מתי היא תשים לב.. פרק 30 חלק ו'

נקודת מבט תומר-

הדר התיישבה לידי בחדר אוכל, את האמת.. התגעגעתי אליה.
היה חסר לי טיפה הנוכחות שלה- מה שהבנות האחרות לא יכלו למלא.
"התגעגעתי" אמרה בחיוך קטן ממשיכה לאכול מהאוכל שבצלחתה, אני גאה בה שהיא אוכלת.
"גם אני. מאוד" ציינתי והמשכתי גם אני לאכול, מעיף מבט מידי פעם בטלפון לבדוק אם נטשה כתבה לי הודעה.
"אתה נראה טיפה חסר מנוח" אמרה הדר, תמיד הייתה לה שפה מוזרה.
"כן, נטשה חזרה הביתה. אני רוצה לדעת מה איתה, היה לה בעיה משפחתית" הסברתי, לא מאמין שאני אספר לאקסית שלי על החברה הנוכחית שלי. מי היה מאמין..
"אני מקווה שהיא בסדר" אמרה בחיוך קטן וענתה לטלפון שלה, משהו שאני לא מסכים שהכיתה שלי (קבוצה בצבא) תעשה כשאנחנו נמצאים ביחד, ממש לא עונים לטלפונים.
"זה מתן" אמרה בפרצוף מתחנן והתחילה לדבר איתו, מי אני שאגיד לא.

"אהובי" אמרה בקול מאושר, היא מאושרת. מוזר לשמוע אותה מאושרת.
"כן, אני אוכלת. אני ותומר" ענתה מיד ושמה על רמקול לאחר כמה דקות,
"תומר?" שמעתי את קולו של מתן,
"כן אני" צחקתי, יודע שמתן ישמע מופתע שאני נמצא בבסיס מוקדם אחרי שבת
"מצטער שלא באנו אתמול, הדר לא רצתה לבוא" הפיל את האשמה על הדר וצחק,
"שקרן, אתה אמרת שאין לך כוח ללכת" אמרה הדר בפשטות וחייכה,
"את האמת מזל שלא יצאנו אתמול. הייתי גמור שלא שמתי לב" אמרתי בכנות,
"הכל בסדר, שווים" אמר מתן והוסיף "אני זז לעבודה, אני אדבר איתכם. הדרי תאכלי עוד"
"אני אוכלת!" אמרה בקול מרוגז, "היא אוכלת." אישרתי את דבריה
"אני שמח, הדר אל תשכחי ללכת לרופא" אמר מתן, הדר גלגלה את עיניה ואמרה "טוב" וחיכתה שהשיחה תסתיים,
"תהנה בעבודה" אמרה בשקט וניתקה את השיחה, וככה סיימנו לדבר.

אתמול בצהריים אמא של נטשה התקשרה אליה שתחזור לבית כי ההורים שלה רצו לדבר על משהו, את האמת לא הבנתי למה היא מתחמקת..
בסוף היא נשברה וסיפרה לי שההורים שלה מתגרשים ובגלל שהיא בת 20 ועומדת להשתחרר מהצבא היא תצטרך לראות איפה היא תגור, או עם אמא או עם אבא.
והיא לא הייתה בקשר טוב עם אבא שלה, אז היא תגור עם אמא שלה, אבל אמא שלה עוברת לגור בצפון, רחוק.
היא גדלה בבאר שבע, איך הילדה הבארשבעית תגור בצפון? רחוק מכל מה שהיא מכירה.
היא לא הפסיקה לבכות. לא רצתה לעבור דירה, לא רצתה שההורים שלה יתגרשו.
היא לא מאמינה במוסד 'נישואים'. יודעת שהכל זה רק תדמית אחת.
אני לא יודע מה זה נישואים. הרי ההורים שלי נקטעו באמצע דרכם- אמא שלי מתה, ואבא שלי המשיך בחייו.

"תומר אני צריכה הפניה לרופא" אמרה הדר, מעדכנת אותי.
"בסדר, לכי לרופא בבסיס והוא יתן לך אישור, הכל בסדר?" שאלתי, לא מבין מה קרה.
"כן.. אני אתייעץ עם אחת הבנות, מי היום במרפאה?" שאלה
"אני חושב שזיו הבן" הסברתי, אני חושבת שהיום נמצא בן במרפאה,
"ומתי זיו הבת תבוא?" שאלה, מצחיק שיש אותו שם במרפאה, רק שאחד בן ואחת בת.
"לא יודע.. אני יכול לברר לך. תזכירי לי ואני אבדוק" הצעתי, מרים את המגש שלי ויוצא מהחדר אוכל לאחר שסיימתי לאכול.
הדר נשארה שם.

