מתי היא תשים לב.. פרק 29 חלק ו'

התעוררתי בבוקר מאוחר.
7:30, יש מסדר בוקר עוד חצי שעה,
ואני לא אספיק להתארגן ולשתות משהו קטן על הבוקר.
הבטתי הצידה וראיתי שאביב עדיין ישן. הוא לא חייב לקום למסדר בוקר, הוא היה בשמירות עד לפנות בוקר. וככה גם לירון.
כמובן שאביב התחמן הזה חזר לחדר כי לא היו צריכים אותו בסוף- אבל עדיין יש לו חופש.
יצאתי מהחדר שלהם בשקט והלכתי במהירות אל החדר שלי, אסור שיראו אותי כאן.
נכנסתי אל החדר הריקני שלי והתחלתי להתלבש בבגדים היום-יומיים שלי. ולא.. זה לא איזו חצאית אופנתית או ג'ינס שמחמיא לגזרה שלי- אלא מדי צבא.
ולא המדים היפים המדוגמים של הבית.
אלא מדי ב'- הם כמו בגדים של פועלים!
רחבים וארוכים. הם נותנים לי מראה קליל של עבודה. לא מראה מדוגם.
לקחתי את התיק רחצה שלי והלכתי אל עבר המקלחות הציבוריות -של הבנות בצבא.
צחצחתי את שיניי והתאפרתי מעט. קונסילר וסומק על מנת להסתיר את העייפות מפניי.
החזרתי את הדברים לחדר ורצתי אל המסדר, מקווה שלא יבחינו שאיחרתי.
"איפה הדר?" שמעתי את מאיה המפקדת שלי. עדיף לא לעצבן אותה בבוקר.
"אני כאן" קראתי מיד והרמתי את ידי. מזל! היא בדיוק בדקה איפה כולם, והנה אני :)
המסדר הסתיים ואני עפתי אל המשרד. הדבר הכי משעמם שתעשי בצבא.
התקשרתי אל חיילי מילואים שהחליטו להבריז היום, וכאלה שדוחים את המילואים.
כל היום אני שומעת תירוצים מפה עד הירח- וזה היום שלי.
הנה אחת מהשיחות הרנדומליות שלי.

-"שלום מדברים מהלשכה לגיוס מילואים." אמרתי בנחמדות. אף פעם לא אהבתי את החיילות הממורמרות האלה שענו לי כשהייתי צריכה משהו מהצבא לפני שהתגייסתי.
"שלום. אני רוצה לדחות את המילואים שלי לעוד חצי שנה" אמר. זאת בקשה מסובכת.
-"אני צריכה לדעת למה אתה צריך לדחות את המילואים" אמרתי, למרות שזה לא מעניין אותי. יכולתי לתת לו דחיה בגיוס מילואים. בשביל מה לשגע את הבן אדם.
"אשתי אמורה ללדת חודש הבא ואני עוזר לה כאן בבית. והיא תצטרך עזרה" אמר
-"שיהיה לה לידה קלה, אני אעביר את הבקשה לממונים עליי, מקווה שאני עוזרת לך" אמרתי בשמחה.
"תודה רבה. את מאוד עוזרת לי. אנחנו מתרגשים לקראת לידת התאומים" אמר
-"אני אציין את זה שזה תואמים" אמרתי בצחקוק קל.
כתבתי על הדף את הפרטים וכתבתי 'לרגל לידת תאומים ראשונים' מקווה שזה יעזור לו.
"תודה רבה. יום טוב". וככה הסתיימה השיחה ואני המשכתי עם השיחות.

המשרד היה ריקני, רק טלפונים ושום דבר מיוחד. החלטתי לשגע את מתן.
חייגתי אל המספר שלו. כשמתקשרים מטלפון של הצבא, זה מתקשר ממספר לא מזוהה.
כלומר חסוי. או מספר חסום.
התקשרתי אליו והוא לא ענה. הוא בטח ישן, אבל יש לו לימודים.
התקשרתי אליו שוב וקיוויתי שאהובי יענה :)

