מתי היא תשים לב.. פרק 28 חלק ו'

נקודת מבט הדר-
"בואי יפה שלי, עומרי וענבר הכינו לאכול ואת חייבת לאכול!" אמר בקול רציני ונעמד ליד היציאה מהחדר, אני גוועת ואני מקווה שענבר הכינה תפו"א מוקרם, אני חולה על זה.
"יש תפו"א מוקרם?" שאלתי בקול חמוד והתמדתי את ראשי אל כתפי בזמן שעמדתי על המיטה מאז שהוא השאיר אותי לנמוד שם לבד אחרי שצבט אותי בישבן.
"אם לא תבואי, לא תדעי" אמר והניף את שתיי ידיו לאוויר בצורה שאומרת 'אין מה לעשות'
"אבל.. אבל.." אמרתי ומתן צחק והצמיד את ראשו אל המשקוף של הדלת ועצם את עיניו ושחרר אנחה רעועה מלווה בצחוק. "אלוקים אדירים! תעשה שהיא תבוא!" וצחק צחוק חלוש
"אני באה אני באה.." מלמלתי ויצאתי מהחדר ואחריי מתן, הוא כרך את ידיו סביב מותניי והצמיד אותי אל החזה השרירי שלו, כל השרירים שלו מורגשים דרך החולצה הדקה שלבש.
באמת הבגדים האלה הם לא שלו.. הם של עומרי, לא?
"בבקשה תגידי לי שהכנת תפו"א מוקרם!!!" אמרתי במין צעקת ייאוש שנשמעה כאילו לא אכלתי שנים.. קמתי היום רעבה..
"הכנתי מורעבת שלי, מתן אתה מרעיב אותה?" שאלה בתדהמה והניחה את הצלחת עם המוקרם על השולחן ואת הקערה של הסלט ואת הגבינות והלחם שום.
"אתמול הייתי אצלו והוא לא השאיר לי אוכל הייתי רעבה" אמרתי במסכנות ומתן השתעל שיעול מזויף והתיישב לידי , ידו הונחה על מותני והצמידה אותי אליו בזמן שהעמסתי לי מוקרם
"היא אוכלת הרבה.. בגלל זה" אמר מתן בפשטות,
"עכשיו הכל מובן" צחקה ענבר ובהתה בי אוכלת את האוכל המושלם שהיא הכינה
גם יפה וגם אופה, לא סתם.
"עכשיו אני לא אוכלת רק בגלל שאמרתם" אמרתי והנחתי את ראשי על ברכיו של מתן, מזל שהג'בריל הזה יושב טיפה רחוק מהשולחן.
הוא קפץ כשהרגיש את ראשי על רגליו ולא הבין מה הלך ושחרר צחוק מהיר
"הבהלת אותי אישה!" צחק וליטף את גבי למעלה ולמטה, שיהיה בריא.
"הדר בואי תאכלי" אמר עומרי ונזף בצחקוק קל על ענבר, ממש גן ילדים!
"תגיד לה פויה ואז" אמרתי בחיוך ושמעתי את מתן צוחק לו,
"פויה ענבר!" אמר בצחקוק מהיר ולפי השקט הבנתי שכולם המשיכו לאכול,
הרמתי את ראשי והמשכתי לאכול וחיוך קטן חמק מבעד לשפתיי כשראיתי את ענבר אוכלת ובוהה בי
"את אמורה להיות שפית! לא אדריכלית" אמרתי בחיוך וענבר לייכה חיוך רחב שיניים והתחלנו לדבר על מלא נושאים.
על בגדים, על תכשיטים, מצב בטחוני, על האהבות שלנו..
זה כאילו עומרי ומתן לא היו כאן.

"יאלה ענבר הופ למיטה" אמר עומרי וסגר את המדיח שיפעל וינקה את כל הכלים, ענבר ואני כבר פרשנו מהשולחן וישבנו בסלון והמשכנו לפטפט על התוכנית 'שנות ה-80' עם שלום אסייג.
"הופ הופ" צחקתי והיא קמה בייאוש מהמיטה ונחרה בבוז אל עברי ונצמדה אל גבו של עומרי וראשה נצמד אל הגב שלו וידייה נכרכו סביב בטנו בזמן שהלכו במסדרון אל החדר שלהם,
מתן צקצק בלשונו בחיוך והתיישב לידי, פורש את רגליו לרווחה ואני יכולה להישבע שפיל יכול להיכנס בין הרגליים שלו, הבנים האלה דופקים שפגט!
