מתי היא תשים לב.. פרק 31 חלק א'

נקודת מבט שני-

התעוררתי אל קול האזעקה, מתעצבנת על כך שאני צריכה לקום. גונחת בעצבים, וקמה מיד מהמזרון, מעירה את טל, החבר המתוק שלי שישן בנוחות.
לא מתרגש כשהוא שומע אזעקה, למזלי לא קראו לו לחזור לבסיס.
"יש אזעקה!" קראתי בקול, מבחינה בהדר מתעוררת בבהלה, ואת רוני דוחפת את חבר שלה מהמזרון , בורחת איתו אל הממ"ד שמתן לא ישים לב שאנחנו ישנים ביחד.
"מתן! יש אזעקה" העירה הדר בנחמדות את מתן, הוא צחק וקם ישר מהמיטה עוזר להדר לקום מהמיטה ומאיץ בנו שנלך אל הממ"ד.

בסופו של דבר הגענו אל הממ"ד ונשארנו בפנים עד שכל הטילים שעזה מעיפה עלינו ייפסקו.
האזעקות לא הפסיקו ונשארנו בממ"ד זמן ממושך.
טל כרך את ידיו סביב מותניי, מושיב אותי על רגליו כשישב על המיטה.
הדר ומתן דיברו בשקט, לא רוצים שנשמע את השיחה, אבל שמעתי.

"ממש לא! יש לי טעם מגעיל מהפה!" אמרה רוני בכעס והתרחקה מחבר שלה שניסה לנשק אותה,
הפסקתי להקשיב לריבים של שני הזוגות והקשבתי לטל שדיבר בטלפון.

"כן המפקד" ענה לטלפון
"הקפצה? עכשיו?!" שאל ללא הבנה, הסתכלתי עליו ושתקתי, זה מה שחסר לי..
"כן אני יודע. אני בממ"ד. אני אגיע מחר בבוקר" ענה בשקט
"טוב" ענה וסגר את השיחה, הבטתי בשעון בטלפון שלו , רואה שהשעה 3:43 לפנות בוקר..

"אני מחר נוסע אל הבסיס" הודיע לי, שתקתי וחיבקתי אותו.
הקשבנו שוב לאזעקה העולה ויורדת, הדר ומתן דיברו עדיין, ושמענו. אבל לא הראנו.

"אני נוסעת מכאן! לא אכפת לי!" אמרה בבכי ומתן קבר את ראשה בחזה שלו, וחייך חיוך מנחם אל עברנו
"אני אשים אותך מחר בבסיס ואני אחזור לכאן" ענה מתן
"אני לא רוצה לחזור לבסיס" אמרה שוב בבכי, היא בוכה הרבה חחחח
"אני יודע שאת לא רוצה- אבל חייב" ענה
"אפשר לצאת?" שאלה ובאה לפתוח את הדלת, מתן הנהן בראשו ויצאנו מהממ"ד.
היא נכנסה לשירותים בעוד שכולנו חזרנו אל החזר, כל אחד למיטתו. מתקשים להירדם.

"הדר?" דפקתי על הדלת של השירותים, היא לא ענתה.
"היא בסדר?" שאלתי את מתן, הוא הנהן בראשו ונשק לקודקוד ראשי "לכי לישון" וחייך

מתן נכנס לשירותים בלי לשאול אותה ואני כבר נכנסתי לחדר.
"אתה חייב ללכת?" שאלתי את טל, הוא הנהן בראשו ונשק לשפתיי נשיקה ארוכה
"אני אתגעגע אלייך" חייכתי, הוא חייך בחזרה וענה "גם אני"
"אני מפחדת ללכת לישון" הודתי בשקט
"למה? אני כאן שומר עלייך" הרגיע
"כי אני מפחדת" חייכתי חיוך מובך, הוא צחק והושיט את ידו אליי, מקרב את גופי אליו עד שהונחתי בצורה מושלמת על גופו, ראשי על החזה שלו ורגליי מכורבלות בתוך רגליו.

