מתחיל בך ונגמר בי | 12

"למה את לא אוהבת אותי?!" הוא כופה את עצמו עליי. כואב לי.
הדמעות זולגות וגורמות לי להרגיש מלוכלכת. יותר ממה שכבר הרגשתי עצם האקט שנכפה עליי.
"אני כן אבל…" אני מייבבת. הוא מפסיק לרגע ומסתכל לי בעיניים. המבט החודרני שלו הורג אותי, אבל ההזדמנות לנשום גדולה יותר.
הוא מפסיק. הוא מנשק את שפתיי ומחייך.
"אז כנראה שחזרנו. נכון?" הוא שואל. הוא מעודד את עצמו. יוצר השערות בלי בכלל להודיע לי. אני מעדיפה לשתוק. אני יודעת שאני יוצאת מגעילה באיזה שהוא מובן, אבל אם גועל הוא מה שיפסיק את הסיוט המתמשך הזה… אני מעדיפה להיות מגעילה.
הוא קם. הוא מושיט לי יד ועוזר לי לקום.
אני מדממת, אבל זה לא נדמה כאילו אכפת לו. הוא מלביש אותי, ומעביר את היד הגדולה שלו בשיערי. היד הזאת שנראית לי כל כך מלוכלכת. היד ששינתה פניה.
הוא לא התחשב בי בכלל. והשכרות שלו, לא תשנה את העובדה שהוא שבר לי את הרוח.
אני מחייכת אליו חיוך מזוייף, ומסתלקת משם. אני הולכת מהר, כדיי שלא יתקרב.
הכאבים משספים לי את הגוף. אני יודעת שאני מכתימה את הבגדים, אבל מנסה להתעלם.
קשה לי.
אני מגיעה הביתה. הוא נראה ריק.
אני שולפת גופייה וסקיני כהה. אני לוקחת תחבושת ותחתונים, לדימום במידה וימשיך ונכנסת למקלחת.
אני בוכה. הדמעות, המים, והדם נעלמים בפיסת המתכת המחוררת שמסתירה את החור לביוב.
אני מסיימת להישטף, ובכל זאת מרגישה מלוכלכת.
אני יוצאת ומתלבשת בקושי.
אני מתה להיכנס למיטה לשעות, אבל יודעת שאני לא יכולה.
הכאבים מפלחים אותי.
אני מנסה להשוות אותם למחזור, אבל לא מצליחה.
אני נועלת כל פינה, דלת, וחלון בבית ומרימה את האייפון.
' אנחנו לא חוזרים. אתה בגדת בי.' אני מנסה להתעלם מהעובדה שאנס אותי בהודעה, כי אני יודעת שאחסוך הרבה בלגן.
אני לוחצת ושולחת. אני מכניסה את האייפון למגירה של הסכו"ם במטבח.
אני לא יכולה או מרגישה מוכנה לדבר על זה עם מישהו.
אני נשכבת על הספה ומעבירה לערוץ דיסני.
'קיד וקאט' משודרת.
אני מעבירה לניקולודיאון. בובספוג. נהדר.
אני מנסה להחניק גיחוך ולא הכי עובד לי.
הדלת נפתחת.
"Smells like a teens spirit" אדיר מכריז. הוא אוהב נירוונה, ואין לי בעיה עם זה.
אני מנסה להסתתר מתחת לשמיכה, אבל הוא מתיישב עליי.
הכאבים מתחזקים ואני גונחת בכאב.
דפיקות בדלת הפתוחה.
יופי, זה מה שאני צריכה.
חברה.