מתי היא תשים לב.. פרק 24

נקודת מבט מעיין-
יצאתי מהמקלחת לבושה במדים חדשים ונקיים, נשכבתי במיטה ונאנחתי, טיפה לנוח!
"אתה ידעת את זה ואתה לא אמרת לי את זה כל הזמן?" שמעתי צעקות..
"אני לא ידעתי!" אמר קול גברי
"הגיע הזמן שאני יעוף מכאן כבר" שמעתי קול נשי מוכר והדלת של חדרי נפתחה ולתוכה נכנסה דמות, הדלת נסגרה והבחורה הלבושה במדים ירוקים התיישבה לידי ובכתה, ישר חיבכתי אותה.
"חיים שלי דברי אליי" אמרתי וליטפתי את שיערה.
"מעבירים אותי בסיס" אמרה..
"א-אני מצטערת.. אני יכולה לעזור במשהו?" שאלתי.
"לא נראה לי.." אמרה.

נקודת מבט כללית-
הגיע הערב וחדר 8 היה שקט, החדר של אווה והדר שבדרך כלל היה הומה אנשים וכל ה'מסיבות' והצחוקים היו בחדר הזה, אבל לא עוד..
במיטה הקטנה של הדר ישנו הדר ואווה מחובקות אחת עם השנייה, נאחזות בכל דקה ודקה שנותרה ביחד מהחוויה הלא שגרתית הזאת שנפלה באמצע חייהן וקרואים לו 'צבא'.
"אני אתגעגע אלייך, הדר אני לא חשבתי שאני אקשר ככה אל מישהי כ"כ, אף פעם לא היתי מחזיקה מעמד עם חברויות עם חברות, מעולם לא היתה לי חברה טובה כמוך, את לימדת אותי לסמוך על אנשים, לאהוב לעזור מהדקה הראשונה, מעוחם לא שפטת אותי.. אני מעריכה אותך" אמרה אווה בעצב.
"גם אני אתגעגע אלייך, את מדהימה ותזכרי את זה.. אנחנו נשמור על קשר" אמרה הדר באופטימיות, הרי כל מה שמיוחד בה זה שהיא אופטימית.
"אז השבוע האחרון שלנו ביחד.. לילה טוב" אמרה אווה בעצב, הדר נאנחה ועצמה את עינייה בתקווה שתירדם.
הדר הרדמה אבל אווה לעומתה נשארה ערה, זזה מצד לצד, חושבת על מה יהיה..
הדלת נפתחה מעט ומתוכנה נכנסה דמות של גבר, הדמות התבהרה וזה היה דניאל, אהוב ליבה של אווה, שניסתה להכחיש את הרגשות שלה אליו.
"אווה את ערה?" שאל בלחש דניאל ונגע בגבה בעדינות, אווה פקחה את עיניה באיטיות והנהנה.
"אני אתגעגע אלייך, את יודעת שאני לא ידעתי מההחלטה הזאת, ואיי רק רוצה שתדעי שלמרות המרחק עדיין נהיה ביחד, זה טיפה קשה אבל עוד מעט נגמר.." אמר דניאל, אווה לא דיברה ורק חיבקה אותו.

נקודת מבט הדר-
קמתי מטפיחות קלות על גבי ואת הקול הנעים והאהוב עליי, פקחתי את עיניי והופתעתי לגלות שאווה לא לידי, הסתובבתי לראות איפה היא וראיתי שהיא במיטה שלה מחובקת עם דניאל.
תומר עלה על מיטתי ונשכב לידי גופו שכב ממולי ופנינו היו אחד מול השני,
"אני יודע שאת עצובה.. אני מצטער שלא יכולתי לעשות משהו שישאיר אותה" אמר וליטף את ראשי, "אני יודעת.." מלמלתי בשקט. "תחזרי לישון חיים שלי" אמר וכיסה את שנינו, לא יכולתי להתכחש לעצב שהיה בתוכי, בכל זאת.. אני ואווה היינו באותו חדר, כשהיא היתה עחובה אני היתי עצובה בשבילה, וככה ההפך.