"הלו?" אמר מתן בישנוניות.
-"שלום מדברים מהלשכה לגיוס מילואים, רציתי להודיע לך שאתה עלול להגיע למעצר, לא התייצבת לשירות המילואים שלך" אמרתי בקול שונה.
"נפקד? לשכה לגיוס מילואים?" ענה ללא הבנה.
-"כן. אתה אמור ל-" אמרתי ומתן קטע אותי.
"מיאמור. זה הבוקר טוב שלך?" שאל בצחקוק קל
-"בובי!! תודה לרגע שנבהלת והאמנת לי" אמרתי ולא עצרתי את עצמי מלצחוק.
"לרגע חשבתי שאני באמת צריך להגיע למילואים" אמר בשמחה גם הוא.
-"לא הלכת ללמוד?" שאלתי וציירתי על הדף שלידי מלא לבבות.
"אני לא מרגיש טוב, והיום החתונה- שכחת?" שאל בשקט
-"איך אפשר לשכוח? חפרת לי על זה" אמרתי בעצבנות חמודה.
"ובסופו של דבר את לא כאן" ענה והחניק שיעול חנק מהסיגריות שהוא מעשן כל הזמן.
-"כי אני לא מכירה אותו" עניתי בשקט
"אז זאת ההזדמנות להכיר" ענה
-"אנחנו רבים" הודעתי ושתקתי. לא דיברתי לאחר מכן. למה הוא לוחץ עליי כל הזמן.
"חזרת לישון אתמול בחדר שלך?" שאל
שתקתי.
הוא מכעיס אותי לפעמים שזה מכאיב לי.
"אני מבין.. אנחנו רבים, וזה רציני." ענה לעצמו יותר מאשר ששאל.
"על מה אנחנו רבים? את כועסת על זה שאני רוצה שתכירי את חברים שלי?" שאל
המהמתי בקולי והבטתי על הבנות במשרד שיכולתי להישבע שהקשיבו לי.
"אז לא חייבת לבוא. אבל איך אביעד ידע מי זאת הדר?" שאל
-"הוא יראה אותי. בהזדמנות" הסברתי
"בכל מקרה, בשבת יש לו שבת חתן. הוא ישמח אם תבואי, אני אדבר איתך מאוחר יותר?" שאל
-"כן" עניתי וסיימנו לדבר.
שיחה ראשונה שלא אמרנו 'אני אוהב/ת אותך'

הרגשתי שאני יותר מידי קטנונית. החלטתי לעשות צעד ראשונה.
חלק מההתבגרות שלי מגיל הטיפש- עשרה.
התקשרתי אליו שוב מהטלפון של הצבא.
"הלו?" ענה שוב,
-"מדברת הדר, אהובתו היחידה של מתן" אמרתי מנסה להתגבר על הקושי שלי שאני לא יודעת איך להגיב לריבים שלנו.
"כן" ענה בהיסוס
-"אני יכולה לדבר עם אהובי? ההוא שאוהב אותי?" אמרתי
"ההוא שאוהב אותך, נמצא כאן כל הזמן" ענה.
-"סליחה על הריבים המטופשים שלי" אמרתי בשקט.
"אני סולח אהובה שלי." ענה
-"ואני אוהבת אותך הכי בעולם" אמרתי במהירות
"גם אני אוהב אותך, את הכל בשבילי" ענה
-"ובא לי להיות איתך, ולרקוד איתך, ולשתות איתך, ולקום בבוקר איתך- אפילו ששנינו נסבול מהאנגאובר כי שתינו אלכוהול בלי הפסקה. ואני רוצה רק אותך" אמרתי בהתרגשות.
"גם אני, תאמיני לי" ענה
-"ואני אשמח להתלוות אלייך ביום שבת" אמרתי בשמחה.
"אפילו שצריך לישון שם ולשמור שבת?" שאל
-"כל עוד אני איתך. אני מסכימה" אמרתי בהסכמה מלאה.
"אני שמח" ענה בשמחה.
-"אבל-" אמרתי ושמעתי אותו צוחק
"ידעתי שזה יגיע מתישהו" אמר
-"אתה בא איתי לקנות בגדים" אמרתי כאיום
"אני מסכים." ענה
-"אני אוהבת אותך" עניתי לאחר רגע כשחיוך מאושר מתנוסס על שפתיי.
"גם אני אוהב אותך. עכשיו תחזרי לעיסוקים שלך ואני רוצה לשמוע שאת ישנת בחדר שלך"
-"אני אצלם לך תמונה כשאני ישנה כפיות עם אביב, בחדר שלו" אמרתי ולא יכולתי למנוע מצחקוק קטן להיפלט מבין שפתיי.
"ואני אבוא עד אלייך ואחזיר אותך לחדר שלך ואנעל אותך שם עד הבוקר" אמר
-"ואני לא אתן לך להיכנס לבסיס" אמרתי בהתחכמות
"אז שיחת טלפון אחת לתומר שיגיד למפקדת שלך שתעביר את המיטה שלה לחדר שלך, ושתיכן תישנו בחדר ביחד. בלי הפרעות" אמר
-"אתה בסה"כ אוהב אותי" עניתי בקול נפגע
"אני לא בסה"כ אוהב אותך. אני אוהב אותך!!" ענה

"הדר, תסיימי את השיחה, יש לנו עוד הרבה שיחות להתקשר" ענתה החיילת שעבדה איתי

-"בייב אני צריכה לחזור לעבודה שלי , ואתה תהנה בחתונה. תשלח לי תמונה שלכם"
"אני אשלח. נדבר" אמר ושיחתנו נגמרה.

