מתי היא תשים לב.. פרק 28 חלק ב'

נקודת מבט הדר-

התעוררתי והבטתי מסביבי, היה חושך. הכאב בליבי עדיין שרר.. אני לא יכולה לתאר כמה כאב לי וכמה פחדתי .
הסתכלתי לצד שמאל וראיתי את מתן ישן כשהוא שוכב על גבו ושתי כרוכות סביב מותניי השוכב לידו, שפתיו היו פשוקות מעט ויכולתי לשיוע את נשימותיו הרכות והקצובות.
הבטתי מימין אליי וראיתי את עדן מכורבלת בשמיכת הפוך וגפה מופנה אליי.
נשמתי עמוק ונזכרתי בדבר הזה.. ב.. באונס..
נשמתי שוב עמוק וכאב חזק תקף את ליבי בעוד שהרגשתי את גופי צונח ארצה.
דמעות חמימות זלגו על עיניי בשקט כשנזכרתי בטעם המר של הדמעות שהתערבבו בתוך פי מרוב המכות והשריטות של הסכין שקיבלתי מהמפלצת הזאת..
כל פעם שהתנגדתי שריטה עמוקה נחרטה בזרועי.
'תעזוב אותי!' אני צרחתי בבכי, רק שיעצרו אותו!
'בבקשה!' בכיתי אבל זה לא עזר.
קמתי מהמיטה והתנתקתי ממגעו של מתן והלכתי למקלחת בשקט והתיישבתי על הריצפה.
מנסה לעכל את המאורעות המזוויעות שקרו לי.
התחלתי להתייפח בקול ונשברתי. זהו.
קמתי מהריצפה כשהתחלתי להתנשם כאילו רצתי מרתון והלכתי מהר לחדר של אורי ושרית.
מה נסגר איתי!!!! למה אני מרגישה נורא!!!!!
הסתכלתי על השעון וראיתי ש3 לפנות בוקר, איזה בן אדם שפוי היה קם בשעה כזאת.?

הדלת של החדר של אורי ושרית היתה פתוחה, נכנסתי בשקט וראיתי שאורי ער, הוא זז מצד לצד.
הוא כ"כ מאוכזב ממני ואני לא יכולה לראות את זה..
"הדר?" אמר בשקט והביט בי. הנהנתי בראשי ונפלתי על הריצפה.
הכנסתי את ראשי בין שתיי ידי והשענתי אותם על רגליי שנפלו ברישול לריצפה.
"הדר" אמר בדאגה וקם אל עברי במהירות ואסף אותי אליו בחיבוק אבהי וחם.
"אני רוצה למות. תהרוג אותי… בבקשה" בכיתי . רק תיקחו אותי מכאן!!!
"הדר. אל תדברי כך! אם את תמותי אני אמות אחרייך!" אמר בדאגה
"אני לא יכולה.. קשה לי.. למה קשה לי!" בכיתי בלי סוף
"אני יודע שזה קשה.. אבל את תעברי את זה" אמר, "אני לא!" אמרתי בשלילה
"כפרה שלי. די.. תפסיקי.. את לא אשמה" נאנח.
"אני אשמה! לא היתי צריכה לצאת למועדון! היתי צריכה להישאר בבית וללמוד למבחן" בכיתי, אני יצאתי לפאב במקום ללמוד למבחן בהיסטוריה.
"טעויות קורות כל הזמן. את מתחרטת על זה, אני יודע" אמר בשקט
"בבקשה תעלים את הכאב.. כמו תמיד" אמרתי בשקט. אורי הוא אבא כזה..
רופא. הוא מרפא כל כאב קטן.
"הלוואי ויכולתי" אמר בשקט. "בואי, תישני עם שרית ואני ישן למטה" אמר
"אבל אני לא רוצה לישון.. אני לא נרדמת" בכיתי שוב,
"אני אשאר איתך עד שתרדמי" ניסה להקל עליי, "אבל כל פעם שאני נרדמת אני נזכרת ב.. במפלצת הזאת!" קראתי בקול ומשכתי בשיערי עד שהרגשתי אותו יוצא מראשי.
שרית ישנה, היא לא מתעוררת מהר.
"אני יודע.. כשאת חולמת על זה תדמייני אותי הורג אותו, כל פעם בדרך אחרת" אמר
"אני לא רוצה למות אורי… אבל בא לי ללכת מכאן… אני לא רוצה את הכאב הזה" בכיתי וניסיתי להוציא את הסוד הזה ממני…
"את לא תמותי.. אבל החור הזה שבלב שלך יעלם.. יום אחד הוא ייסתם.. עדיין תישאר צלקת אבל צלקת קטנה" ניסה לנחם
"איך אתה יודע?" שאלתי בשקט, "כי אני יודע איך ההרגשה הזאת שיש חור בלב שלא נסתם, רגשות אשם תוקפים אותך מכל הכיוונים והקולות בראש אומרים לך שאת לא בסדר.." אמר והמשיך לאחר שנשם עמוק.
"כשהיתי בן 10 נסעתי עם אבא שלי ברכב והוא נהג, מכונית נכנסה בנו ואבא לא חזר.. הוא נשאר ברכב. כשאני כאן חי." אמר בשקט, מעולם לא שמעתי על זה..
"ואיך זה נעלם?" שאלתי כמו ילדה טובה.
"זה נעלם עם הזמן, אני מצאתי את שרית והיא השכיחה בי את הרע" אמר בחיוך קטן
"תשחררי מהלב שלך את הדבר הנוראי הזה.. זה סתם כואב.. אני כאן, תישני" אמר וחיכה שאני יעלה למיטה במקומו.
"אני יחזור לחדר שלי" אמרתי בשקט ונשמתי עמוק.
"תחשבי על משהו טוב, על הטיול לאיטליה עם מתן" אמר וזה מה שעשיתי.
נכנסתי במיטה בין מתן אל עדן והתכרבלתי בתוך ידיו של מתן וניסיתי להירדם.
"איפה היית?" מלמל כשהרגיש שחזרתי לחבק אותו
"כאן" אמרתי בשקט ומתן צחק ונאנח. "יש לך מזל שאני עייף מת" וחזר לישון ולפני שנרדם כרך את ידו חזק יותר סביב גופי , בשביל שלא אברח לו שוב.
נרדמתי וניסיתי כמה שפחות לחשוש.