"אתה נשאר איתי כאן?" שאלתי, כי אם יראו אותו כאן זה לא כ"כ בסדר..
"אני לא יכול להבטיח.. אני אשאר איתך עד שתירדמי" אמר, והוסיף לאחר מכן "או שתבואי לישון איתי בחדר שלי.." דיברנו בלחש בשביל שדניאל ואווה לא יתעוררו. השתכנעתי וקמתי מהמיטה עם הפיג'מה הקצרצרה ויצאנו לחדר של תומר, הוא הניח את ידו על כפתי ומשך אותי לחיבוק תוך כדיי ההליכה, לא דיברנו.. נכנסנו למיטה שבחדרו ונרדמנו מחובקים, ראשי נקבר בתוך החזה השרירי שלו.
"הדר קומי אנחנו מאחרים למסדר בוקר" שמעתי את קולו של תומר, התארגנתי ויצאנו למסדר, כמובן לא ביחד.. הגענו למסדר והתייצבנו בטורים, ומי היה מאחורי אם לא אור.. "בלונדה בוקר טוב" אמר, עוד פעם הבלונדה הזאת שלו! "אולי תסתום" אמרתי ואור צחק "התגעגעתי אלייך את יודעת?נעלמת לי מהעין טיפה, אז עכשיו שאת רווקה יש בנינו סיכוי?" שאל, "בשביל שתיכנס לי לתחתונים?" שאלתי כי ידעתי שזה מה שהוא מחפש 'לדפוק את הדר ביטון' הרי אני היחידה שלא הסכימה לו, היחידה שסירבה לו, אור לא רגיל לסירובים.
"נשארת מצחיקה, ככה אני אוהב אותך" אמר בגיחוך קל. "נשאר דפוק, ככה אני מעדיפה אותך" עקצתי אותו והתקדמתי אל כיוון החדר אוכל עם כל הגדוד. התיישבתי ממול לאווה ומעיין והתעסקתי בחביתה שבצלחת שלי. "אפשר לשבת כאן?" שמעתי את הקול המעצבן שלו.
"לא" , "כן" אני ומעיין אמרנו ביחד. "מעולה" אמר אור והתיישב לידי. מעיין ואווה דיברו ורק אני התעניינתי בצלחת שלי, מעדיפה לתקוע את מבטי באוכל במקום לראות את אור
"הדר מעיין ואווה, אתן חוסכות לי כשאתן יושבות באותו שולחן" אמר תומר ושם לנו גבינה בצלחת, הוא מתעצבן כשאנחנו לא אוכלות גבינה, הוא אומר שזה בריא, זה בריא אבל אנחנו מתעצלות. "לא תומר!" אמרה מעיין ובחנה את הגבינה מקרוב, חייכתי חיוך קטן והמשכתי לאכול.
"אז יש לנו סיכוי לצאת?" שאל אור כשהבחין שכולם מתעסקים בעצמם.
"יש לי מישהו" אמרתי בהחלטיות שלא יחשוב שאני משחקת בו. לפני שהוא ענה קמתי מהשולחן ועברתי לשבת ליד מאור.

נקודת מבט מאור-
שמתי לב לפירלוטטים של אור עם הדר שמנסה להתרחק ממנו, אני אתפוס אותו לשיחה ואוודה שהוא יורד ממנה.. הדר עברה לשבת לידי והמשיכה לאכול, היא לא אכלה לחם ולא נגעה בגבינה. "הגבינה שלך וגם הלחם מחכה לך" אמרתי והדר צחקה ואמרה "אני אוכלת.. עוד מעט.." והתעסקה באוכל. "הוא מציק לך?" שאלתי והדר הסתכלה על אור והסתכלה עליי בחזרה ואמרה "זה יעבור לו.." וחייכה חיוך מנחם. "נלך לחדר כושר אחרי האוכל, עכשיו תאכלי" אמרתי ודחפתי לה לצלחת עוד אוכל. "אני לא רעבה" אמרה בצחקוק קל. סיימנו לאכול והדר הלכה לחדר שלה, הלכתי לחדר שלי והתארגנתי בבגדי ספורט שנוכל להתאמן, אור נכנס לחדר החלטתי לתפוס אותו לשיחה.