קיבלתי אסמס לאיפון שלי מאביב , הוא קרא לי לבוא לאכול איתו ארוחת בוקר.
את האמת.. הייתי רעבה!

"את רוצה שאני אביא לך משהו טעים?" שאלתי את שילת. היא עבדה איתי במשרד כאן.
"לא, אבל תחזרי מהר. שלא יבואו לכאן ויראו שהלכת" אמרה.
"תודה" אמרתי בחיוך והלכתי אל החדר אוכל,

"מי זאת השמנה הזאת" אמר אביב כשהתיישבתי לידו ביחד עם הצלחת שלי שבתוכה יש סלט, מקושקשת, לחם וגבינה לבנה. והכי חשוב שקית שוקו.
"מורעבת" עניתי והתחלתי לאכול
"אני חייב לצלם אותך" אמר וצילם אותי בלי רשותי
"היי! אני אגיד לאורי שייתבע אותך" צחקתי
"אני אשלח את זה לאורי" אמר ונכנס אל האיפון שלי ושלח לאורי דרכי.
"אני בטוח שהוא יישמח שאכלת" אמר אביב ואני גלגלתי את עיניי
אורי בטוח יישמח.

הערב הגיע ואני חזרתי מהמקלחת עם שיער חפוף ונקי ופיג'מה ארוכה ומחממת של ניקי.
נכנסתי אל חדרי כי היה כיבוי אורות ואסור לצאת מהחדר.
אני שונאת להיות כאן לבד..
צילמתי למתן בסרטון את החדר הריקני ואז אותי כשאני מתבכיינת למצלמה.
"והנה החדר הריקני" אמרתי כשאני מצלמת את החדר הריק ואת המיטות המסודרות
"והנה המיטה שלי המבולגנת עם המצעים של ניקי" אמרתי בצחקוק
"והנה אני, כשאני בודדה ולבד כאן" אמרתי ועשיתי פרצוף עצוב למצלמה
"ואני מתגעגעת אליך מאוד! ועוד שלושה ימים אני מגיעה סוף סוף" אמרתי באנחה ארוחה
"ועכשיו אני לא אפריע לך, אז תהנה לך אהובי. ותמסור מזל טוב לאביעד ואשתו"
"אני בטוחה שתהיה חתיך, חתיך שלי" אמרתי בגאווה ושלחתי את הסרטון למתן.
נכנסתי למיטה ונרדמתי תוך דקות ספורות.
לא כי הייתי עייפה, כי משעמם לי כאן לבד, ומחר בבוקר אני בשמירות.

התעוררתי בבוקר מהשעון המעורר שלי, שפשפתי את עיניי והמשכתי להיות במיטה.
הפעם עשיתי שעון מעורר ל7 בבוקר.
לפני שקמתי מהמיטה והתארגנתי פתחתי את האיפון והתחברתי לווצאפ. היה לי שם הודעות.
ההודעה של מתן הכי עניינה אותי.

מאת: אהובי היחידי ♥
'אהובה שלי!! נסיכה יפה שלי!! אני מכור אלייך ואני מתבאס שאת לא איתי, אבל את תהני בצבא, אל תדאגי עוד שלושה ימים יעברו לך מהר!
אני שמח שהלכת לישון בחדר שלך, אני גאה בך ואני שמח שכיבדת את ההחלטה שלי.
אביעד מוסר לך שחבל שלא באת, אבל בשבת חתן הוא מחכה לראות אותך,
ואני מחכה לראות אותך!
ולישון איתך! לחבק אותך! לנשק אותך! לשחק לך בשיער, אין מי שתפריע לי להכין שיעורים כשאני צריך להכין אותם דחוף למכללה.
אני מקווה שאת נהנת בצבא וישנה עכשיו.
תסתכלי על החדר הריק כעל חדר פרטי, הכי כיף.
ועוד מעט יגיעו כולם לבסיס אל תדאגי.
את מהממת ואני עכשיו עף, ואם אני מתקשר אלייך באמצע הלילה ואומר שטויות תדעי שאני שיכור ומסטול ואני לא אזכור את זה בבוקר.
אוהב אהובך מתן.'
נשלח בשעה 22:39