"אתה זוכר ששכב-" אמרתי וקטעתי את עצמי כשראיתי את הדר ומתן נכנסים לחדר, רוני וחבר שלה כבר נרדמו. שני עייפים.
"אני זוכר" חייך אליי ונשק ללחי שלי שוב,
"פחדתי מאוד" הודתי בחיוך, "רעדתי כל כך, וחשבת שזה מהקור. אבל זה היה מהפחד"
"אני יודע שפחדת" ענה ברכות
"חשבתי שאתה תעזוב אותי ותשאיר אותי לבד" סיפרתי בשקט
"מה גרם לך לחשוב את זה?" שאל ללא הבנה ושוב אזעקה קטעה הכל והיינו צריכים לקום אל הממ"ד.

כמו תקליט שבור נכנסנו אל הממ"ד וליבי דפק במהירות.
רוני וחבר שלה נרדמו על המיטה בממ"ד, מתן חיבק את הדר, וטל חיבק אותי.
"את צריכה ללכת מחר?" שאל מתן את הדר, היא הנהנה בראשה ועצמה את עיניה.

"לא ענית לי" הזכיר טל, לא רציתי להגיד לו את האמת..
"כי אתה בן 19 ואני בת 17, ואתה כבר גדול ואני קטנה" הודתי במבוכה
"אל תחשבי על זה בחיים!" קרא בההלה
"ועכשיו אני שוב מפחדת שתעזוב אותי" הסברתי בחיוך שבור
"אני בחיים לא אעזוב אותך" השקיט את מחשבותיי ונשק לשפתיי שוב.

"מתן" קראתי לו בשקט בזמן שחזרנו לחדר לאחר ששמענו בום מטורף,
"כן יפה שלי?" שאל במהירות, פחדתי לשאול.. לא רציתי לדעת את התשובה
"קראו לך למילואים?" שאלתי בשקט, הוא הנהן בראשו ואמר בשקט "הדר עדיין לא יודעת, מחר בבוקר נדבר ארבעתנו" חייך חיוך מנחם
"טוב" שתקתי מיד וחזרתי לחדר, מתכרבלת בזרועותיו של טל, אני לא מאמינה שהוא צרחך לחזור לבסיס ומתן למילואים, ראיתי שהדר מטפסת על גופו של מתן, נרדמת עליו בדיוק כפי שאני עשיתי מקודם, הם מתוקים.

נרדמתי ושוב התעוררתי, זה כבר לא חיים!
התחלתי לבכות בהיסטריה כששמעתי מטוסים חזקים וקולות של פיצוצים באזור.
טל אסף אותי אל גופו החם ונתן לי לפרוק את החוסר ודאות שלי עליו,
"אנחנו נמות" בכיתי בחוזקה והוא רק נשק לראשי והרגיע אותי,
"אנחנו נחייה עוד המון שנים" ענה בבטחון, האמנתי לו..

"תשתקי כבר" צחקה רוני כשלא הפסקתי לבכות
"תשתקי את!" עניתי מיד והפנתי לה את גבי, אני רוצה לחזור הביתה, להיות שם מכורבלת במיטה ביחד עם טל
"אני רוצה לחזור הביתה" יללתי בעייפות לטל כשהבטתי בשעונו וראיתי שהשעה 5:59 לפנות בוקר -לפחות לי.-
"את רוצה לבוא אליי?" שאל בשקט, הנדתי את ראשי לשלילה, לא סובלת את אחותו הסתומה
"אני רוצה ללכת הביתה שלי" עניתי בכעס
"הביתה שלי?" צחק טל והשתתק ברגע שראה את פרצופי הנוקב,
"מתן אני חוזרת הביתה" אמרתי לו , עוקפת את כולם וחוזרת לחדר, מתארגנת עם נעליים ומתחילה ללכת אל כיוון היציאה של הבית.