התעוררתי לאחר שהרגשתי נשיקה קצרה על מצחי.
"צ'וצ'ו אתה הולך?" שאלתי בעייפות ומצמצתי את עיניי בעייפות על מנת לסגל את עיניי לאור מהחלון שבחדר.
"כן אהובתי. יש לי לימודים ואני לא יכול לפספס. אתמול גם לא באתי" אמר ורכן אל עבר שפתיי ונשק לשפתיי נשיקה קצרה ורכה.
"בהצלחה" אמרתי בחיוך קטן והסתרתי את שפתיי עם השמיכה כי אני מרגישה שאני מסריחה.
"יפה שלי. תסתכלי עליי" אמר והתיישב במיטה לידי וליטף את פניי
"אני הולך ללמוד ואת נשארת צמודה אל הטלפון, תמיד תהיי בקשר איתי" אמר בדאגה
"אתה נוסע לרמת גן?" שאלתי, הוא הנהן בראשו. אולי אני אלך אל ענתי.
"אני אתגעגע" אמרתי בשקט ו
"גם אני.. אני אראה אותך" אמר ונשק שוב למצחי ויצא מהחדר כשהוא לבוש במכנס ג'ינס כהה וסריג כחול כהה עליו.
מאוהבת אני!
המשכתי לשכב במיטה והדלקתי את הטלוויזיה, להירגע מהמחשבות הטורדניות..

הרמתי את האיפון והבטתי על הצג של המסך, 3 שיחות שלא נענו.
מאור ו .. ותומר ?
התקשרתי אל מאור קודם כי הוא התקשר אליי פעמים.

-"בוקר.. התגעגעתי" אמרתי בקול עייף משינה.
"גם אני הדר! איפה את? איך את מרגישה?" שאל בשקט כי אני מאמינה שכל מי שבחדר שלו, ישן .
-"אני בבית, אני לא מרגישה טוב"
"תרגישי טוב חיים שלי, אם קורה משהו תתקשרי אליי מיד, זוכר.." אמר ומילותיו נקטעו באכזריות כששמעתי את השעון מעורר הנוראי מצלצל בשביל שהם ילכו למסדר בוקר.
-"זוכרת" צחקתי והמשכתי את מילתו
"הכל בסדר" אמר בעייפות
-"אז אני כבר אראה אתכם" אמרתי במטרה לסיים את השיחה כי אורי עמד מחוץ לחדר שלי
"נדבר" אמר וניתק את השיחה.