חייכתי לעצמי והסתכלתי על הסרטון המכוער ששלחתי לו ושיצאתי הכי מוזרה שבעולם.
הסתכלתי על התמונה שהוא שלח לי וחייכתי חיוך מאושר.
הוא החיים שלי…

התארגנתי במהירות, ייבשתי את שיערי עם הפן והתלבשתי במדים וארגנתי את החדר ומיד עפתי לכיור וצחצחתי שיניים.
הלכתי למסדר והפעם לא איחרתי.
"אני שמחה שלא איחרת הפעם" שמעתי את מאיה המפקדת אומרת לי בשקט.
אנחנו בכל זאת חברות.. אם לא הייתי יוצאת עם תומר יש סיכוי שהיום הייתי נדפקת בתורנות מטבח ובריתוק.
"מצטערת" אמרתי בחיוך קטן ומתבייש.
היא חייכה אל עברי בחזרה.

הימים עברו והיום יום חמישי! והיום מעיין, אור, מאור, תומר, נטשה ועוד כמה חוזרים.
דווקא ביום שאני חוזרת :-( אני בכלל לא אראה אותם..
התעוררתי בבוקר שוב למסדר.
אתמול ארגנתי את התיק שלי ואת החדר בשביל שישאר נקי לבנות, שטפתי אותו והיום בבוקר אחרי המסדר אני נוסעת הביתה.
אל הדירה שלי ושל עומרי.
"בוקר טוב" אמרתי בחיוך אל מאיה, הפעם הגעתי ממש לפני המסדר.
התלבשתי במדי א' כי אני צריכה להיות מדוגמת, אני יוצאת הביתה.
התארגנתי והתאפרתי וכששחררו אותי סוף כל סוף הביתה התחלתי ללכת אל עבר התחנת אוטובוס שמה כל החיילים מחכים.

עליתי על האוטובוס וניצלתי את הזמן לישון.
האוטובוס היה ריק מחיילים.
עוד 2 תחנות אני מגיעה אל התחנה המרכזית, התקשרתי אל עומרי וביקשתי ממנו שיבוא לקחת אותי. הוא נענה בחיוב.

"התגעגעתי" אמרתי בשמחה וחיבקתי אותו כשנכנסתי לרכב
"גם אני" אמר בחיוך וחיבק אותי בחזרה,
"אז את הולכת לשבת חתן של חבר של מתן?" שאל בהתעניינות
"כן" אמרתי בחיוך קטן
"הוא הבטיח לקחת אותי לקנות בגדים" אמרתי לאחר מכן
"עכשיו הכל מוסבר" צחק
"איפה ענבר?" שאלתי כשראיתי שהיא לא איתנו באוטו
"היא בלימודים, אני נוסע אליה בערב" אמר
"אתה ישן שמה?" שאלתי
"כן, נראה מה נחליט. פעם קודמת היינו אצלה." אמר בעייפות
"זה כיף לעשות שבת אצל הבת זוג?" שאלתי בהתעניינות
"לא. זה מתסכל!! אתן לא מרגישות את זה, אתן ישנות ואוכלות ומרגישות בבית" אמר
"וכשאני ישנה אצל מתן, והוא ישן אצלי, זה אותו דבר" עניתי
"כן.. אבל אנחנו רוצים את הפרטיות שלנו. לקום ב1 בצהריים, ללכת רק עם תחתונים" אמר בהגזמה
"ואו, עפת על עצמך" צחקתי.
"לא במובן הזה של 'ללכת ערומים' במובן של להיות חופשיים, לא להרגיש תחת זכוכית מגדלת. את יכולה להירדם על הספה, כל מיני שטויות כאלה, שאין אצלה בבית" ענה
"כי היא גרה עם ההורים?" שאלתי
"כן, עד שהיא תעבור לדירות של האוניברסיטה" ענה
"הם שמרניים." ענה

הגענו לדירה ואני ישר הכנתי את התיק לחדר ופירקתי אותו.
סידרתי את החדר שהיה מסודר כי ענבר סידרה לי אותו, אני אוהבת אותה!!
אני מרגישה שעומרי הוא חלק מהמשפחה שלי, שהוא אח שלי הגדול. וענבר זאת חברה שלו, שהיא חברה שלי.
התקשרתי אל מתן והוא היה לא זמין, אז שלחתי לו הודעה בזמן ששכבתי בספה בסלון.