"תחזרי לכאן!" צעקו בו זמנית טל ומתן,
"לא רוצה! בא לי ללכת מכאן! לא בא לי להיכנס לממ"ד!" צעקתי כאילו זאת אשמתם
"שני תחזרי לכאן! את לא הולכת לשום מקום!" קרא מתן בכעס
"לא רוצה!!" צעקתי שוב.

יצאתי אל החצר, מתיישבת בנדנדה שנהגתי לשבת שם כשאני ורוני היינו קטנות, טל התיישב לידי ופשוט שתק.
הבטנו על השמיים הכועסים והעצובים.
"את רוצה לבוא אליי? נאכל ארוחת בוקר רחוק מכל האזעקות?" שאל בשקט
הנהנתי בראשי וחיבקתי אותו, לא רוצה לשחרר
"ואתה תחזיר אותי אחרי זה?" בדקתי
הוא הנהן בראשו וענה "אני אודיע למפקד שלי שאני אגיע בערב"
"ומי יחזיר אותי אם הוא לא יסכים לך?" התעניינתי
"אני אחזיר" הוריד את הדאגות מליבי.

נכנסנו אל בבית של רוני, פוגשים בהדר ומתן שותקים, קרה כאן משהו..
"אני ידעתי שזה מה שיהיה. למה לא אמרת לי?" שאלה באכזבה
"כי לא רציתי שתדאיגי את עצמך. אני אלך כמו כולם לצבא ונחכה להוראות" ענה בפשטות
היא שתקה. וגם הוא.

"מתן?" שאלתי בהיסוס, מפריע לשקט שבינהם. הם ישבו בסלון והביטו על הטלוויזיה כשהם שותים נס קפה
"כן?" שאל בשקט, משפשף את עיניו
"אני נוסעת עם טל אל הבית שלו" הודעתי , מתן נאנח ואמר "תשמור עליה"
"אני אשמור עליה. הבטחה שלי" ענה טל ברצינות רבה
"בי הדרי" אמרתי בחיוך קטן, נתקלת בטעות בגופה של רוני שמשפשפת את עיניה.
"ואני ודור נוסעים אל סבתא שלו שבצפון" הודיעה רוני
"אז כמו תמיד נשארנו כאן לבד, ראית איך הן נוטשות אותי?" קרא בחיוך מתן
צחקתי וחיבקתי אותו חזק, רוני הצטרפה לחיבוק ואמרה "אנחנו הולכים בצהריים"

חזרתי אל הבית שלי, מסדרת את החדר טיפה ובוחרת לי בגדים ללבוש
"המכנס הזה? או המכנס הזה" שאלתי את טל והוא התלבט טיפה וענה בתסכול "זה המכנס החמישי שאת מתלבטת בין מכנסיים רק בחצי שעה הזאת!"
"אז המכנס הזה?" עניתי מיד, הוא צחק והנהן בראשו
נכנסתי למקלחת מצחצחת את שיניי ואת פניי בעדינות, מתלבשת במהירות במכנס שורט פרחוני וגופייה שחורה. זהו אני מוכנה, לא לבושה ואו… אבל לבושה.
"שני" קרא לי מחוץ לשירותים, "רגע" מיד השתקתי אותו
הלב שלי קפץ לשנייה כשחשבתי שיש אזעקה ומיד המשכתי למרוח קרם על פניי, לא שמה איפור. יודעת שאני מזעזעת אבל טל יסתדר עם זה.