"הדרי. בוקר טוב" אמר בחיוך קטן ומהוסס
"בוקר טוב" אמרתי בשקט והתכסתי בשמיכה החמימה עם הריח של מתן
"איך את מרגישה?" שאל, "יותר טוב" ניסיתי לעודד את עצמי
"אני למטה, עוד מעט יוצא לסידורים. רוצה להצטרף?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה וניסיתי להירדם, אך ללא הצלחה.
המשכתי לשכב במיטה, לא צחצחתי שיניים ולא שטפתי פנים, וגם לא שתיתי ואכלתי מאתמול.
הזמן עבר והסתכלתי על השעון שמונח על מפרק כף ידי וראיתי שהשעה 11 בבוקר. מה נסגר איתי.

"ילדה שלי, בואי נלך לקניות. שרית משגעת אותי" נאנח אורי ולאחר מכן צחק .
"אני לא רוצה לקום" מלמלתי בעייפות וכיסיתי את ראשי עם השמיכה, האור מהדלת של הכניסה שבו עומד אורי סנוור לי את החיים.
"בואי, נקנה לך גלידה, ואולי בגד חדש, או נעל חדשה" ניסה לפתות אותי בכסף
"לא בא לי.. אבל במחשבה שניה, גלידה אני רוצה" חייכתי
"יאלה קומי ונלך, קריר בחוץ. תתלבשי טוב" אמר וסגר את דלת חדרי, התארגנתי.
התלבשתי בג'ינס בהיר וסוודר ווסט בצבע בז, וממתחת חולצה ארוכה. עם מגפיים של ugg
ירדתי לקומה הראשונה ושתתיתי שוקו בשקית, להתעורר טיפה.
"אני ברכב, ביי אישתי" אמר ברכות אורי ונישקה את שפתיה של שרית ששתתה נס.
"ביי שרית" חייכתי והלכתי לאוטו והתיישבתי ליד אורי.

"הדר! זה השיר שלך, תשירי" צחק אורי והגביר את השיר 'מרחקים- גלי עטרי'
"אני לא שרה" צחקתי ועצמתי את עיניי והתענגתי על הקול שלה, על השיר המדהים הזה.
מהמרחקים, שאת בורחת.. לא ידעו דרך חזרה.. שם את הולכת לאיבוד..
במנהרה, בלי מטרה.. השחקים הם הגבולות, אל תעלמי במצולות.. כי אין סיבה טובה לכל השאלות..

האיפון שלי צלצל, זה בטח מתן. אני חייבת לדבר איתו.
הבטתי על המסך וראיתי שכתוב 'תומר מפקד'
"זה תומר.. מה הוא רוצה" אמרתי בגועליות. שיעזוב אותי לנפשי.
נפגעתי ממנו הרבה פעמים שזה כבר כואב מידי.
כל פעם זה כאב והרגשתי את ליבי מתפורר.
הבגידה הראשונה. ההתעללות שלו בי, הכעס שלו עליי.. האשמות,..
הריב הראשון. ושוב באה בגידה. ושוב הלב מתנפץ. שוב הלב לא מבין למה זה מגיע לי.
והנה הכאב הגדול יותר. אנחנו לא נשלים.

"תעני, מה הוא רוצה" שאל אורי והמשיך בנסיעה הארוכה.
לבסוף עניתי..

-"הלו" עניתי בשקט, מפחדת מהמילים שלו.
"מה נשמע. איך את מרגישה?" שאל ושמעתי שקט מסביבו, כנראה הוא בחדר שלו.
-"בסדר" אמרתי בשקט ללא רגש.
"את בסדר? צריכה משהו?" שאל, נשמתי עמוק
-"זה בסדר.. אני בסדר" אמרתי בעייפות כאובה
"תלכי לרופא, אני אשחרר אותך לחופשה מעט. תחזרי עם הרבה כוחות, את צריכה את זה"
-"זה בסדר, זה יעבור"
"אני דואג לך." אמר בשקט כואב, כאב לי כל כך. אבל לא עניתי.
לא עניתי.
"מתן לידך?" שאל, ולקח לי זמן לענות, לנשום נשימה ארוכה
-"לא. הוא בלימודים"
"טוב, אני לא אפריע. תרגישי טוב" אמר וסיים לדבר איתי.