השענתי את ראשי על החזה שלו ואת שתיי רגליי הנחתי בין שתיי רגליו שישבו בפיסוק.
"תגיד לי.." אמרתי בלחש נעים שאפילו את עצמי זה הרעיד.
הוא הצמיד את מצחו אל מצחי ופנינו היו כל כך קרובים.
"להגיד מה?" שאל בלחישה ויכולתי לשמוע את הרעש כששפתיו נסגרות ונפתחות כל פעם מחדש
"שאתה אוהב אותי" לחשתי יותר חלש והזזתי את אפי מעלה ומטה על אפו ונהנתי מהחמימות של שפתיו.
"אני אוהב אותך" לחש ונשך את שפתי התחתונה מעט והוציא אותה מעט החוצה
"את אוהבת אותי?" שאל אבל לא יכולתי לענות, היתי שבויה בתוכו
הנהנתי בראשי וידיי לאט לאט תיפסו אל צווארו וגירדו את קרקפתו מעט, רק לעורר אותו.
"אני אוהבת אותך" אמרתי וקירבתי את שפתיי אל שפתיו עוד יותר עד שהרגשתי דבר חמים נצמד אל שפתיי ולאט לאט הנשיקה התעמקה, אבל עדיין נשארה רגועה ועדינה.
התנתקתנו מהנשיקה לאט לאט וחיוך בצבץ בין שפתיי, כמה אהבה.
"עכשיו בייב, לישון" אמר וטפח על רגליי טפיחה קלה שסימנה לי לקום
"תישאר איתי?" שאלתי ועשיתי פרצוף של כלבלב חמוד ומסכן
"בבקשה" אמרתי והמשכתי עם הפרצוף החמוד והמסכן
"רק כי ביקשת" חייך וקמנו מהספה אל עבר החדר שלי, מתן סגר את הדלת ונשכב לידי במיטה.
אחד ליד השני בצורת כפיות והבטנו על המסך ששידר את הסרט 'אנחנו המילרים'
"תעצמי עיניים" אמר מתן והניח את ידו על עיניי, "למה?" צחקתי
"הראו עכביש" אמר והוריד את ידו מעיניי לאחר כמה דקות.
"איכס ואיפה הוא עכשיו?" שאלתי והסתובבתי כך שאני אשכב על גבי, ככה אני אראה את מתני.
"לא יודעים, הוא נעלם" אמר וכרך את ידו סביב כתפי ומשך אותי קרוב יותר אליו,
"איכס" אמרתי והנחתי את שתי ידיי על עיניי, שונאת עכבישים!!
"את חמודה כשאת מפחדת מעכבישים" אמר ונשק לשפתיי נשיקה מהירה
"אני לא מפחדת.. אני נגעלת" הכחשתי, אני הילדה הכי פחדנית שתראו!
"אני אוהב אותך ייצורה קטנה ויפה שלי!" אמר ואחז עם שתיי ידיו בכל צד של מותניי וגלגל אותי שאני אשכב מעליו, הצמדתי את אפי אל אפו ורגליי הסתבכו עם רגליו עד שהונחו בשלום עם רגליו של מתן, שפתיי רפרפו על שפתיו.
ידיו של מתן ליטפו את גבי שהיה בצורה של קשת כי התרוממתי מעט מעלה כשניסיתי לסגור את החלון שנמצא מעל המיטה כי קפוא.
"אתה מדגדג" צחקתי וניסיתי לזוז כשידיו ליטפו את גבי מעלה ומטה וכשהתעייפו הם ליטפו את גבי התחתון.
אני לא אוהבת כשמתן מלטף לי את הגב מתחת לחולצה, יש לי טיפה שיער בגב התחתון וגם בעורף, אני מרגישה קוף.
מישהו מזדהה איתי?
"די מתן, לא מתחת לחולצה" צחקתי, אני לא טיפה שאלך ויוריד את השיער כי זה קצת וחוץ מזה גם אם היה לי פרווה על הגב מתן אמור לאהוב אותי
"ממה את מתביישת כל כך?" שאל ללא הבנה
"כי יש לי פרווה על הגב" צחקתי והצמדתי את ראשי אל חולצתו ואת פניי קברתי באזור של הלב, מתחת ללבו.