אל: אהובי היחידי ♥
-'בייב אני בבית של עומרי ושלי, תבוא אליי אחרי העבודה שלך :-*'
מתן עובד בת"א וזה קרוב אלינו, אז זה מעולה

"מה רואים?" שאל עומרי והתיישב לידי כשהוא אוכל קורנפלקס.
"אין לי מושג, אני עייפה" עניתי והמשכתי לשכב בספה ולנסות להתחמם
"אתה יכול להביא לי את הפוך מהחדר? בבקשה" אמרתי בהתחננות
"מה אני אקבל בתמורה?" שאל
"חיבוק ונשיקה" עניתי כמו ילדה בת 3
"מסאג' וגם ברגליים" אמר
"טוב" אמרתי והוא הנהן בראשו ואמר "עשינו עסקה" והביא לי את הפוך וכיסה אותי.
הוא התיישב בספה בחזרה, מזל שהספה בצורה ר' המאפשרת מקום לכולם !!
העפעפיים שלי נסגרו בלי רצוני, נאבקתי בעייפות שלי..

פקחתי את עיני והופתעתי לגלות שכבר חשוך בחוץ.
אני לא מאמינה שנרדמתי..
שמעתי רעשים מהבית, זה היה הקול של עומרי ועוד מישהו.
התכרבלתי בתוך השמיכה, הקור הכה בי. הבטתי על שעוני וראיתי שהשעה 17:37 בערב.
שפשפתי את עיניי וקמתי מהספה כשאני עוטפת סביב גופי את השמיכה, ממש כמו גלימה.
הלכתי כושלת רגליים אל החדר שלי ונתקעתי בדרך בקיר… אין יותר דפוקים ממני.
"את כזאת מצחיקה באני" שמעתי את מתן אומר
שפשפתי את מצחי שקיבל מכה מהקיר ונשענתי עם ראשי על הקיר, מקווה להיכנס ככה לחדר.
הרגשתי את ידיו של מתן עוטפות את גופי. ראשו שקע בתוך צווארי ונשיקות קטנות הושארו על צווארי שכוסה בשמיכת הפוך הנעימה שלי.
שמעתי קולות צוחקים, זה עומרי, מתן ועוד מישהו.
"בייב אני צריך לחשוש שאת לא עונה?" מתן שאל. לא עניתי. קיוויתי להירדם על הקיר.
ידיו נעטפו חזק יותר סביב מותניי.
"בייב עייפה" אמרתי בגוף שלישי, למה כשאני מדברת בגוף שלישי אני נשמעת מתוקה יותר?
"איך את מרגישה?" שאל כשזזתי סוף סוף מהקיר ונכנסתי לחדר דרך הדלת, ולא דרך הקיר.
"הולכים לקניון?" שאלתי ונשכבתי על המיטה כשראשי קבור עמוק בכרית.
"כן, בשביל זה באתי לכאן. אבל נרדמת" אמר והוסיף "צילמתי אותך, את כזאת מתוקה"
"כי אני נסיכה" עניתי כמו ילדה קטנה
"נסיכה שלי" אמר ונשק לגבי ונשכב לידי.
"מי נמצא אצל עומרי?" שאלתי והפנתי את מבטי אליו, הוא הביט בי בחיוך קטן
"חבר שלו, הם מכינים עבודה" אמר. חייכתי.
"תוציא לי בגדים, אין לי כח לקום" אמרתי בהתפנקות
"בואי תבחרי לך, אני לא יודע מה את רוצה ללבוש" ענה
"קר לי. לא בא לי לקום מכאן" עניתי בשקט, כ"כ קר לי.
"הדרי.. אל תגידי לי שאת לא מרגישה טוב, זה ממש לא הזמן" אמר בדאגה
"מצטערת! פעם הבאה אני אהיה חולה כשיהיה מתאים לך!" אמרתי בכעס חמוד
"לא" צחק והוסיף "פשוט זאת תקופה כזאת של הרבה וירוסים"
"אני מרגישה טוב" אמרתי בחיוביות, אבל הרגשתי לא טוב..
קמתי מהמיטה כשאני רועדת. בחרתי חולצת עור שחורה, החולצה מקדימה היא עור, ומאחורה היא מתחרה, השרוולים הם מעור גם.
הוצאתי מעיל צמר מחמם בצבע כחול כהה, ומכנס ג'ינס גבוה צמוד בצבע כחול.
"הדר, תסגרי את הדלת" אמר מתן כשבאתי להוריד את המדים
"אופס" אמרתי וסגרתי את הדלת של החדר, חבר של עומרי לא צריך לראות אותי..
הורדתי את החולצה של המדים ואת החולצת בסיס הלבנה ולא הפסקתי לרעוד.