סיימתי להתלבש, לבשתי מכנס נייק קצר וגופיה שחורה, ונעלי ספורט שחורות. "שמע.. להדר יש חבר, תתפוס ממנה מרחק כי וואלה לא בא לי להיות בריב איתך" אמרתי וטפחתי על גבו משתדל שלא להרביץ לו. יצאתי מהחדר אפילו לא הסתכלתי על תגובתו של אור.

נקודת מבט כללית-
הדר ומאור נכנסו לחדר כושר, הדר היתה לבושה בטייצ אדידס שמגיע עד סוף הברך, חולצת טריקו שחורה סגורה שלא תחשוף מהחזה שלה שום דבר. ונעליי ספורט של אדידס בצבע שחור עם נגיעות ורודות.
"אז מתיחות?" שאל מאור והדר הנהנה ועשתה מתיחות כפי שמאור הסביר לה.
הם סיימו את המתיחות ועלו על המכשירים, הדר על ההליכון ומאור הרים משקולות שחשפו א. שריריו הענקיים בכל פעם שהרים את המשקולת.
"אז איך אתה וספיר?" שאלה הדר ואספה את שיערה לקוקו מרושל והזיזה את הפוני שלה לשני צדדים. "הכל בסדר בנינו, לפחות עכשיו הכל הסתדר, איך את ותומר?" שאל.
"אמ בסדר, חוץ מהקטע שאני מבואסת שאווה עוזבת אז הכל נופל עליו" אמרה ושתתה מהבקבוק מים שהונח לידה והמשיכה בהליכון. "מחווה רומנטית תסדר הכל, צאו לסרט והכל יהיה בסדר" אמר. "הגלולות שלי נגמרו" אמרה ומאור זז באי נוחות, היא צחקה מהסיטואציה ומאור ניסה לא להיראות מובך כל כך. "לא ביקשתי לדעת על החיים הפרטיים שלכם." אמר והמשיך עם המשקולות. היה בינהם שקט של כמה דקות ששניהם בהו בנקודה מסויימת.
"אתמול דיברתי עם אבא שלי, הוא אמר שאמא שלי לא מרגישה טוב.." אמרה הדר בקול ללא שום רגש. "תלכי לבקר אותה, את תתחרטי על זה כל החיים שלא הלכת" אמר והדר רק הסתכלה עליו והגבירה את המהירות של ההליכון והתחילה בריצה קלה.
"רציתי שהיא רק תאהב אותי בזכות מה שאני.. ולא בזכות הפרסום, התהילה, האנשים המזוייפים, רק בזכות מה שאני….." אמרה בעצב וחייכה חיוך קטן.
"הדרי זה ככה תמיד.. כל הורה רוצה שהילד שלו יהיה מוצלח, לתקן את הטעויות שלו דרך הילדים שלו." אמר מאור וקם לחבק את הדר, מזל שהמזגן פעל והם לא הזיעו והסריחו…
הדר ירדה מההליכון וחיבקה את מאור, היא הניחה את ראשה שבשקע שבין צווארו לכתפו ונשמה. ידיו של מאור השריריות אבל לא יותר משל תומר חיבקו את גופה הרזה והקטן.
שיעול מזוייף נשמע מהכניסה של החדר כושר,
"אור" מלמלה הדר ונאנחה. "אל תפריעו לעצמכם.. אני רק באתי להתאמן" אמר. "זה בסדר.. גם ככה אני הולכת, ביי מאור.. " אמרה הדר ויצאה מהחדר כושר.