היום עבר ונטשה עוד לא חזרה אלי, אני רוצה לדעת מה איתה.

החלטתי להתקשר אליה והפעם היא ענתה. היא נשמעה לא רגועה.
-"מתוקה שלי" אמרתי, שומע אותה ממלמלת משהו, כנראה היא ישנה.
"מאמי" ענתה בקול צרוד משינה
-"לא חזרת אליי. הכל בסדר?" שאלתי, יודע שלא הכל בסדר מבחינתה.
"לא" ענתה בשקט,
-"למה? אהובה שלי. את יודעת שאני גר קרוב ואת תוכלי לגור איתי" הזכרתי לה
"אמא שלי רוצה לחזור לרוסיה" ענתה בשקט,
-"לרוסיה? אפשר?" שאלתי ללא הבנה,
"כן. למשפחה שלה. ואני לא רוצה" התחילה שוב לבכות
-"אל תדאגי. את כאן איתי. אני לא עוזב" ניסיתי לנחם אותה דרך הטלפון,
"תבוא אליי. בבקשה. אל תשאיר אותי לבד" התחננה,
-"אני לא יכול. החיילים כבר פה" אמרתי בעצב, מביט בשעוני שמראה שהשעה 6 בערב,
"תבוא.. בבקשה. אל תשאיר אותי לבד.. קשה לי" לא הפסיקה לבכות,
-"טשי שלי. תשתי מים. אני אראה אותך כשתבואי לבסיס, נכון?"
"לא. לא רוצה לחזור" בכתה שוב.
-"די אהובה שלי" אמרתי בקול שקט, יודע שאני נכנע לבכי שלה.
"אני צריכה ללכת. ביי" אמרה בקול קר וניתקה את השיחה. הרגשתי שנכשלתי.
נכשלתי להיות לצידה כשהיא צריכה אותי.
בדיוק כמו שהדר הייתה צריכה אותי ולא יכולתי לעמוד לצידה.

המשכתי לרוץ בין כל החיילים ובדקתי בשביל הדר מתי זיו הבת באה למרפאה, ומצאתי שרק מחר.
הגעתי לחדר שלה, דופק בדלת- נזכר שהיא לא ישנה פה…
נו בטח.
הלכתי לחדר של הבנים: אור, מאור, אביב ולירון. לא מתרגש מהרעש מתוך החדר,
מוזיקה חזקה, מידי פעם מזרחית מידי פעם מוזיקה טראנסית, באנגלית. מודע לכך שזה כל הזמן ככה. דווקא נחמד.
דפקתי בדלת והוכנסתי לחדר ע"י אביב שצחק כשראה את הדר ואור רוקדים מצחיק, ריקוד לא מובן.
זה היה לצלילי מוזיקה מוזרה.. בהתחלה עצובה ושקטה, ואז הופך לטראנסית של דויד גואטה.

בהתחלה כשהשיר היה עצוב הדר ואור שרו את השיר בקול עצוב , הם קראו את המילים מהמסך שהם אירגנו לחדר וכשהתחיל המוזיקה הקצבית הם קפצו בתנועות מוזרות, ודי מצחיקות.
היה נראה כאילו הם שתו משהו. אבל ראיתם? מי אמר שצריך לשתות בשביל להנות.
לירון ומאור הצטרפו לריקודים- אני ואביב עמדנו בצד וצחקנו.
הייתי חייב לצלם וכשהשיר שוב פעם נהיה עצוב צילמתי אותם שרים ואז קופצים לצלילי המוזיקה הקופצנית.
כמובן הם לא שמו לב שנכנסתי, או צילמתי.
הייתי חייב לשלוח למתן וכשסיימתי לשלוח ראיתי את הדר מסתובבת אלינו,
"עכשיו תורכ-" אמרה ונקטעה כשראתה אותי.
היא נהייתה אדומה כמו עגבנייה וקברה את ראשה בחולצתו של מאור ואמרה בקול "תגידו לי שרק עכשיו הוא בא ולא ראה אותנו".
"טעות" צחקתי, מודע לכך שהדר מאדימה עוד יותר.
"היא עכשיו מפודחת כי ראית אותה" צחק מאור
"רקדתם יפה, או מה שזה לא היה" גיחכתי , הדר הביטה עליי והשפילה את עינייה
"אני לא מאמין" צחק אור וגירד את עורפו, ממש מפודחים.
"אז אני מבין שאני לא רצוי" צחקתי, "אני אלך לי"
"לא. פשוט, סתם. מפדח" גמגמה הדר
"זה בסדר, גם ככה אני צריך ללכת. באתי רק להודיע לך שזיו באה מחר למרפאה"
"תודה" אמרה בשקט והתיישבה במיטה
יצאתי מהחדר ממשיך לחדר אחר של בנים בבסיס וכשסיימתי את הסיבוב הגעתי אל המפקד שלי, רוצה לבקש ממנו טובה.

