מתחיל בך ונגמר בי | 13

אני מביטה בדופק שבדלת.
שון. השוטר.
בחיים לא חשבתי שאראה אותו שוב. במיוחד אחרי התקרית ההיא.
אני מסמיקה. אני מסתכלת על ברכי, שמתחילות ברעד היסטרי.
אדיר מחייך.
'אה? מה שוטר חתיך עושה פה?" הוא אומר, מה שברור שבא במכוון. אני מכניסה לו מרפק.
שון צוחק ונכנס צעד פנימה. צעד מהסס, מוזר קכזה אבל מלא ביטחון.
"שכחת את התיק " הוא אומר בביטחון ומתקרב.
אני נזכרת בכרטיס ההוא, שמחכה לי בתא הקטן.
אני מחייכת בהתנצלות, מילה לא חומקת לי מהפה.
"שב, חתיכוס, תהנה מקפה" אדיר זורם עם הבדיחה האידיוטית.
אני מכניסה בו מבט של 'אדיר, תסתום'. הוא רק צוחק כתגובה ומלטף לי את הגב.
"אתה רוצה נס או שחור?" אני שואלת. הוא מחייך חיוך לבן , רחב, ומדהים. אני מסמיקה ומחייכת חזרה, משתדלת שלהתעלם מהגומות העדינות שלי.
הוא מתיישב על ידית הכורסה שבסלון.
"שחור חזק" הוא מסנן. ברור, שוטר.
מה כבר ישתה בתחנה? נס קפה?..
בטח היה מתויג כהומו אם היה שותה נס.
צרחה נשית ועדינה. הצרחה של אלה, ללא ספק לא מבוהלת.
אני מסתכלת על אופק. הוא על סף דמעות.
קשה לו, ודי ברור למה.
"תמסרי לאח שלך שהוא בן זונה" הוא מתקרב ולוחש לי בשקט באוזן. הוא יוצא החוצה. הוא לא מרשה לעצמו להתפרק בחברה, ואני מבינה למה.
אלעד עשה את הדבר הכי גרוע שיכל לעשות לאופק, והסיבה היחידה היא חוסר הברירה.
אני מסתכלת על המתג של המים החמים עולה ועל האור הכתמתם נכבה. אני ממהרת ומסיימת את הכנת הקפה במהירות.
אני מניחה תחתית ומעליה את הכוס החמה והמהבילה. שון מחייך ולא מחכה . הוא מרים את הכוס ומסיים את הקפה הרותח בשלוק.
"יש לכם עוגיות?" הוא שואל ויחד עם החיוך שלו, פורץ הצחוק שלי. סוף סוף, ירדו המחסומים. הכאב נעלם ברגע, יותר נכון לומר 'נשכח'. אני מנסה לחשוב על תירוץ הגון.
"שוקולד צ'יפס, ואת אלו כבר תביא לבד" אני אומרת ומתיישבת. פאק. הגוף. כואב.
אני צופה באלעד מדלג במורד המדרגות בבוקסר בלבד.
הוא לא מסתכל עליי. הוא מרים את בקבוק מיץ התפוזים ושותה אותו במהירות, מהפיה.
"אתה בן זונה." אני מסננת ומשתדלת שלא לגחך. אני מכניסה את זה להקשר המיץ, אבל שנינו יודעים שזה אחרת.
שהקללה מכוונת למשהו אחר לחלוטין.
"כזה אני." הוא עונה באדישות. הוא לוקח את בקבוק המיץ למעלה.
"מה כבר עשה לך?" שון שואל ונותן ביס לעוגייה. הוא על מדים.
בחיים לא חשבתי שמדים הם דבר כל כך.. מושך?
"הוא שתה מהפיה" אני מתרצת בשקט.
כמה שאני מתה לחבק את אופק כרגע.
"אהובתיי!" הקול המוכר של אור.
אני מרגישה את החיבוק החם שלה עוטף אותי.
אני כל כך צריכה אותה…
היא בכלל לא מבינה כמה.