"אחותך בבית?" שאלתי כשהיינו בדרך לבית שלו ברחובות, בודקים שאין אזעקות בדרך.
"היא אמורה להיות" ענה תשובה לא מחייבת
"אתה לא משאיר אותי לבד איתה!" הודעתי מיד, הוא הנהן בראשו והמשיך בנסיעה
"אני עייפה, וכואבת לי הבטן" התלוננתי
"אני יודע, תלכי לישון וכשנגיע אני אעיר אותך" ענה אחרי כמה דקות שבהן הוא בהה בכביש
"אני רוצה לשיר" אמרתי כמו ילדה קטנה, הוא צחק והגביר את המוסיקה ברכב, שרתי- יותר נכון זייפתי! והשדרנית קטעה את השיר והודיעה על אזעקה באשדוד, אשקלון, ושלא נדבר על שדרות ועל הישובים האחרים שסובלים.
"די החרשת לי את האוזן. לכי תישני" ענה בשקט, נפגעתי.
הסתובבתי, מפנה לו את גבי ונשענת על המושב ומנסה להירדם.
הוא דיבר בטלפון עם המפקד והצליח לקבל אישור להגיע מאוחר יותר,

"לא התכוונתי להעליב. בסך הכל רציתי שתהיי טיפה בשקט. לא ישנתי טוב הלילה" הסביר
שתקתי.
"שניקה" קרא לי בשם החיבה שקוראים לי בדרך כלל.
"אני אוהב אותך" אמר ונשק לצווארי ליד הבית שלו.

יצאתי מהרכב לא מגיבה לו על שום דבר, נכנסים לבית שלו ואמא שלו קופצת עליי בחיבוקים
"שני, איך בדרום?" צחקה בחמימות,
"נורא. בקושי ישנו" אמרתי בעייפות והתיישבתי לידה על הסםה, מרימה את רגליי על הספה ומרגישה בבית.
"מסכנים שלי! לכו לישון. אני אכין לכם לאכול?" שאלה, הנדתי את ראשי לשלילה
"טל הבטיח לי ארוחת בוקר, הוא חייב להכין לכולנו" חייכתי
טל צחק ומשך בידי אל חדרו, בדרך נתקלנו באותו שגדולה ממני בשנה,
היא בכיתה יב' ואני כיתה יא'.
"עוד פעם היא פה?!" אמרה בעצבים
"תדברי יפה, אל תתחילי" אמר טל באזהרה, הבטתי בה במבט פגוע והלכתי לחדר של טל, נשכבת על המיטה ומדליקה טלוויזיה, רואה עוד אזעקות שיש בדרום.

"אל תתייחסי אליה" אמר טל בזמן שסידר את התיק שלו לצבא
"תישאר איתי כאן, אל תלך" התחננתי
"הלוואי ויכולתי" ענה בשקט
שתקתי ועזרתי לו לארוז את הדברים לצבא

"טל המדים כבר מכובסים" נכנסה אמא שלו לחדר בזמן שהתנשקנו , ישבתי על רגליו כשהוא ישב על הריצפה ואני עליו כשרגליי כרוכות סביב מותניו.
"סליחה" מלמלה במבוכה ויצאה מהחדר, צחקתי והשענתי את ראשי על כתפו , ידיו הורידו את חולצתי בעדינות, אני אתגעגע אליו!
מכנסיי ומכנסיו ירדו גם הם. וחולצתו כבר ממזמן לא הייתה פה.
"את יודעת שאני אוהב אותך?" שאל בחיוך, צחקתי והנהנתי בראשי.
ממשיכים את מה שהתחלנו.

התעוררתי כשאני מכוסת עם השמיכה , ראשי צמוד אל החזה של טל, ידיו כרוכות סביב גבי בזמן שישנו.
לבשתי את חולצתו של טל מעל גופי הלבוש בהלבשה תחתונה ילדותית טיפה..
"בוקר טוב" צחקתי, לא עוצרת את החיוך שעל שפתיי
"בוקר טוב" אמר בהפתעה כשצחקתי
"אני רעבה" קראתי בקול, מלטפת את ביטני המקרקרת
"אני יודע, נתלבש ונלך לאכול בחוץ?" שאל, הנהנתי בראשי והתלבשתי בבגדי הרגילים ויצאתי אל הסלון מחבקת את אמא של טל, היא לא הבינה מאיפה נחתתי עליה.