"כן תומר" אמר המפקד כשראה אותי ליד הדלת של החדר שלו,
"המפקד , רציתי לדעת אם אני יכול לצאת הבית היום. יש לי בעיות אישיות" הסברתי
"תומר" אמר והסתכל עליי בעיניו המפחידות
"כן" עניתי מיד, משתיק את הטלפון שצלצל לי מהמספר של נטשה
"אתה בצבא ההגנה. אתה לא יכול לצאת כל פעם שאתה רוצה. אני מצטער אבל לא. יש לך קבוצה שאתה מפקד עליה, אתה לא יכול ללכת." אמר
"בבקשה. זה עניין רציני, אני חייב לצאת. יש פה את מאיה שתמלא את המקום שלי" התחננתי
הוא שתק.
"מחר על הבוקר אני בבסיס. אני אי פעם אכזבתי אותך?" הבטתי בעיניו
"מחר בצהריים אתה כאן." אמר ושלח אותי לדרכי,

לא לקחתי איתי תיק, ישר עברתי דרך החדרים של החיילים שלי וביקשתי שישמרו על פרופיל נמוך וישר עליתי על האוטובוס הראשון לבאר שבע.

התקשרתי אל נטשה בחזרה אבל היא לא ענתה לי, אולי ישנה, או מסננת.

אחרי שעתיים ארוכות של נסיעה הגעתי לבית של ההורים של נטשה, דפקתי בדלת וחיכיתי לתגובה.

"תומר" אמרב בקול מופתע אמא של נטשה,
"מה קורה. באתי אל נטשה" חייכתי בנימוס אליה והיא הכווינה אותי אל החדר של נטשה- הייתי פה כבר- אבל מתוך נימוס היא הסבירה.

האיפון שלי השמיע קול של הודעה, בדקתי ציד בשביל לראות אולי זאת נטשה.

מאת: מתן הגבר
'יפה שלי היא. משוגעת קטנה, היא משגעת אותך בבסיס?'
הגיב על הסרטון ששלחתי לו מוקדם יותר.

הבטתי על שעוני, השעה כבר 10 בלילה. נקווה שהיא ערה.