לבשתי עליי במהירות את החולצה ואת המעיל הצמר המחמם,
הורדתי את המכנס הצמוד של המדים ולבשתי עליי במהירות את הג'ינס, נאבקתי במכנס!!
"אוף זה לא נסגר" אמרתי בעייפות וגרבתי גרביים ומעליהם שמתי מגפי עור שחורים גבוהים.
"בואי יפה שלי" אמר מתן , התקדמתי אל עברו והוא ניסה לסגור את הג'ינס
"אוף שמנתי" אמרתי באכזבה, אתם לא יודעים איזו הרגשה זה לא להיכנס לג'ינס.
אני לא שמנה.. אבל זה מכאיב לי.. זה כואב לי שכל החיים גידלו אותי להיות אחת שאובססיבית למשקל שלה. וזה לא נקרא חינוך- זה נקרא הפרעה.
"את לא שמנת, המכנס התכווץ" אמר וניסה לסגור את המכנס, הפעם הוא הצליח.
התיישבתי לידו במיטה ושתקתי. לא היה לי כוח לכלום. הרגשתי סמרטוט.
הוא הניח את ידו על מצחי וצקצק בלשונו.
"יצאת עם שיער רטוב מהמקלחת?" שאל, הנהנתי בראשי.
"כמה פעמים אמרתי לך לא לצאת עם שיער רטוב" אמר כמו הורה דואג.
"אז אני אשב במקלחת עד שאני אתייבש?" שאלתי ללא הבנה
"לא, תשימי עלייך משהו על השיער עד שתגיעי לחדר" אמר
"אוף אין לי חשק ללכת" אמרתי בעייפות
"בואי, אני אקנה לך גלידה" ניסה לשחד אותי.
"לא בא לי גלידה, אין לי תאבון" אמרתי , לא אכלתי מהבוקר.
"בואי, תקחי כדור ואני מבטיח שתרגישי טוב יותר, עכשיו נסע לקנות בגדים?" שאל
הנהנתי בראשי.
קמתי מהמיטה ויצאתי אל הסלון, שתיתי כוס מים ובלעתי בסופו של דבר את הכדור.
הייתי כ"כ צמאה. לא שתיתי מהבוקר!
הנחתי את התיק צד שלי על הכתף וחיכיתי למתן בשביל שנרד אל הרכב שלו.
"ביי, אנחנו זזנו" אמר מתן. אני רק עצמתי את עיניי בעייפות.
לא היה לי כוח להתאפר, כלום.
"בייב איך אני נראת?" שאלתי, אני בדוק נראת זוועה.
"את יפה" אמר והחזיק בלחיי ונשק למצחי.
"אני לא יפה, אני מכוערת, ולא התאפרתי, אני נראת כאילו ברחתי מהבית" אמרתי בעייפות
"את יפה גם בלי איפור" ענה והתחלנו לנסוע אל הקניון.
מתן שר לי ואני רק חייכתי חיוך מאוהב.
"ממתי המים?" שאלתי אותו כשהרמתי בקבוק ממתחת למושב שלי, האוטו שלו נקי.
הוא רק צריך לראות את האוטו שלי ולהזדעזע, מלא בגדים וניירות ונעליים זרוקים במושבים.
"מהיום" ענה והביט בבקבוק ואישר זאת "כן, מהיום"
"אני שותה מהבקבוק שלך" עניתי
"באוויר" אמר בכוונה, אוף הילד הזה! עוד אני בגיל הטיפש- עשרה? אני מאוהבת בו.
"לא בא לי" עניתי בחזרה ושתיתי מהבקבוק שלו והוספתי "ואני אלקק את הפיה של הבקבוק, תסתכל" אמרתי וליקקתי את הפיה של הבקבוק
"את דוחה אותי" ענה והמשיך בנסיעה
"אתה אוהב אותי, התבלבלת" עניתי בחיוך. התחלתי להרגיש טוב יותר.
"אני גם אוהב אותך" ענה בחיוך
"ואני אוהבת גלידת סנדי, תעצור כאן" אמרתי בצחקוק מהיר , הוא עצר את הרכב ואני הלכתי במהירות אל מקדונלקס שהיה בצד, נכנסתי לשם וקניתי 2 גלידות סנדי וחזרתי לרכב.
"אני לא מאמין. זה מה שאת אוכלת?" שאל והמשיך בנסיעה כשהוא אוכל מהגלידה תוך כדי
"כן, ונהיה לי כאב בטן" אמרתי כמו ילדה בת 4,
"ברור שיהיה לך כאב בטן, מה השעה? 18:15, וכבר סיימת את הגלידה?" אמר בהתפלאות
"כן, עברו 2 דקות , זה הרבה זמן" צחקתי והוספתי "זה היה טעים"

