מתי היא תשים לב.. פרק 26 חלק א'

נקודת מבט מתן-
שמתי את הכלים בכיור והדר המשוגעת התחילה לשטוף כלים, הלכתי לחדר ושמתי עליי את החולצת פולו הכחולה שמתאימה לברמודה הבהירה שלבשתי.
אני מוכן לצאת.
"הדרי נצא?" שאלתי והיא הנהנה בראשה וניגבה את ידיה במגבת האדומה
נכנסנו לג'יפ השחור שלי והתחלנו בנסיעה. הדר הסתכלה עליי מידי פעם וכל פעם שתפסתי אותה מסתכלת עליי והסתכלתי עליה בחזרה היא הובכה.
"מה אתה צוחק" צחקה מעט והתעסקה באיפון שלה
"לא צוחק. מגחך" אמרתי וצחקתי מעט. היא חייכה חיוך קטן והמשכנו בנסיעה שלנו.
אחרי 2 דקות שלמות שבהם רק שקט שרר בנינו , הדר הניחה את הכף יד החמימה שלה על רגליי. העבירה אותה בעדינות רבה הלוך ושוב. וראשה נשען על הכיסא מביט בי.
היא העבירה את אצבעותיה בדרך נעימה, חמימה, מדגדגת והדבר היחידי שרציתי זה רק לטרוף לה את השפתיים.
היא נשארה עם ידה על רגליי ולא זזה, רק מעט מזיזה את ציפורניה.
"לאן הולכים?" שאלה בקול שקט והביטה מסביב. לא הרימה את ידה כלל ממני.
וזה טוב! אהבתי שאנחנו ככה קרובים. אבל אסור! היא חברה של חבר! היא פגועה ומה שאני עושה זה נקרא ניצול!
"מקום סודי" אמרתי והיא צחקה טיפה והמשיכה להסתכל על הנוף המתחלף.
היא הרימה את ידה שהונחה על רגליי ונגעה בעין שלה בעדינות, מגרדת ברכות ובאיטיות ומנשקת את היד לאחר מכן. מנהג מוזר.
אבל עזבו מנהג! הרגשתי ריקני! היד שלה כאילו מילאה לי את החסר. כאילו היד שלה התאימה בול לרגל שלי. כאילו נועדתי שהיא תניח את היד שלה על הירך שלי..
"מתני נו תגלה לי" אמרה בקול חמוד. זאת ההזדמנות שלך!
הפנתי את מבטתי אליה ולא הסרתי את המשקפיים מעיני. שלא תראה את מה שמתחולל בתוכי.
העברתי את כף ידי הגדולה לעומתה בראשה וירדתי מקודקוד הראש שלה באיטיות עד הכתף, מהכתף ירדתי כמו מגלשה אל כף ידה. ומשם כבר היד שלי הונחה על הירך שלה שהיתה מכוסת בג'ינס ארוך וצמוד. היא חייכה מעט כשהסתכלה על היד שלי שמונחת על הירך שלה והרימה את ראשה אל עבר הכביש הלא פוסק והמלא מכוניות. היתי חייב אותה!!
ליטפתי מעט את רגלה הלוך ושוב בדיוק כמו שהיא עשתה. ולבסוף עצרתי ונחתי על הירך שלה. האצבעות שלי זזו מעט וליטפו בעדינות את רגלה הצרה והדקה.
"לחבר שלי יש בר באשדוד. נלך לשם יותר מאוחר" אמרתי והיא הנהנה בראשה ורק אחרי כמה רגעים אמרה "אבל אם הולכים אליו יותר מאוחר. אז לאן הולכים עכשיו?" שאלה
"אני עובר דרך הבית, הבטחתי לאמא שלי ומשם נלך לחבר שגר ליד" אמרתי, היום עמוס. מצאתי לעצמי מתי להכניס את הדר לעיסוקים שלי.