דפקתי על הדלת של החדר שלה וכשלא ענו לי פתחתי את הדלת בעדינות, מודע לכך שהיא או ישנה או מתעלמת.
"נסיכה שלי" קראתי לה בשקט וליטפתי את גבה כשראיתי שעינייה עצומות,
היא המשיכה לישון לה בשקט, פנייה היו מלוכלכים בגוון שחור כתוצאה מהבכי הממושך שלה עם איפור.
"מי יפה שלי. את. אני לא יכול לדמיין את עצמי בלעדייך" לחשתי שוב לנטשה ונשקתי למצחה.
"אולי תתעוררי בשבילי? תקומי ותתני לי חיבוק ענקי" אמרתי לה שוב, שומע שקצב נשימותיה מתחלף, סימן לכך שקמה.
היא פקחה את עיניה בעדינות והביטה בי.
"הגעת" אמרה בחיוך שבור ופרצה שוב בבכי, חיבקתי אותה חזק. יודע שהנסיכה שלי שבורה.
"אני כל הזמן לבד. אני לא רוצה להיות לבד" בכתה וקברה את ראשה בכתפי כשהישבתי אותה על רגליי , ורגליה כרוכות סביבי.
"את לא לבד. אני כאן" הרגעתי אותה ונשקתי למצחה.
היא שתקה והמשיכה ליבב בשקט, נרגעת לבד.
"אתה באת בשבילי?" שאלה בשקט,
"רק בשבילך" אישרתי את דבריה, "אני מחר בצהריים צריך לחזור לבסיס"
"תשכב איתי" אמרה והביטה על המיטה, ליטפתי את פניה והזזתי את שיערה אל מאחורי אוזנה, יודע שהיא עייפה.
"בואי נלך לישון" אמרתי לה בשקט, נושק לשפתיה נשיקה קצרה,
"לא לישון. תשכב איתי" אמרה והביטה בעיניי עם דמעות. עכשיו הבנתי שהיא בעצם מתכוונת למובן של לשכב, ולא לישון.
"את עייפה ואת רוצה לישון, את פגיעה עכשיו, בואי נלך לישון" ניסיתי להוריד אותה מזה, למרות שרציתי. אבל אני יודע שהיא במצב פגיע.
"אבל אני רוצה שתשכב איתי" התחננה אליי, הבטתי עליה וראיתי עצב בעינייה.
לא הבנתי למה היא עצובה. היא תישאר בישראל, אמא שלה תחזור לרוסיה, לא יקרה כלום.
"בואי לשטוף פנים. צחצחת שיניים?" התעלמתי שוב מדבריה והרמתי אותה כמו כלה אל המקלחת שמחוץ לחדרה והושבתי אותה על השיש, מנגב את פניה ולאחר מכן מנגב עם המגבת, רואה את פניה הנקיות, לא מלוכלכות יותר.
הכנתי לה מברשת שיניים והיא צחצחה את שיניה, נרגעת מעט.
"עכשיו?" שאלה, הנדתי את ראשי לשלילה והרמתי אותה לסלון.
אמא שלה ישבה בכורסאת היחיד וראתה תוכנית ריאליטי בערוץ 10,
"נטשה" אמרה בחיבה אמא שלה, סוף סוף רואה את הבת שלה שמחה, אחרי שבכתה כל היום
"אני עצבנית" אמרה בקול עייף,
"למה מתוקה שלי?" שאלה אמא שלה, נטשה הסתכלה עליי וגלגלה את עינייה
"בגלל המעבר?" שאלה אמא שלה, נטשה הנהנה בראשה.
"כמו כל דבר שמתחיל, הוא חייב להסתיים" אמרה אמא שלה בניחום.
"רוצים לראות תוכנית אחרת?" דיברה אמא שלה שוב, הנדתי את ראשי לשלילה ונטשה רק קברה את ראשה בתוך החזה שלי.
"תומר! הבטחת לי" אמרה נטשה והניחה את ידה על ירכי, מנסה לעלות אותה עוד טיפה למעלה בשביל לעורר בי תגובה.
אבל אני לא הולך לשכב איתה כשהיא כזאת פגיעה, מצידי להיות מתוסכל מינית.
"בואי מתוקה שלי" אמרתי וליטפתי את ראשה ולאט לאט הרגשתי איך היא נחלשת ונרדמת.

"היא תהיה בסדר" חייכתי אל אמא שלה שהייתה מודאגת.
"היא לקחה את זה קשה" אמרה בקול עצוב, הנהנתי בראשי ונשקתי לקודקוד ראשה של נטשה והרמתי אותה אל חדרה, מניח אותה רחוק מהקיר, כמו שהיא אוהבת.
פשטתי את המדים שלי, מניח אותם על השידה , נשאר בתחתונים ונכנס מתחת לשמיכה ביחד עם נטשה, כשאני קרוב לקיר.
הבטתי פעם אחרונה בשעוני והגבתי למתן.

אל: מתן הגבר
-'חס וחלילה. היא נראת מאושרת. אתה עשית אותה מאושרת'

הוא עשה אותה מאושרת. אני רק הייתי פלסטר בשביל האהבה שאמורה לבוא לה.
חיבקתי את נטשה קרוב אליי ונרדמתי. מודע לכך שאני הולך לישון כשאני מתוסכל מינית.