נקודת מבט הדר-
הגעתי לבית האהוב, עם הריח הזה של בית, החום הזה של הבית שהם תמיד כאן בשבילך… נכנסתי לבית של אורי, הבית שלי** הוא מתעקש שאני אקרא לבית, הבית שלי..
קיבלתי אישור לצאת, גם בשביל לקנות את הגלולות וגם רציתי להיות בבית להתייעץ עם אורי ושרית.
"בובה מה את עושה בבית?" שאלה שרית וקפצה עליי בחיבוק. תומר לא יודע שאני כאן, הוא עסוק היום..
"קיבלתי אישור מהצבא לקנות כדורים" אמרתי בחיוך והנחתי את התיק על השולחן והתיישבתי בכיסא בר הלבן והתיישבתי בשולחן, הסתכלתי על שרית מבשלת.
"איפה עדן וליאור?" שאלתי, "ליאור ישן כרגיל, ועדן בלימודים" אמרה וחייכה אליי.
מזגתי לעצמי כוס קולה והחלטתי לספר לשרית "אבא שלי התקשר אתמול, הוא אמר שאמא שלי לא מרגישה טוב" לגמתי מהקולה ושרית עזבה את הבישולים והתיישבה מולי, זה מה שאני אוהבת בה, כשהיא רואה שזקוקים לה היא עוזבת הכל ונטו שלי..
"תלכי לבקר אותה מאמי שלי, רוצה אני אבוא איתך? זאת אמא שלך, בין אם את לא מסכימה עם ההתנהגות שלה ובין אם כן.. זאת אמא ואמא נשארת אמא לכל החיים. אין לה תחליף" אמרה והדיבור הרך הזה שלה עשה אותי שלווה, רגועה,נינוחה..
"אני רוצה לבקר אבל אני מפחדת מהתגובה שלה.. כי עזבתי ופתאום אני באה?" אמרתי ושרית הניחה את ידה על ירכי ואמרה "יפיופה, אולי היא תגיב לא טוב אבל את תהיי שלמה עם הלב שלך שהלכת לבקר אותה.. אל תשאירי את זה ככה", אמרה והיא גרמה לי לחשוב על זה.
"בוקר, בוקר של שמש, בוקר של ים!" שמעתי את ליאור מזמר לן כהרגלו כשהוא יורד במדרגות לקומה ה1, "בוקר טוב" אמרתי וליאור נבהל וצחק.
דיברנו קשקשנו בנינו טיפה, ראיתי שכבר אני צריכה לחזור ועדן עוד לא כאן וגם אורי..
"אני חייבת לזוז, אני מצטערת ממש מצטערת תגידי להם ואני אבוא בסופ"ש " אמרתי ונפרדתי מהם והתחלתי בנסיעה המוכרת והמפחידה טיפה, אולי עצובה, מלחיצה.. הכל ביחד..
הגעתי לבית.. הבית הזה.. הבית שגדלתי בו, אבל לא גדלתי בו כ"כ..
3 דפיקות מוזרות כואבות ועצובות שיצאו מידיי על הדלת. זה הבית שלי.. מה אני דופקת בדלת..
"פתוח" שמעתי קול חלש ועצוב מבעד לדלת. פתחתי את הדלת וריח מוכר וטיפה אהוב הגיע אל אפי, הריח הזה שהיתי מריחה כל יום אחרי הלימודים. כל יום כשהיתי קמה.. כל הגעגועים חזרו..
"מי זה?" שאלה אמא, התגעגעתי בכל זאת.. זאת אמא.
"ה-הדר" אמרתי בחשש והתקרבתי בצעדים איטיים אל החדר של אמא..
"מי?" שאלה אמא וכנראה לא רצתה להאמין שזאת אני..