מתן צחק וליטף את גבי מעל החולצה הפעם. הוא נתן למבוכה שלי להירגע ורק כשראה שהזזתי את ראשי מעט לצד והבטתי על הטלוויזיה הוא התחיל להעלות לי את הבטחון .
"את יודעת שאת יפה, שאת מדהימה. את חכמה, מתחשבת" אמר ונשק ללחי שלי וליטך את גבי ואת מותניי ולא עצר
"ושום דבר שבעולם לא יכול לכער אותך. גם לא שיער מיותר, וזה לגיטימי שלמישהו אחד יש יותר שיער, למישהו אחר יש יותר פצעים, ולמישהו אחר יש כל מיני דברים לא טובים" אמר
"אני גלגול של קוף בולונדיני אני אומרת לך" אמרתי וצחוק קטן הבליח משפתיו של מתן ולאחר מכן נשיפה ארוכה נפלטה מפיו.
"אני אוהב אותך. פשוט אוהב!" אמר ונשק לשפתיי נשיקה רכה והחזיק בפניי עם שתיי ידיו והביט בעיניי ונשק שוב לשפתיי נשיקה ארוכה.
"אאוץ" אמרתי וזזתי במוזרות, "אל תזוזי" צחק והוציא את החוט של הסוודר שלי שנתקע בעגיל שבטבור שלי.
"אמרתי לך שהעגיל הזה סתם כואב" אמר והרים את חולצתי מעט מעל הטבור והזיז אותי מעט שאשכב לידו, הטבור שלי היה אדמומי ונפוח
"זה כואב" אמרתי והחזקתי את הדמעות בעיניי ונשכתי את שפתי התחתונה
"אני יודע, תנוחי, זה יעבור" אמר וליטף את הבטן שלי אבל זה כל כך כאב!
הבטתי עליו ועשיתי פרצוף עצוב, זה כואב…..
"איפה המשחה?" שאל וקם מהמיטה, הוא פתח את המגירה של השידה שליד המיטה וחיפש ולא מצא.
"אולי במקרר?" שאלתי בעצב
"מצאתי" אמר והוציא מתוך הארון בגדים שלי את המשחה והתיישב על המיטה לידי ופתח את המכסה של השפורפרת של המשחה ומרח על הטבור שלי, ידעתי שלא היתי צריכה לעשות עגיל.
עשיתי את זה כי אשכרה פעם בחיים שלי רציתי להתמרד.
"זה כואב" אמרתי ותפסתי בכתפו של מתן, אני יכולה להישבע שהציפורנים שלי חדרו אל תוך העור שלו.
"אני יודע.. אולי תורידי את זה?" שאל וניסה לפתוח את הסוגר של העגיל, אולי באמת כדאי
"לא.. אל תפתח" אמרתי והזזתי את הידיים שלו, אני מעדיפה שעומרי יפתח את העגיל כי אם זה יכאב עליו אני יוכל להתעצבן, על מתן לא ..
"אב-" בא להגיד וקטעתי אותו, "אני רוצה שעומרי יפתח את זה, אני לא רוצה לכעוס עליך אם זה כואב" חייכתי ומתן חייך חיוך קטן ועזר לי לקום מהמיטה ויצאנו מהחדר אל כיוון החדר שממולי, החדר של עומרי וענבר.
הדלת היתה סגורה…
"תדפקי על הדלת ותגידי 'חדר 5 מתייצב לפקודה' טוב?" חייך, חייכתי ודפקתי על הדלת וקראתי כמו שאמר "חדר 5 מתייצב לפקודה" והחנקתי צחוק חלוש ומתן חייך ושחרר גם הוא צחוק ארוך
"מה?" שמעתי את עומרי צוחק והדלת נפתחה מיד לאחר מכן,
"עד מתי שלוש שנים ודי" התחלתי לשיר את השיר של הממורמרים בצבא
"שקט צעירה!" שמעתי 3 קולות אומרים, את מתן עומרי וענבר. שלושתם באותו זמן.
"עד מתי?!" שרתי שוב ושמעתי את מתן ענבר ומתן צוחקים להם.