התעוררתי בבוקר לקול השעון המעורר שלי, המודיע שהחיילים אמורים לקום ולהתארגם למסדר בוקר. כיביתי מיד את בשעון- מודע לכך שנטשה קמה.
"בוקר טוב אהובה שלי" אמרתי בעייפות, רואה את עיניה נפקחות ונעצמות שוב.
היא פלטה מילה ברוסית -לא יודע מה היא מקשקשת-
"זה נשמע כמו קללה גסה" אמרתי בחיוך רחב והצלחתי לחלץ ממנה חיוך קטן
"רפלקסים של רוסיה" צחקה ונשקה לחזה שלי נשיקה קצרה וקמה מהמיטה אל כיוון השירותים שמחוץ לחדר. היא חזרה אחר כמה דקות כשהיא מדברת בטלפון, ניסיתי להבין מי זה והצלחתי

"תודה הדר, אני מרגישה יותר טוב" אמרה ברוגע ויוצאת שוב מהחדר ונשארת שם.

הבוקר עבר בסדר. שקט מצידה של נטשה ושקט מצידי.
לא רוצה ללחוץ עליה, אבל היא נשארת סגורה.
"אני צריך עוד מעט לצאת לבסיס" הודעתי לנטשה, לובש עליי את המדים בחזרה.
העברנו את היום בשתיקה ואכילה. רק דיבורים מצד אמא שלה.
"בסדר" אמרה בשקט.
"את רוצה לחזור איתי? כדאי לך. תשתחררי טיפה מהאווירה, תהיי עם הבנות שבחדר שלך" הצעתי. נטשה לא הייתה מהבחורות שהיו להן הרבה חברות. היה לה את החברות הטובות שלה, ואני מעריך את זה. היא ההפך מצבועה. פשוט קשה לה להתחבר לאנשים ולסמוך עליהם.
"לא יודעת" אמרה בשקט והתכרבלה בשמיכה על הספה, לא משאירה לי שום מקום להיות שם זה שיעטוף אותה. "תחשבי על זה. את תהני" ניסיתי שוב.
"מתי?" שאלה ביובש והביטה על הטלפון שלה, "ב3 אני אמור להיות בבסיס"
"את יודעת שאת דפקת נפקדות, נכון?" בדקתי שהיא מבינה את מעשיה, "כן" ענתה
"יש לך מזל שהצלחתי להוריד אותך ממשפט. עוד היית מגיעה לכלא. ותחליטי, את משתחררת עוד מעט. את רוצה להישאר בקבע? או להשתחרר רגיל?" שאלתי
"להישאר בקבע. אין לי מה לעשות באזרחות. לימודים זה לא בשבילי" נאנחה
"אז תתארגני ונצא" עניתי, לוקח את כל הדברים שלי ומחכה שהיא תתארגן.

נכנסנו לבסיס אחרי נסיעה ארוכה בה נטשה הניחה את ראשה על כתפי ונרדמה. לא הסכימה לדבר.
"הגענו" אמרתי באנחה ארוכה והמשכתי אל המפקד שלי, להודיע לו שבאתי.
אחרי שהעניינים נרגעו, נטשה הלכה לחדר שלה עם הבנות ואני גם הצטרפתי. כמובן אחרי שבדקתי שהם עשו את כל העבודות שלהם.

"חזרת" צחקה אדווה והמשיכה לעשות לעצמה מחליק
"כן, הייתי חייבת לחזור" חייכה נטשה
"יופי שחזרת! אני לא רציתי להיות כאן עוד יום בלעדייך" אמרה הדר ולא הפסיקה לחבק את נטשה , בין הבנות שהתחברו אל נטשה, ואני הופתעתי מזה.
נטשה והדר מדברות כמעט כל יום! ואם לא שיחה, אז הודעה.
"התגעגעתי אליכם!" אמרה נטשה וחיבקה בחזרה את הדר,
הטלפון של הדר צלצל כמה פעמים, והיא לא ענתה. המשיכה להקשיב לנטשה.

"אורי ומתן התקשרו אלייך" אמרתי להדר, היא הביטה עליי במבט מבולבל וענתה לענות לטלפון,
"אני כבר באה" אמרה לבנות ויצאה מחוץ לחדר לדבר בטלפון.
"תומר" קראה לי נטשה, המהמתי בקולי, מחכה לתשובה ממנה.
"אני רוצה נשיקה" אמרה והצביעה על שפתיה, כמובן שרכנתי אל שפתיה ונישקתי אותה.
"הכל בסדר בנינו אחרי אתמול?" שאלתי את נטשה, היא השפילה את ראשה במבוכה.
למזלי אדווה יצאה מהחדר אחרי שהדר יצאה וככה נשארנו שנינו,
"הכל בסדר נסיכה שלי. אני יודע שאת לא יכולה לעמוד בפיתוי של הגוף שלי" צחקתי,
"לא יודעת מה עבר עליי אתמול" נאנחה בשקט וחיבקה אותי חזק.
"זה בסדר, היית טיפה מצוברחת והיה לך ערבוב רגשות. אני כאו בשבילך, את יודעת" אמרתי לה, מביט בעינייה.
"כן" אמרה בשקט "אני אוהבת אותך"
"גם אני." עניתי ונשארתי עם האהבה שלי בפנים.