"הגענו" הכריז אורי ויצאנו מהרכב, לקחתי עגלה ונכנסנו לסופר.
השתדלתי לא לבהות בדברים, בגברים מבוגרים ומפחידים.
"גלידה" אמרתי בחיוך כשסיימנו לקחת הכל והגיע הזמן לקנות גלידה
"איזה גלידה?" חייך והסתכל על כל החבילות של הגלידות
"שמנת עם סירופ תות" אמרתי בחיוך ואורי צחק והוציא מיד קופסא ושם בעגלה.
שילמנו למוכר והלכנו לבית עם הקניות, ארגנו הכל במקרר ובמקפיא ולבסוף הרפקנו על הספות.
ולתוספת מתוקה לקחנו גלידה בכוס מזאת שקנינו עכשיו ובהינו בסרט מדגסקר.
אני נשכבתי על הספה הארוכה והתכסתי בשמיכה המחממת בעוד שאורי שכב על הכורסאת מסאג הנעימה.

אל:מתן
-'מיאמור איך בלימודים?' 13:32

מקליד/ה…
'עייף! איך את מרגישה אהבה שלי' 13:33

-'יותר טוב כי קניתי גלידת שמנת תות חחח' 13:33

מקליד/ה…
'יפה שלי! תאכלי וגם תאכלי אוכל' 13:34

-'אוכל צוצו *-*' 13:35

מקליד/ה…
'כן, אוכל דודו' 13:36
'אני חייב להקשיב למרצה אהובה. נדבר בערב, תעדכני אותי לגבייך' 13:37

-'אוהבת מלא!' 13:37

"משעמם לי" נאנחתי כשראיתי שאורי מתחיל להירדם, חיים שלי הוא!
"עוד מעט עדן תבוא, יש לה מסיבה והיא חפרה שמישהו יקנה איתה בגדים, לכי איתה" אמר וזרק אל עברי את המפתחות.
למי יש כוח..

"מהר יותר" צחקה עדן בזמן שנהגנתי, היא רוצה להגיע מהר.
"שקט" צחקתי והמשכתי לנסוע רגיל, לא לאט ולא מהר.
הגענו לקניון ועדן קנתה שמלה יפה ונעל צבאית יפה, שמשתלבת יפה עם השמלה היורפית והקצרה ברגליים בו זמנית.
"איזה ריח טוב" מלמלתי והלכתי אחרי הריח המיוחד של הבושם,
"זה אליאן, משכורת של אבא" צחקה עדן וריססה את עצמה
"מה זה?" שאלתי והצבעתי על הקרם הנעים, אחרי הריח הזה הלכתי.
"הקרם של אליאן" אמרה ובשניה נעלמתי לקופה וקניצי את הקרם שעלה זול, 40 שקל, לעומת הבושם שעולה 900 שקל.
זיוף לא זיוף, זה שלי! חחחח
"הביתה ילדה" אמרתי ועדן התנגדה והלכה לאכול סושי, בינתיים הסתובבתי בקניון וחיפשתי חולצת טריקו חדשה למתן, הרסתי לו את החולצה כשניקיתי עם אקונומיקה את הדירה שלי ושל עומרי.
הסתכלתי על החולצת טריקו השחורה עם הכתוביות באנגלית שאין לי מושג מה היה כתוב וקניתי, אות תודה לעוגמת נפש שעשיתי לחולצה שלו.

"את היופי שלך, את הקסם שבך. לא תוכלי לחלוק עם כולם.
הסתכלי מסביבך, תאהבי את עצמך! ושמרי את נפשך לעולם" שמעתי את המשפט מהשיר, למה לעזאזל לא שמרתי על עצמי יותר…

"את באה?" נפלה עליי משום מקום עדן, "כן" מלמלתי והלכנו לאוטו.

נפלתי בעייפות על המיטה, מנסה להעביר את מחשבותיי, אבל זה לא עוזר..
"הדר יש לך טלפון" עדן צעקה מהחדר השני
"מי זה" שאלתי ולא טרחתי לפתוח את האיפון שלי שנמצא על מצב שקט.
"זה מתן, והוא מתחיל לעבוד , תזיזי את התחת שלך ובואי!" קראה וצחקה לאחר שניה.
"רעה" צחקתי והלכתי לחדרה ונפלתי על המיטה שוב, רק לשקוע במזרון הרך.