"מה אתם עושים כאן?" שאלה ענבר ואני כבר הרגשתי בבית והתיישבתי על המיטה שלהם וחיכיתי שמתן יסביר
"מתן תסביר להם" חייכתי בבישנות וכרכתי את ידיי סביב מותניו בזמן שישב עליי
"בלעת את הלשון בייב?" שאל ואני כתגובה נשכתי את גבו
"הגעתי להחלטה שאני מורידה את העגיל, אתה יכול להוציא לי אותו?" שאלתי במבט מתחנן
"כן.. מה צריך לפתוח?" שאל ומתן קם ממני ואני הרמתי את חולצתי והראתי לו את מה שצריך לפתוח, הוא אחז בעגיל וכל שניה נאנקתי מכאב זה כואב! אל תעשו עגיל!
"צ'וצ'ו!" אמרתי ותפסתי בידו בחוזקה ולא שחררתי, זה כל כך כאב.
"הדר די לזוז" אמר עומרי וכל שניה דחף את פלג גופי העליון אחורה כי השתוללתי.
מתן לבסוף התיישב והושיב אותי עליו, ידיו תפסו בי ולא שחררו, את האמת זה פחות כאב כשנשארתי קרובה אליו.
"זה לא נפתח" מלמל בעצבנות עומרי, "מתן, זה נשאר תקוע, זה יישאר תקוע לנצח" עוד שניה בכיתי, אני לא רוצה להיות סבתא עם עגיל בטבור.
"זה ייצא, אל תדאגי" אמר ונשק לכפתי
"אני לא מצליח" אמר עומרי וניסה לפתוח שוב אבל הרגשתי רק את העגיל מסתובב בשלמותו
"את מבטיחה לי שאת נרגעת ולא זזה?" שאל עומרי
"כן" אמרתי בהיסוס
הוא הלך וחזר לאחר כמה שניות עם פלייר, "לא!" אמרתי וניסיתי לזוז ממתן , מה הוא עושה!!$ הוא רוצה להרוג אותי או לעזור לי?!
"עומרי תעזוב את זה בצד" אמר מצן והרגשתי את ידיו מתלפפות סביב העגיל שלי ואז הרגשתי משהו יוצא מתוכי.
"הנה.. יצא" אמר מתן והחזיק את העגיל בידו, זה לא כאב בכלל.
אבל אני חייבת להגיד שזה כאב, אני אישה!
נשמתי לרווחה והבטתי על הטבור שלי שבהחלט יותר יפה בלי עגיל.
"כאב? אבל רק את האמת" אמר מתן,
"לא" אמרתי והשענתי את ראשי על כתפו ועצמתי את עייני, אני חייבת לנוח.
"לילה טוב" אמר מתן והרים אותי עליו והניח אותי על המיטה שבחדרי, התגעגעתי לכאן.
"אני לפעמים שואלת את עצמי.. איך.. איך אתה שלי.." אמרתי בשקט
"אתה כל כך טוב אליי, דואג לי, אוהב אותי.." אמרתי והבטתי עליו, הוא חייך חיוך קטן ונשק למצחי.
"לילה טוב הדר. אני אוהב אותך" אמר והיה שקט בנינו , רוגע נפשי.

התעוררתי לבוקר קריר, מתן לא היה במיטה לידי.
נכנסתי לווצאפ כי מתן שלח לי הודעה
'את חמודה כשאת ישנה, יפה שלי אני אוהב אותך. את בטח ישנה אבל אניי כבר בדרך ללימודים'
'שכחתי.. שיהיה לך יום טוב, אוהב אותך אהובך.' רשם והיה שם תמונה שלי ישנה
-'חיים שלי!!!!! אהבה גדולה !!!! אני אוהבת אותך!"

הסתכלתי מסביבי, כל החדר היה מסודר. ענבר עברה על החדר שלי,
רק היא מנקה כאן.
קמתי לשירותים וצחצחתי שיניים וגם שטפתי פנים והתלבשתי בטרנינג מחמם.
יצאתי מהחדר והתיישבתי בסלון ליד ענבר, גם עומרי עזב אותנו, זה השעה שלו ללכת למכון כושר.
"נס?" שאלה, הנהנתי בראשי
"איך החיים ילדה" חייכה והביאה לי את הכוס נס והסתכלה על הטלוויזיה
"יפים" חייכתי
"השלמתם. כמו תמיד" חייכה
"כן.." אמרתי בחיוך מזוייף, אני מקווה שנריב ונשלים. זה טוב לריב, מהריבים מתחזקים.
"נקווה שכל החיים יהיו יפים" אמרה באנחה שלמה