נקודת מבט הדר-

נעמדתי מחוץ לחדר וחייגתי אל אורי. אדווה, נטשה ותומר נשארו בחדר, אני נשארתי בחוץ.

-"אורי!" אמרתי בשמחה כשהוא ענה, הוא נשמע עסוק
"הדרי, איך בצבא?" שאל ושמעתי הרבה אנשים מדברים לידו
-"בסדר. אתה יודע, לא מציאה. אבל מתרגלים" צחקתי
"כן. רציתי לדעת איך את מרגישה? מה עם הבטן?" התעניין
-"בסדר" עניתי בחשד.
"הבנתי. טוב, איך היה עם מתן?" התעניין
-"בסדר" צחקתי,
"יש לך עוד מילים חוץ מבסדר?" שאל
-"בסדר. כלומר- כן" צחקתי
"מצחיקה שלי. שרית ואני עומדים לבקר את אמא שלך" הפיל עלי את הפצצה
-"טוב" אמרתי בשקט. זה פגע בי. למה הם הולכים ואני לא הולכת לבקר אותה?
"איך את עם זה?" שאל בשקט, שתקתי. הלכתי למקום מבודד יותר.
"הדרי, תספרי לי" ביקש
-"זה פוגע" אמרתי בקול חנוק
"פוגע?" ניסה להבין
-"מאוד. היא לא רוצה שאני אבוא לבקר אבל אתם באים אליה" נאנחתי
"אני יודע. את רוצה אולי לבוא לבקר אותה איתנו?" שאל
-"היא לא תרצה. אני בטוחה בזה"
"אני חושב שהיא תשמח אם תבואי" אמר בקול סמכותי, שתקתי.
"טוב ילדה שלי. כשתרגישי מוכנה תגידי לי" אמר וסיימנו את שיחתנו.

חייגתי אל מתן וחייכתי חיוך קטן אל אדווה שיצאה מהחדר בדיוק.

"כמו שאת, אני צריך אותך כאן" שר לי מתן כשענה לטלפון
-"בייב" עניתי בשקט, מפחדת לעורר את העצבות שבתוכי
"מה יפה שלי. למה את נשמעת עצובה?" שאל מיד, הטון השטותי מתחלף ברציני.
-"כלום" שיקרתי
"בייב. אני מכיר אותך הרבה זמן בשביל לדעת שזה כלום" נאנח בשקט
-"אני עצובה" אמרתי בשקט,
"רוצה לספר לי למה את עצובה?" שאל
-"לא. בייב רק רוצה שתהיה איתה" נאחתי בשקט, מושכת באפי.
"אני תמיד איתך" ענה, אני כמובן שתקתי. לא יכולתי לדבר. נגמר לי האוויר.
"אתמול בלילה תומר שלח לי סרטון שלך, את לא יודעת כמה את יפה" אמר
-"ס-סרטון?" שאלתי ללא הבנה
"כן. את ועוד מישהו שרתם ורקדתם, מאור היה גם לידכם" צחק
-"זה היה אור" צחקתי במבוכה "חשבתי שהוא לא צילם"
"צילם, עכשיו יש לי מזכרת" צחק
-"אני מתגעגעת" דיווחתי לו,
"דם שלי. גם אני. אין מי שישן לידי, או יעיר אותי בבוקר" סיפר
-"אורי ושרית הולכים לבקר את אמא שלי. ואני לא הלכתי לבקר אותה" נאנחתי בשקט
"את רוצה לבקר אותה?" שאל בחשש
-"אני לא יודעת. אולי כן. ואולי לא. אני מתגעגעת אליה" נשברתי ודמעות זלגו מעיניי והתנשמתי במהירות, שומרת על הקול של הבכי בתוכי
"אני בטוח שגם היא מתגעגעת" ניסה לעודד, אבל היא לא מתגעגעת אליי,
-"אני עייפה" אמרתי בשקט,
"תנוחי אהובה שלי. תלכי לישון" אמר ושמעתי אותו נאנח בשקט.
-"אני לא רוצה לישון כאן. יש לי ללכת כאן למרפאה בשביל שיביאו לי הפניות לרופאת נשים"
"את תצאי ביום רביעי בשביל ללכת לרופאה?" שאל
-"כן. כי מישהו התעקש שאני אלך אליה" אמרתי בטון מאשים
"את צריכה ללכת אליה כל הזמן. אני לא מאמין שאת מתחמקת מהבדיקות האלה" אמר בטון לא מאמין.
-"תנסה אתה להיות אצל רופא שמחטט באופן אינטימי ולא נעים בגוף שלך"
"כשאת אומרת את זה ככה, זה באמת נשמע לא נעים!" אמר בשקט והוסיף צחוק קטן
-"אתה רוצה לבוא איתי?" צחקתי
"אני עובד יפה שלי. אבל אם זה ממש חשוב בשבילך אני אבוא" ענה
-"אני אוהבת אותך" אמרתי בשקט, מחייכת ממנו.
"גם אני אוהב אותך." ענה ושמעתי שקוראים לו, ידעתי שזה הזמן שלו ללכת.
-"אתה צריך ללכת?" אמרתי באכזבה,
"כן. נדבר יותר מאוחר, תגידי לי מה אמרו לך במרפאה"