הגענו לקניון ונכנסנו מיד לחנות, לא בזבזנו זמן.
"מה זה הסמרטוט הזה?" שאל מתן ללא הבנה והוסיף "ולמה זה עולה 800 שקל"
צחקתי והמשכנו לבגדים האחרים, אני רוצה שמלה פשוטה נעימה למחר.
מחר הולך להיות חם, ובשבת אני אהיה מים כבר, אפילו אדים.
"תכנסי תמדדי" אמר בחיוך
"קר לי" אמרתי בהתפנקות, הוא צחק והוביל אותי אל התא מדידה והחזיק את התיק שלי וחיכה לי מחוץ לתא שאני אסיים למדוד את השמלה.
"הוא יפה?" שאלתי כשיצאתי מהתא מדידה, הוא הנהן בראשו והוסיף "זאת לא השמלה, זאת את". יש יותר רומנטיים ממנו?
"איזה צבע?" שאלתי, אני בינתיים התלבשתי והוא חיפש צבעים יפים לשמלה.
"תורכיז יהיה לך יפה" אמר והביא לי, קניתי 2. אחד שחור ואחד תורכיז.
זאת היתה שמלה ארוכה משיפון, צמודה באזור החזה, ומתחת לחזה הוא מתרחב. מקבל נפח מעט, אבל נפח קליל.
יש לו פתורים באזור החזה ואפשר להשאיר את הצווארון מעט פתוח.
אזור הצווארון מכוסה באבנים זהובות. וכסופות.
"ואני אקח את הג'ינס הזה" אמרתי וחיפשתי את המידה שלי, ומצאתי.
"זהו?" שאל מתן, הנהנתי בראשי והלכנו לקופה

"שמלות יפות" אמרה המוכרת והעבירה את הקוד של השמלות ושל הפריטים שקניתי.
"יש מבצע על השמלות, במקום ששמלה אחת תעלה 70, יש 2 ב100" אמרה,
לא הבנתי את המבצע אבל לא משנה..
"יצא לכם 300 שקל, תתחדשו" אמרה ובאתי להביא לה את הכרטיס שלי ורק עכשיו שמתי לב שהיא העבירה את הכרטיס של מתן.
"אתה לא צריך לשלם עליי כל הזמן" אמרתי והלכנו אל עבר חנות נעליים.
"אני לא צריך, אני יכול" אמר
"תודה" אמרתי ונישקתי את שפתיו. הוא החזיק את השקיות שקניתי ועל הדרך דחפתי לו את התיק שלי, שיחזיק את זה.
"בייב איך הנעליים האלה?" שאלתי
"מכוערות" ענה בלי היסוס.
עיקמתי את פרצופי, הן דווקא היו יפות. "הן לא יפות?" שאלתי וניסיתי לשכנע אותו שזה יפה
"זה נראה כמו הנעלי עקב מפלסטיק שמקבלים במשחקים של הילדים" ענה
"מאיפה אתה יודע? היה לך כזה?" שאלתי בחיוך ערמומי,
"יש לי מנהג ללכת עם נעלי עקב בבית להנאתי" ענה בקריצה
"ידעתי שזה אתה מי שנועל לי את הנעלי עקב בלי רשות!" אמרתי בחיוך מאושר
מתן יצא לבחוץ לענות לשיחה ואני בינתיים הסכמתי עם עצמי על נעל עקב וקניתי אותה.

