בטני
"מסי אתה שומע? חזרתי לבית" אמר לבוטן שבתוך הבטן
"למה היא לא נתנה לך?" שאל ללא הבנה, "היא רק חייכה" עניתי.
"לדודה שלי יש עין חדה, היא מבחינה בהכל" חייך.
"לא נראה לי שהיא יודעת. חוץ מזה אין לי בטן" ביטלתי את דבריו,
"מה עשית כשלא הייתי כאן?" שאל, הזזתי אותו מבטני כי כאב לי ונשכבתי על הצד, מביטה על פניו.
"אני עדיין עובדת, ואז אני חזרתי לכאן. שני גם ישנה כאן, ישנו ביחד" צחקתי, נזכרת שכל לילה שלושתינו עשינו לק אחת לשניה, תסרוקות וכל מיני.
שני, נעמי ואני.
"עשינו לקים ותסרוקות. ובישלנו ביחד, וניקיתי כאן, כל כך נקי כאן!" אמרתי בתדהמה, היה כל כך נקי שלא היה צריך לנקות קשה.
"נהנית כאן?" שאל, הנהנתי בראשי. "תפסה אותי אזעקה באמצע מקלחת" צחקתי
"ומה עשית?" שאל ונשק לצווארי, הזזתי אותו מצווארי, לא בא לי מגע..
חלק מההורמונים המוזרים שלי.
"יצאתי עם חלוק. נבהלתי מאוד! דודה שלך ושני חיכו לי מחוץ למקלחת וירדנו אל החדר מדרגות" סיפרתי
"ומה עם מסי שלי? הוא בריא?" שאל, הנהנתי בראשי.
"כל כך דאגתי לך. פחדתי שיקרה לכם משהו" הודתי בשקט
"גם אני" ענה
"דודה שלך דאגה לי מאוד. יש לך משפחה טובה" נשקתי לצווארו,
"מאוד" ענה, "היא אוהבת אותך" הוסיף
"היא הביאה לי פירות, וירקות. וקנתה לי בקבוק של ליטר וחצי שאני אשתה" צחקתי
"בייב היא יודעת שאת בהריון. היא כבר הבינה" צחק
"אבל לא סיפרתי. זה מפדח" צחקתי, היא תחשוב שהסתרתי את זה ממנה
"מאורסת עם תינוק" ענה אבי ואני הנדתי את ראשי לשלילה "תינוקת"

יצאתי מהחדר לעשות פיפי ועברתי דרך החדר של מתן, רואה את הדלת סגורה ומבינה שעדיף בשבילם שלא תתפוס אותם אזעקה….

חזרתי לחדר, מגלה את אבי בוכה.
"מאמי" אמרתי בקול עצוב. הוא משך אותי אליו לחיבוק ובכה. בכיתי גם.
"אל תבכי. בבקשה, אני.. זה יעבור לי" ענה בצער
"מה יש?" ניגבתי את דמעותיי
"חבר שלי מהגדוד נהרג" אמר בקול חנוק.
"אני כאן.. תבכה איתי" אמרתי בעצב והתחלנו שנינו לבכות.