"אני מתביישת. אם היא לא תאהב אותי?" שאלה הדר בחשש
"היא תאהב אותך" אמרתי. היא בהחלט תאהב אותה! אמא שלי אוהבת את כל מי שאני מביא.
היא נאנחה והניחה את ידה על ידי שהונחה על רגלה ושילבה את אצבעותיה בתוך ידיע. הלב שלי פרפר באותה שנייה. יכולתי להישבע! והיא כולה החזיקה לי את היד!
"אם היתה לך משאלה אחת מה היית מבקש?" שאלה.
.אותך.
"שאלה קשה.. היתי מבקש להיות מאושר" אמרתי וראיתי חיוך קטן שהבליח על שפתיה.
המשכנו בנסיעה כשידינו שלובות.
הגענו אל רחובות. שם נולדתי.
עצרנו מול הבית קרקע שלי והורדתי את החגורה. ידינו נפרדו.
היא יצאה מהג'יפ כששיערה השחור פזור על גבה כשהתסרוקת שעשיתי לה עדיין קיימת.
כל השיער חלק וביביליס בקצוות. השיער שלה ארוך ויפה.
היא התקרבה אליי והחזיקה בכף ידי עם כף ידה. אצבעותינו נקשרו אחד בשניה. לא רצו לשחרר.
"מתרגשת?" שאלתי בצחקוק קל. "אין לך מושג עד כמה" צחקה. אהבתי את האווירה הנעימה הזאת של הצחוק בנינו.
דפקתי בדלת ולא חיכיתי שיפתחו, נכנסתי. כשהדר מזדנבת מאחוריי.
"אמא" קראתי לה והרחתי את הריח של הבישול אז נכנסנו אל כיוון המטבח. היא ניגבה את ידיה עם המגבת ורצה אל כיווני מחבקת ומנשקת, בול שלושה ימים לא ראתה אותי.
"התגעגעתי צוצו!" אמרה, ידעתי שהיא תביך אותי!
"אמא זאת הדר, ידידה שלי" אמרתי ואמא מחצה אותה בחיבוק. הדר צחקה וכשאמא סיימה ךחנוק אותה החלטנו להתיישב בשולחן אוכל להסתכל על אמא מבשלת.
"אני שמה לכם לאכול, טוב הדר ומתן?" אמרה אמא
"לא תודה, אני לא רעבה, אבל מתן רעב" צחקה הדר.
"אמא אני לא רעב אל תקשיבי לה" אמרתי וצחקתי מעט, משוגעת הדר הזאת. סתמתי עם ידי את הפה הקטנטן והמפתה שלה.
"אתה רעב? אני שמה לך!" אמרה אמא בדאגה.
"אני לא רעב אמא" אמרתי והורדתי את ידי מהפה של הדר כשהבחנתי ברונן רץ אל עברי. רונן זה האחיין שלי. הבן של אחותי הגדולה.
"דוד מתן" אמר בהתרגשות וקפץ עליי בחיבוק. תפסתי אותו והושבתי אותו עליי, הדר נשכה את שפתה וחייכה חיוך קטן כשראתה אותי מחבק את רונן.
"זאת חברה שלך?" שאל רונן
"לא, אנחנו חברים טובים" צחקה הדר. הלוואי שהיית הבת זוג שלי.
"היא יותר יפה מלימור שהבאת שבוע שעבר" אמר הפיקח. הדר צחקה מעט והתעסקה באיפון
היא בהחלט יותר יפה מלימור. אבל היא לא היתה חברה של חבר.
קוד גברים!
לא יוצאים עם אחות של חבר
לא יוצאים עם אקסית של חבר.
"איפה אמא שלך?" שאלתי את רונן
"בעבודה" אמר ואמא בדיוק שמה לו אוכל.