נפגשנו בחוץ והמשכנו אל הבית, אני עייפה מידי בשביל להסתובב כאן, כבר קניתי הכל.
"מי יהיה מחר , ממי שאני מכירה?" מתן הביט עליי וחשב בראשו
"קובי, שון, דניאל. שי, ליהי, רונן, בעלה ואמא שלי" ענה
"ואיפה נישן? אצלך?" שאלתי
"לא. הם גרים רחוק, הם גרים ליד שי ובעלה." אמר
"אז נישן אצלם?" שאלתי ללא הבנה, אני מעדיפה אצלם במקום בבית שאני לא מכירה.
"לא, אנחנו נישן בבית של ההורים של אביעד" ענה
"זה לא מביך?" שאלתי בשקט
"מביך מה?" שאל ללא הבנה
"שאני לא מכירה אף אחד. ואני באה אליהם ועוד נצטרך לישון אצלם שבת שלמה" עניתי בעייפות
"כן.. אבל תסתכלי על זה כעל 'יום עם אהובי- בלי סיגריות' עד מוצאי שבת" אמר בחיוך
חייכתי בחזרה וביקשתי בקול חמוד "תישאר לישון אצלי, איתי."
"אם אני אהיה חולה בגללך, אני לא אדבר איתך בחיים" אמר ברצינות, אך רצינות מזויפת.
"אני אשתדל לא לנשק אותך באמצע הלילה ולהדביק אותך" אמרתי בצחקוק מהיר
"נעלה לדירה ונבדוק אם יש לך חום, ואז נדע מה לעשות" אמר וליטף את ראשי
הנהנתי בראשי וחיכיתי שהוא יסיים להחנות את הרכב.

נשכבתי במיטה כשאני לבושה בפיג'מה ארוכה ומחממת כשאני אחרי מקלחת וצחצוח שיניים.
"תביא לי את הג'קט הארוך מהארון" אמרתי ומתן הניד את ראשו לשלילה והביא לי את המדחום.
"אבל קר לי" אמרתי ומדדתי את החום בעזרת המדחום.
"את לא יכולה ללבוש ג'קט, את צריכה להוריד את החום. תתכסי טוב" ענה
המדחום צפצף ובדקנו את התוצאה.
38.2, יש לי חום… :-(
מתן הביא לי כדור ואני בלעתי, נשכבנו לישון, לא הפסקתי לרעוד.
"קר לי" אמרתי למתן בקול עצוב והתחלתי לבכות. הנה שוב.
"אני יודע" ענה וחיבק אותי קרוב אליו.
"ואני רועדת, וכואב לי כל הגוף" אמרתי בבכי וניסיתי להתחמם כשחצי מהרגליים שלי קבורות מתחת לרגליו של מתן וידיי קבורות מתחת לחולצתו, קרוב לגופו החם.
"תתקרבי אליי, החום שלך לא יורד. אני אביא לך עוד שמיכה" אמר ונשק למצחי הרותח.
"לא, קר לי! אל תלך" אמרתי וניסיתי להשתלט על דמעותיי.
"אני אתקשר אל עומרי שיביא לך שמיכה" אמר בשביל לא לקום מהמיטה, אם הוא יקום יהיה לי קר.

מתן חייג אל עומרי ושמעתי את השיחה בין שניהם.
"אה גבר" שמעתי את עומרי אומר
"אחי, תבוא לחדר של הדר, תביא עוד שמיכה עבה בשבילה. היא עם חום והיא לא רוצה שאני אקום להביא לה שמיכה, ועל הדרך תביא את הכדורים להורדת חום" אמר
"בכיף. אני בא" אמר
"תודה גבר" אמר מתן והשיחה בין שניהם נגמרה.
כיסיתי עם השמיכה את ראשי וראשי נצמד אל גופו של מתן. הרעידות בגופי לא הפסיקו.
"קר לי" אמרתי שוב בהתלוננות והדמעות לא הפסיקו לרדת .
"אני יודע בייב. את עוד מעט תרגישי טוב יותר" ענה

הדלת של החדר נפתחה, ככה שמעתי.
"הדר, הבאתי לך שמיכה, בקבוק חם ובקבוק עם מים קרים וכדורים להורדת חום" שמעתי את עומרי אומר.
"ת-תודה" אמרתי והרגשתי משהו חם ונעים נוגע בגופי הקר.
הדלת נסגרה והרגשתי הרגשה טובה יותר.
היה לי נעים אבל עדיין רעדתי.
הבקבוק חם שיפר את ההרגשה הנוראית בגופי. הרגשתי קרח! והשמיכה העבה הכבידה עליי וגרמה לחום ולנעימות.
הוצאתי את ראשי מתחת לשמיכה והבטתי במתן שהביט בי בדאגה, ידיו כרוכות סביבי היטב וגופי משולב איתו.
"איך את מרגישה?" שאל ונשק לראשי
"יותר טוב" אמרתי והסתכלתי על הטלוויזיה ששידרה סדרה משעממת כזאת.
מתן חיבק אותי יותר חזק ואני נרדמתי..