מתחיל בך ונגמר בי | 9

להעמיד פנים שלא ראיתי.
להעמיד פנים שלא ראיתי.
אלוהים, אני לא יכולה!…
אני מחליטה לצאת החוצה לנשום אוויר. אוויר… בחיים לא חשבתי שאצטרך אותו כל כך.
הם היו באותה המיטה.
הם.
לא צפיתי את זה… לא צפיתי את זה בכלל.
אני מסתכלת על מנורה שנכבית ונדלקת ברוטינה מעצבנת. אני מתיישבת תחתיה ומנסה להתעלם מהיתושים.
אופק. אלעד.
אופק ואלעד.
כדאי לי לספר לו?… ראיתי הכל.
אם זה יכניס אותו לטראומה אני אקבל נטיות אובדניות.
טיפשה. שכחתי את הטלפון.
לבושה במכנסי פיג'מה קצרים וגופיית ספגטי דקה ורחבה שתואמת אותם. מתכון לאונס.
אני מסתכלת על השמש מתקדמת למרכז השמיים. חוצה אותם.
לא אכפת לה.
אני משפשפת את העיניים, מנקה את הישבן מעלים ומחליטה לחזור הבייתה.
אני מרגישה מגע קל בכתף.
אני מסתובבת.
הוא מבוגר, ולפדחת החלקה והבוהקת שלו פלומת שיער אפורה.
הוא כהה עור, צבע של נס קפה.
כמה שאני מתגעגעת לנס קפה.
"ילדונת" הוא מסנן. יש לו ספק מבטא. ח' וע' שנדחפות בין כל מילה ונשימה, מוזר, כן.
אני מכחכחת בגרון. אני לא יודעת מה לעשות, ובסוף מתוך נימוס עונה לו.
"מה?" הטעות של חיי. לחישה צרודה.
אני מתחילה ללכת במהירות אבל הוא עוקב אחרי.
אני מרגישה את הרגליים מאבדות תחושה ואת הקור של הבוקר מציף אותי.
אני מועדת ונופלת. בין הזרועות שלו.
הוא מחייך אליי חיוך שובה ומקסים. שותפו מסלק את המבוגר, לבוש בבוקסר צמוד בלבד.
אני משפילה את המבט.
אני נבוכה.