"הדר?" שאל מתן
-"צוצו" צחקתי ועצמתי את עיניי,
"יפה שלי, אני מתחיל לעבוד עוד מעט, רק רציתי לדעת איך את" שאל
-"עייפה" מלמלתי בעייפות והתבאסתי שהיום אני ישנה לבד '-'
"שתית את הכדורים שלך?" שאל והוסיף "מה עשית היום"
-"שתיתי, והיתי בקניות לבית עם אורי, ואז בקניון עם עדן וקניתי קרם של אליאן" חפרתי לו
"תתחדשי אהובה שלי! את יודעת שאני אוהב אותך" אמר ושמעתי את הרעש של הקניון ההומה אנשים
-"אני אוהבת אותך, יותר מכל אדם בעולם!" נסחפתי
"אני בטוח" צחק והוסיף "אני נכנס לעבודה, אני אדבר איתך בערב? איפה את ישנה"
-"נראה לי כאן" אמרתי, יש לי דירה ואני לא ישנה שם, טימטום
"אני נכנס לעבודה, אני מסיים ב10 ואני כבר ידבר איתך אם תהיי ערה" אמר וככה הסתיימה שיחתנו.

"אוף, עדן" אמרתי בעצב והנחתי את ראשי על כתפה בזמן שישבה מול המחשב נייד
"את ממורמרת" צחקה, "מאוד" התלוננתי
"היית עם אבא בבית והלכתם לקניות! איך אפשר להיות ממורמר" שאלה בפליאה
אם תשימו לב עדן לא אומרת כשהיא מדברת איתי 'אמא שלי' 'אבא שלי' 'אח שלי'
היא מחשיבה אותי למשפחה, ההורים שלה ההורים שלי, ליאור אח שלנו. אני אחותה, היא אחותי.
אפילו כשאין קשר דם, יש קשר בלב ♥
"מרתון השמיניה!" התלהבה עדן וככה העברנו את אחרה"צ

מאת: מעיין.
'אחותי אני בראשון, באתי לבקר את דודה שלי. רוצה נצא לבר?' שלחה לי

-'בכיף אחותי, לאן נצא?'

'לפאב החדש כאן' שלחה

-'ב10 נצא, תהי מאורגנת' שלחתי לה.

הבטתי לשעון והשעה היתה 9 וחצי, להתארגן מהר!!!
לבשתי על עצמי שמלת מיני בצבע אפור עכבר, השרוולים היו ארוכים, האזור של החזה כוסה באבנים כסופים.
נעלתי עליי נעלי עקב רוקי שחורות ומעל השמלה שמתי בלייזר שחור ארוך.
"עדן בואי נצא" אמרתי ויצאתי לבחוץ לאחר שנפרדתי משרית ואורי.
נכנסתי לרכב והפעלתי את החימום, שלחתי תמונה של עדן אל מתן עם הבגדים שהיא קנתה ואותי לא צילמתי. אני נראת כמו עכבר, אספתי את שיערי לקוקו.

'תגידי לה שהיא יפה, ולאן את פליצה יוצאת' שלח
-'לבר כאן, מעיין באה לראשון, אז אני ייפגש איתה' שלחתי בחזרה

"לאן נעלמת!" קראה לי מעיין וחיבקה אותי חיבוק ארוך, התיישבתי בבר והזמנו בירה, אבל קצת כי לא יהיה לי איך לחזור.
"סתם לא הרגשתי משהו" תירצתי
"חסר לך ואת לא חוזרת! אני מתגעגעת!" קראה בקול והורידה בשוט אחד טקילה.
אני לא רוצה לשתות, בסוף אני אבלה את הלילה שלי על ספסל בפארק
"חוזרת" צחקתי והבטתי מסביב על האנשים שבאו לכאן.
"פאק" מלמלה מעיין והתכופפה מאחורי הבר, שלא יראו אותה.
"מי כאן?" נבהלתי , "תומר!" אמרה ומשכה אותי להתכופף למטה גם.
"הוא לא בצבא?" שאלתי בבהלה
"ביקור בתים! רוזנברג חולה" אמרה ומשכה אותי אל הרחבת הריקודים, רחוק מהם.
"עם מי הוא כאן" שאלתי וחיפשתי אותו במבטי.
"עם נטשה" אמרה ולא מצאתי אותו.
"טוב בואי נרקוד" הסיחה את דעתי ומשכה אותי לריקודים.

"חצות בואי נזוז, לפני שתומר יבוא" אמרה במהירות ויצאנו מהבר,.
נכנסתי לרכב ונסעתי לבית בבטחה,
הורדתי את בגדיי ועליתי על פיג'מה.

האיפון שלי הבהב וראיתי הודעה
מאת: מתן המפקד.
'מריגשה טוב יותר?' שלח וצירף תמונה שלי מהפאב.
אני כל כך עומדת להישפט על זה ולהישלח לכלא. דמט!!!!