"אנחנו הולכים לסלון, תסיים לאכול ואז תבוא" אמרתי לרונן ואני והדר הלכנו אל כיוון הסלון, ראינו טלוויזיה.
הדר נצמדה אליי והניחה את ראשה על כתפי, נראה לי היא עושה את זה בכוונה! היא יודעת מה זה עושה לי והיא מתגרה בי כך.
"צוצו אתה לא רעב?" צחקה.
"מצחיק הדר" אמרתי וחייכתי חיוך קטן.
"סליחה" אמרה בבישנות וזזה מעט לצד, לא אפשרתי לזה ומיד משכתי אותה קרוב אליי.

"דוד מתן!! ראינו אתמול פיל!" אמר רונן בהתלהבות והתיישב עליי. הדר חייכה וזזה מעט הצידה והביטה בנו. שנאתי את אותו רגע! היא צריכה להיות לידי! שלי!
"איזה כיף לך שראית פיל" אמרה הדר בהתלהבות ורונן החצוף עבר אליה והתיישב על רגליה.
ישבנו במשך שעה ובסוף הינו צריכים לזוז אל חבר שלי שגר כאן ליד.

הלכנו מעט ברגל כשכף ידי וכף ידה של הדר שלובות זה בזאת.
"מתן אני מתביישת" אמרה הדר שנייה לפני שנכנסנו לדירה של חבר שלי קובי.
"בובי ממה את מתביישת?" שאלתי וחיבקתי אותה חיבוק קצר מכתפה. היא היתה נמוכה יותר ממני, הצמדתי אותה אליי כמה שרק יכולתי.
"כי אני לא מכירה אותם, ואני לבושה מעוער בשביל לבוא למועדון של חבר שלך" אמרה הדר בבישנות, כל מילה שיצאה מהפה שלה חיממה את ליבי. גם כי המילים שלה כאלה עדינות ותמימות מתוקות וחמודות. וגם הפנים שלה נקברו עמוק בחזה שלי והחום הזה שיוצא מהפה שלה מרטיט את גופי וליבי.
"דבר ראשון את לבושה יפה. דבר שני את איתי, ועכשיו תכירי אותם. דבר שלישי את יפה ומצחיקה ווכולם אוהבים אותך אז אין לך ממה לחשוש" אמרתי והתנתקתי מהחיבוק בצער רב והחזקתי בידה ודפקתי בדלת של הבית של קובי.
נכנסנו לדירה כשקובי פתח את הדלת וחיבק אותי חזק, חיבוק גברי שלא תטעו..
"ומי היפיפייה?" שאל קובי. רק שלא יידלק עליה. קובי נדלק בשניה וקשה לכבות אותו.
"הדר" אמרה בחיוך קטן ומיהרה לכרוך את ידה בתוך כף ידי, מראה שהיא שלי, שהיא איתי.
"קובי, נעים להכיר. נשב? ועוד מעט נצא?" שאל, הנהנתי בראשי והתיישבנו בסלון.
התיישבתי בספה השחורה ופיניתי להדר מקום לידי. הרמתי את ידי והנחתי על כתפה של הדר, מסמן לה שתרגיש בנוח. רק לחשוב שהיא תישן אצלי היום.. ועוד באותה מיטה.. אני חייב לארגן לה חדר נפרד משלי.. אני לא יכול להיות איתה באותו מקום.
ישבנו ודיברנו, גם עישנו. ראיתי שהדר נהיתה עצובה בזמן שקראה הודעה באיפון שלה. היא סגרה את האיפון וחייכה חיוך קטן אל קובי שסיפר משהו.
בלי שהיא שמה לב לקחתי לה את האיפון וקראתי את ההודעה .

-נטשה בסיס-
'הדר זאת נטשה. יהיה אכפת לך אם תומר ואני נישן במיטה אצלך? כי שלך גדולה יותר' רשמה לה נטשה
-'תעשו מה שבא לכם.' רשמה הדר.

לא קל………..

נקודת מבט הדר-
נכנסנו למועדון והדבר היחידי שרציתי זה לבכות! לבכות על זה שנולדתי!
התיישבתי בבר ליד מתן וחייכתי מידי פעם חיוך קטן בשביל שלא ישימו לב.
"הדר מה תשתי?" שאל קובי.
"צייסר הכי חזק" אמרתי בחיוך קטן. טיפה לשכוח ממה שקורה בעולם שלי.
"תביא לה קולה, ולי בירה לבנה" אמר מתן. מה נראה לו?
שתיתי את הקולה שלי והתעסקתי פחות במה שהיה סביבי. הראש שלי צעק דבר אחד.

מתן VS תומר
במי הלב יבחר?
במי הראש יבחר?
אני יכולה לבחור בשניהם?