סיימנו לדבר ואני הלכתי אל כיוון המרפאה, שמחה שהיום זיו הבת אמורנ להיות. ולא זיו הבן.
זה מביך לספר למישהו כזה דבר.
נכנסתי אל המרפאה מברכת את היותי בבסיס עם מזגן, ולא באוהלים.
"הי זיו" חייכתי, מתקרבת אל עברה ומתיישבת בכיסא מולה,
"הדר, מה קורה" שאלה, חייכתי אליה חיוך קטן והוספתי "בסדר, איתך?"
"גם" צחקה, "אז מה את עושה כאן?" שאלה בהתעניינות
"אני צריכה הפנייה אל רופאת נשים" ביקשתי בנחמדות, מודעת לכך שגם פה אני אעבור סדרת טיפולים.
"לשם מה את צריכה הפנייה?" היא הייתה חייבת לדעת.
"אני נוטלת גלולות למניעת הריון. והמחזור ששי השתבש ונהיה לי תופעות לוואי. והרבה זמן לא הייתי אצלהם בבדיקה" אמרתי בחיוך קטן ומובך.
"היית במגע מיני עם מישהו?" שאלה, הנהנתי בראשי.
"אז אני מביאה לך הפנייה, כמובן את מגיעה אליי עם התוצאות" אמרה
"תודה זיו" אמרתי בחיוך מבויש ויצאתי מהמרפאה ביחד עם ההפנייה שלי, עם היום חופש שלי!!!

חזרתי סוף סוף אל החדר ונחרדתי לראות את נטשה ואת תומר מתחרמנים אחד על השני.
"אוקי. בי" אמרתי מיד ויצאתי מהחדר, משאירה אותם שם לבד- לא רוצה לדעת מה הם עוד יעשו.
הלכתי אל עבר החדר של הבנים; אביב , מאור, אור ולירון.
דפקתי על דלת חדרם, לא רוצה להפריע להם באמצע משהו.

"חדר בנים ראית? על חפלה בנית" אור פתח את הדלת בחיוך רחב,
"בניתי על חיבוק דוב ארוך" צחקתי, מחבקת אותו חזק, הוא צחק וכרך את ידיו סביב כתפיי
מצמיד את גופי אליו וקובר אותי בתוכו.
"הכל טוב הדרי?" שאל מנשק את מצחי, הנהנתי בראשי.
"איפה כולם?" שאלתי כשראיתי שרק מאור בחדר נמצא ביחד עם האיפון שלו, רואה משחק כדורגל.
"לירון ואביב במטווחים, ואני עכשיו יוצא לשמירה. נשיקה ויאלה זזתי" אמר ונשק למצחי
"ביי אורצוק." אמרתי ונשכבתי במיטה ליד מאור עם המדים הרחבים שלי,