עמדתי בכניסה לחדר ואמא הסתכלה עליי במבט ללא הבעה, ללא רעש.. פעם ראשונה שהיא רואה אותי עם מדים, עברו להם 4 וחצי חודשים מאז שעזבתי את הבית.. מוזר לי..
"הי.. איך את מרגישה?" שאלתי ולא ידעתי אם לחבק, לנשק, לשבת לידה, או לעמוד בצד כמו זרה.
"בסדר" אמרה והמשיכה להסתכל על הטלוויזיה. "א-אוקי.. רוצה לשתות? לאכול?" שאלתי כאילו זה הבית שלי, טוב זה הבית שלי, אוף תפסיקו כבר, כל המחשבות האלה משגעות אותי.
"מה פתאום נזכרת בנו, מצאת לך משפחה חדשה לא?" שאלה אמא. "לא.. אי אפשר להחליף משפחה" עניתי בחיוך, כי אמא שלי היא אישה טובה בסה"כ…
"הדר, את המשחקים שלך לא עליי, את ילדה חצופה לא מאמינה שאת הבת שלי! עזבת אותי בלי להגיד , עכשיו לכי לחפש את החברים שאין לך.. ואל תחזרי כפויית טובה אחרי מה שעשיתי למענך, אם אני אמות זה הכל בגללך, מכל הבעיות שיש לי בגללך!" אמרה בעצבים, לא ידעתי אם לצחוק, לבכות.
"ללכת? אחרי הרבה זמן שלא דיברנו?" שאלתי והבטתי בה, אישה ללא שמחת חיים, עצובה, הכל תדמית, הכל איפור וניתוחים..
"כן ואת מוזמנת גם לא לחזור חצופה!" צעקה עליי והתחילה לנבל את הפה עם הרבה קללות וצעקות עליי, לא התייחסתי ונשארתי לעמוד ליד הדלת עד שתסיים לצעוק.
"לכי מכאן כבר לכי! אני שמחה שנפטרתי ממך!" אמרה, נשמתי עמוק והחלטתי ללכת בסוף.
"שיהיה לך המשך חיים נפלאים" אמרתי ויצאתי מחדרה, הלכתי אל החדר שהיה פעם שלי והופתעתי לגלות, חדר שמעוצב בגוונים ורודים, ועל הקיר תלויים תמונות, אבל לא שלי.. תמונות של ילדה קטנה בת 7 בערך, ככה זה נראה, שיערה בלונדיני חלק ועיניים כחולות אפורות. ניסתה להחליף אותי… "עלובה.." מלמלתי לעצמי והצטערתי שבאתי בכלל.

נקודת מבט תומר-
השעה כבר 5 בצהריים, החלטתי לחזור לחדר ולראות את הדר. לא יצא לנו להיות כל היום ביחד.
היא לא היתה בחדר שלי אז החלטתי ללכת לחדר שלה, ישבתי על המיטנ כששמעתי את זרם המים זורמים, זאת היא שם.. נשכבתי במיטתה, הרבה זמן חיכיתי לה. בסוף נרדמתי בחדר שלה, כמה אופייני לי..

נקודת מבט דניאל-
נכנסתי לחדר של אווה וראיתי את הדר עומדת מול המראה ומסתרקת. וראיתי את תומר ישן במיטנ שלה, "מצטער" מלמלתי ובאתי לצאת מהחדר.
"רגע דניאל… זוכר ששאלת אותי למה אין תחליף?" אמרה ונזכרתי שבערב של השמירה שלנו ביחד היא אמרה שלמשפחה למדינה ולאהבה ראשונה אין תחליף..
בחורה חכמה.
"כן" אמרתי והסתכלתי על עיניה הכחולות שדיברו אמת וטיפה עצב.
"אז צדקתי, אין תחליף למשפחה, אבל למשפחה יש תחליף בשבילך" אמרה בחיוך והפנתה את מבטה למראה והמשיכה להתאפר.
"כדאי שאני אלך" אמרתי כשראיתי שתומר מתעורר.