"תבואי איתנו לאכול" אמרתי לאמא של טל, מתעלמת מאחותו השטן
"תצאו אתם. אני אשאר לי כאן ויאכל את האוכל שבישלתי" חייכה
"לא! תבואי, יהיה כיף!" ניסיתי לשכנע, היא רק חייכה
"אני שמחה שאת ביחד עם הבן שלי, אפילו שבהתחלה היה לי קשה שהוא יוצא עם ילדה שיותר קטנה מאחותו הקטנה!" קראה בחיוך קטן, פורקת את שעל ליבה.
לעומתה, אחותו של טל גלגלה את עיניה, שייתקעו לה שם

הטלפון שלי צלצל ונזכרתי שלא הודעתי למתנצ'וק שהגעתי!
-"מצטערת ממש!!!" קראתי בהתנצלות לפני שחטפתי נאום
"בסדר, סולח. איך את?" שאל בהתעניינות
-"בסדר, עוד מעט אנחנו אוכלים, מה איתכם? היו עוד אזעקות?" שאלתי
"זהו, הפסיקו. הדר ואני עוד מעט נוסעים לבסיס. רוני וחבר שלה נסעו לצפון" הסביר
-"תשלח לי תמונה עם המדים" צחקתי, למרות שפחדתי שהוא ילך!
"אני אשלח. התקשרתי להודיע להורים שלכן, תהיי בקשר איתם, טוב?"
-"כן, אני אחזור בערב, אני אולי אלך הביתה, או לסבתא"
"הבית של סבתא לא מוגן, תלכי אל אמא שלי" ענה
-"טוב, אז בערב אני אלך" עניתי

למזלי אמא של מתן – דודה שלי, גרה פה ברחובות.
"איפה טל?" שאלה אמא שלו, הצבעתי על החדר והתעסקתי באינסטגרם, צוחקת מתמונות של חברים שלי בממ"ד.
"ישנתם?" שאלה בחיוך, הנהנתי בראשי. לא מספרת הכל. ובטח לא לה.
"הם היו במיטה, כן. רק ש- השאלה איך" זרקה לאוויר אחותו
"תפסיקי" קראה אמא שלה, שתקתי וקמתי מהספה , הולכת אל המטבח, מכינה לי נס קפה וחוזרת לחדר של טל.
"ותפסיקי להרגיש בבית, גם את תעופי מכאן עוד יומיים" צחקה

"כואב לי הראש" נשכבת שוב על המיטה שלו, רואה אותו מתלבש בגינס וחולצה, יוצאים!!
"תשתי מים קרים" ענה באנחה ארוכה ,
שתיתי את הנס קפה ודיברתי בטלפון עם חברות, מתעלמת ממנו.

"איפה את רוצה לאכול?" שאל לפני שיצאנו מהבית, "אני לא רעבה" אמרתי
"שני, איפה את רוצה לאכול?" חזר שוב על שאלתו, שתקתי.
"אני רוצה לחזור אל הבית" אמרתי לטל, לא רוצה להישאר פה
"יפה שלי מספיק. את יודעת שהיא מקנאת בך." אמר טל ונשק למצחי, זזתי ממנו והתיישבתי ליד אמא שלו בספה,
"תזמין לכאן, בא לי רק לחם שום ואצבעות גבינה" אמרתי בחיוך קטן,
הוא צחק והתקשר להזמין, אמא שלו חייכה ושאלה "ההורים שלך עדיין בחופשה?"
"כן, אבל בן הדודה שלי מתן שמר עלינו" צחקתי,
היא חייכה וצקצקה בלשונה, "הילדים של היום"

האוכל הגיע והתיישבנו לאכול, אני בלסתי וטל אכל פי שבע ממני, אמא שלו לא רצתה לאכול ונשארה לשבת בסלון עם הטלוויזיה. ואחותו הייתה בחדר, שתיחנק שם חחח

"אני אתגעגע אליך. אני לא רוצה שתלך" בכיתי אל חולצת המדים שלו כשישבתי על רגליו על הספה, הוא שתק ונשק ללחי שלי , עובר לצוואר ולשפתיי.
"אני אחזור. אני לא אמות" אמר בבטחה
"מבטיח?" שאלתי, הוא הנהן בראשו ונשק לצווארי עוד פעם.
"בא לי לבכות, לא יודעת למה" בכיתי שוב
"את פוקרקת מתחים, תבכי" ענה בהיגיון ונשק לראשי.
נשארתי לשבת עליו, בוכה מידי פעם ונרגעת בעזרתו.