"כן ילדה" אמר והביט אל תוך עיניי, עצמתי את עיניי וקברתי את ראשי בתוך החזה שלו, מחבקת אותו חזק.
"אוקי. לא מדברת?" צחק, הנהנתי בראשי.
"מה יש לך בכיס?" שאל והוציא מהכיס שלי את ההפניה לרופאת נשים.
"את גם בכל הסיפור הזה" צחק, "מזל שאני גבר"
"מי עוד בסיפור הזה?" שאלתי ללא הבנה
"ספיר. היא הולכת כל פעם לבדיקות ובוכה לי בטלפון שלא בא לה ללכת" נאנח
"גם אני לא רוצה ללכת" אמרתי בכנות
"אני מבין אותה. אבל היא חייבת להיבדק." אמר
"בא לי לישון" נאנחתי ועצמתי שוב את עיניי, מקווה להירדם.
"והנה זה התחיל, אני שבור שאני שומע אותה ככה" אמר וענה לטלפון שלו שצלצל.
אני ניסיתי לישון.

"מאור" שמעתי את הקול של ספיר מבעד לטלפון
"כן יפה שלי. איך הייתה הבדיקה?" שאל מאור
"לא נעימה. אני לא רוצה ללכת לשם יותר!" צעקה
"אני יודע.. אבל את חייבת להיבדק, את יודעת שאני מנסה להבין אותך" אמר בעצב
"לא אכפת לי" אמרה בבכי , אני שתקתי. לא רוצה להקשיב לשיחה של שניהם.
אני בטוחה שמאור חשב שאני ישנה.
"אני יודע יפה שלי. אבל זה עוד מעט ייגמר" ניסה לעודד אותה, אבל זה לא נגמר.
"למה לכם אין בדיקות?" שאלה בשקט
"כי אנחנו לא צריכים" אמר בצחקוק קל.
"אתה לא תבין מה עובר עליי. ולא בא לי לבכות, כי אני היחידה שבוכה" אמרה בבכי
"את בסדר, מותר לך לבכות. אותי תתייעצי עם אמא שלך? או עפ חברות שלך?" שאל
"לא. אני לא אספר על זה לחברות שלי. ואמא שלי אמרה שזה טבעי וזה לא עוזר לי" ענתה
"למה לא? אני בטוח שיש לך חברות שגם הולכות לבדיקות האלו" אמר מאור
"אין לי. ועכשיו שכחתי את הקוד של האוטו" אמרה בעצב
"תכתבי 2314" אמר מאור, מזכיר לה את הקוד של הרכב
"מה היא בדקה?" שאל שוב מאור,
"כלום. לא רוצה לספר" אמרה באנחה שקטה ושמעתי את האוטו שלה חוזר לחיים.
"למה לא? תספרי לי, אני אנסה להבין" אמר
"זוכר שסיפרתי לך ששורף לי שאני עושה פיפי?" שאלה,
"כן" ענה בהבנה
"רגע. עם מי אתה? איפה אתה?" שאלה כשהבינה שסיפרה לו משהו אינטימי והוא עלול להיות עם אנשים.
"אני בחדר. רק הדר כאן והיא ישנה" אמר בודק אם אני ישנה, באמת נחתי.
"אה." ענתה בשקט "אז עשיתי בדיקת שתן, וראו שיש לי חיידק בשתן"
"ומה עשית? לקחת משהו?" התעניין
"כן. הביאו לי כדורים גדולים, ואני עד עכשיו מרגישה אותם בגרון" אמרה בעצב
"ואיך את עכשיו מרגישה?" שאל
"יותר טוב" אמרה בשקט וכשהגיעה לאנשהו אמרה "אני יורדת אצלך הבית. אמא שלך מחכה לי"
"תמסרי לה שאני אוהב אותה. ואת כבר יודעת שאני אוהב אותך" אמר
"אני אתקשר אלייך כשאני אחזור ממך?" שאלה
"תישני אצלי כבר. איפה אמא שלך?" שאל
"אצל סבתא של הדס" אמרה בשקט, "לא רוצה לישון אצלך. אתה לא נמצא"
"איך שאת רוצה" ענה ורגע לפני שסיים לדבר אמר "את יכולה תמיד להתייעץ עם הדר , אני בטוח שהיא תשמח." נידב אותי. ובכיף.

בלי ששמתי לב נרדמתי.