ישבנו שעתיים בלי לשים לב. השעה כבר 9 בערב, המונים התחילו להיכנס לכאן.
"הדרי בואי נחזור" קרא לי מתן ויצאנו מהבר אל כיוון הרכב שלו.
נכנסתי למושב שליד הנהג והתכתבתי עם עדן, הבת של אורי. אני נראה לי חוזרת לשם או לדירה שלי.
לא דיברנו כל הנסיעה. חשבתי על איך החיים שלי ייראו בעתיד אם אני אהיה דומה להורים שלי. .הרי אין לי משפחה. איך אני יקים כזאת?
הרגשתי את ידו החמימה של מתן מונחת על רגלי. רציתי להתייפח בשקט. לבד.
אצבעותיו ליטפו את רגליי ליטופים רכים. כמו שתומר היה עושה.
"הדר מה קרה?" שאל מתן וליטף את ראשי. לא דיברתי. רק הסתרתי את פניי עם ידיי. שלא יראה אותי נשברת.
תחושה הגועלית שתומר ונטשה ישנים ביחד.. ועוד יותר מגעיל שזה במיטה שלי..

שתקתי והמשכנו בנסיעה. רציתי לחזור הביתה. אל תוך החיבוק של אמא. שתחבק תנשק תנחם אותי על האהבה השבורה שלי. תקשיב לי. אבל לא.
אין לי כזאת אמא.
גם לא אבא כזה.
יש לי את אורי
יש לי את שרית
התכתבתי עם עדן באיפון ורציתי לחזור לדירה שלי, או לבית של אורי ולישון כפיות עם עדן.
לבכות , להתפרק.
מתן החנה את המכונית בחניה ויצאנו מהרכב.
"מתן.. אני נראה לי חוזרת הביתה" אמרתי בעצב. לא רציתי ללכת. אבל זה גדול עליי.
"את בטוחה? בואי תהיי אצלי, מחר אני יקח אותך כשאני ילך לעבודה. אני גמור מעייפות" אמר ומשך בידי להיכנס לדירה.
נכנסתי לדירה ומתן השאיר אותי לחכות בסלון. שצעתי כמה רעשים ולבסוף מתן בא.
"הנה, את תשני בחדר שלי ואני ישן בחדר ממולך, אם את צריכה משהו תעירי אותי" אמר והביא לידיים שלי מגבת עם טרנינג שלו.
לא ישנים באותו חדר?
"אוקי." אמרתי ונכנסתי למקלחת. יצאתי מהמקלחת והסתגרתי בחדר. בכיתי בשקט ונרדמתי.
התעוררתי וראיתי שהשעה 2 לפנות בוקר. אני ישנה כאן מהשעה 9 ואו.
אני לא מאמינה שאני ישנה לבד בבית שלא שלי.
שמעתי רעשים מהמטבח ופחדתי.
ראיתי את הדלת שלי נפתחת באיטיות.
התחלתי לצרוח ולבכות. לא יודעת למה.
"הדר הדר זה אני תנשמי" אמר מתן וחיבק אותי חזק. הוא ליטף את גבי מנסה להרגיע את הבכי שלי וזה לא עזר.
"אני מפחדת מתן" אמרתי בעצב והמשכתי לבכות על הכתף שלו.
"אני כאן.. את לא צריכה לפחד" אמר ונשק לראשי.
"אני כן.. אני מפחדת מהכל.. אני מפחדת מהמוות, מפחדת מאנשים רעים, מפחדת ממחלות, מפחדת מכאב, מפחדת מכשלונות, מפחדת מאהבות, מפחדת ממה אנשים יחשבו עליי, מפחדת מכל דבר שזז, מפחדת להיות לא אהובה, מפחדת שלא יהיה לי משפחה, מפחדת מהכל" פרקתי את כל מה שעל ליבי. הוא בטח יעזוב אותי אם הוא חכם.
"הפחד נמצא בכל אחד מאיתנו. כל אחד מהפחד מהפחד שלו. צריך להתמודד איתו. להסתכל לו עמוק בעיניים ולהגיד 'אני לא מפחד' ולהמשיך לחיות." אמר בלחש.
המשכתי לבכות ומתן המשיך לחבק וללטף.
"הדרי. בואי תשני, אני יישן ביחד איתך" אמר
נשכבתי במיטה ומתן נשכב איתי במיטה בצורת כפיות וליטף את ראשי. בהחלט נרדמתי.