"צריך לזוז" אמר טל והקים אותי מעליו, הנהנתי בראשי וקמתי מעליו, יושבת על הספה.
"טל?" שאלתי בשקט, הוא הנהן בראשו ובא אליי קרוב יותר
"כואבת לי הבטן והראש, יש לי בחילות" אמרתי בעצב
"זה בסדר, את תרגישי טוב. תקחי כדור וזה יעבור" אמר ונשק למצחי

"יש לך בחילות?" אמרה אמא שלו בבהלה
"כן" מלמלתי בעייפות, נסחבת אחריו למטבח
"ו- ואתם משתמשים בקו-" אמרה וקטעתי אותה "זה לא קשור לזה איכס"
טל צחק ושפשף את ראשו "כשהיא בוכה הרבה, ונכנסת ללחץ זה התופעות שלה" ענה
"נבהלתי" צחקה אמא שלו, "תיקחי כדור" הוציאה אמא שלו כדורים מהמגירת תרופות

בלעתי את הכדור, ממשיכה לרכב של טל, מתיישבת במושב ומסבירה לו לאן לבגיע. לבסוף צנחתי אל המושב ונרדמתי.

נקודת מבט כללית-
בינתיים בדירה של עומרי והדר, הדר ועומרי התלבשו במדים, אירגנו את התיק של הצבא וירדו אל הקומה הראשונה, נפרדים מענבר שנותרה לבדה בדירה שלהם- ונכנסים לרכב של מתן, כשהוא לבוש במדים, יוצאים אל הבסיס של הדר ומורידים אותה שם,
הדר מנגבת את דמעותיה כשהיא עוזבת את שני האנשים החשובים בחייה, מתן ועומרי.
אחרי סבב נשיקות ארוכות בינה לבין מתן, היא נכנסת אל הבסיס שנמצא ברמת כוננות גבוה, בעוד שהם בדרך למקום ציון ששם הם אמורים להיות.

ברכב של טל, שני ישנה בנוחות כשהם נוסעים אל הבית של אמא של מתן שמחכה בקוצר רוח לשני שתגיע,
טל מנסה להעיר את שני , אך לא מצליח.
הוא מרים אותה על ידיו ולוקח אותה אל הדירה של אמא של מתן,
הוא נכנס איתה אל הדירה ואמא של מתן מקבלת אותם בשמחה, הוא שם אותה במיטה בחדר שהיה פעם שייך למתן והוא נושק לשפתייה בפעם האחרונה לפני שהוא יוצא אל הלא נודע,
הוא עוזב את הדירה הישר אל הבסיס שלו, מקווה שהאהובה שלו ישנה טוב.

לעומת כולם שנפרדים מהמשפחה והחברים, תומר מארגן את הבסיס על תוכניות ושומר על הסדר והשקט.
הוא פוגש בהדר בכניסה לשער ומבין שגייסו למילואים את עומרי ומתן.
הוא נאנח בשקט וקובר את הדר בחיבוקו, היא אימצה את חיבוקו ופרקה את כל החסר שלה
"התגעגעתי אלייך! ומעצבן אותי שאני צריכה לישוב על פאקינג כל מילה כי אנחנו אקסים!" אמרה באנחה מיואשת
"זה בסדר" צחק, "גם אני מתגעגע אלייך. ואף פעם לא שכחתי אותך" ענה ונשק לקודקוד ראשה
"אני עדיין יפה בעיניך?" שאלה כמו ילדה קטנה, הוא צחק וענה בבטחה "מאוד."