מתחילים מחדש- פרק 8

נקודת מבט מוראל
שכבתי על אחד הספסלים בחצר כשראשי מונח על תיק שלי, לאט לאט הרגשתי איך עיניי מתחילות להיעצם.
רעש של מצלמה גרם לי לקפוץ ממקומי. קמתי במהירות מהספסל. ושמעתי צחוק מתגלגל.ראיתי את שי עומדת לידי ונקרעת מצחוק.
"מתסבר שאותה מתיחה עובדת פעמיים, אז איך אומרים פעם שלישית גלידה?." אמרה שי והמשיכה לצחוק.
לעזאזל איך אני נופל בפח הזה כל פעם מחדש? כבר אני כמה אני שונא אותה?
"לעזאזל." מלמלתי בכעס.
"תביאי לי את זה, עכשיו!" צעקתי.
"כבר לא היינו בסרט הזה היום?" שאלה שי והתחילה לרוץ ברחבי החצר.
"כן, רק שהפעם לסרט הזה יהיה סוף אחר." עניתי והתחלתי לרוץ אחרייה ברחבי החצר.
כבר רבע שעה שאני רץ אחרייה, רצה מהר הכלבה הזאת, איך היא לא מתעייפת. התחלתי כבר להתעייף אבל אסור לי לוותר אסור לי ליפול בפח שלה עוד פעם.
רצתי הכי מהר שאני יכול מנסה להדביק את הפער, נראה שזו כבר ההקפה השישית שלי להיום.
המשכתי לרוץ ואז ראיתי את שי באיזו פינה, היא הפסיקה לרוץ. ניצלתי את ההזדמנות והגברתי מהירות והגעתי עד אליה.
"נתפסת!" אמרתי וחייכתי חיוך מנצח, ולפני שהיא הספיקה לומר משהו חטפתי את הפלאפון מידה ומחקתי את התמונה.
"היי! מה אתה…" היא אמרה נסערת.
"נמחק!" אמרתי וחייכתי חיוך מרוצה והחזרתי לה את הפלאפון.
" אין לך איזה שיעור להיות בו עכשיו?" שאלתי בחדשנות, כשתיישבנו לנוח.
"עיניינך? לא. אז אני לא חייבת לענות." ענתה שי בהתגרות.
תאמת זה לא עינייני, אז מה אכפת לי באמת.
"לבית הספר באים בשביל ללמוד, לא בשביל לישון.אתה יודע." אמרה שי בציניות.
"עיניינך? לא אז אני לא חייב להגיב על זה." עניתי באותו טון שהיא ענתה.
"להגיב…יפה משתמש במילים גבוהות." אמרה שי .
"כן יש לי עוד כמה מילים כאלו בראש." עניתי בציניות . ושנינו צחקנו.
מי היה מאמין שאני ושי ננהל שיחה במשך חמש דקות בלי לריב.
ואז הפעמון צלצל להפסקה והחצר החלה להתמלא מחדש בילדים.
"השיחה הזאת…" התחלתי לומר.
"מעולם לא התקיימה." אמרה שי.הנהנתי בראשי להסכמה ושי מיהרה ללכת.

נקודת מבט שקד
"אז מי יודע מתי התרחשה המהפכה הצרפתית?" שאלה המורה.
אוח כמה שאני שונא שיעורי היסטוריה, אני לא מאמין שאני, שקד מועלם יושב בכיתה ולומד כמו ילד טוב.
לא הייתי מרוכז בשיעור וגם לא כל כך הבנתי על מה מדובר, בחצי מהשיעורים שהיו מתחילת השנה לא הייתי בהם.
הנחתי את ראשי על השולחן וחשבתי על השיחה שלי ושל מוראל בדרך לבית הספר.

~פלאשבק~
"אתה תראה שאם תדבר איתה,פעם אחת בנחמדות בלי עקיצות,אתה תראה שהיא באמת חמודה." אמרתי.
"חמודה? רגע…אל תגיד לי שאתה,איכס לא,אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה." מוראל אמר ועשה פרצוף נגעל.
"מה אתה רוצה ממני אתה?" שאלתי בתמימות.
"אל תגיד לי שנדלקת עליה." אמר מוראל.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לומר את האמת אני לא יודע למה אבל השיחה הזאת לא יוצאת לי מהראש, מה אם יכול להיות שמוראל צדק ואני…
"מה קורה אחי?" לחש לי דולב וקטע את מחשבותיי.
"מה?" שאלתי בתמימות.
"ישנת כמעט כל השיעור, הכל בסדר?." שאל דולב.
כנראה שמרוב מחשבות נרדמתי.
"הכל בסדר." עניתי ושיפשפתי את עיניי.
כמה דקות לאחר מכן הפעמון צלצל, אספתי את חפציי ויצאתי מהכיתה. אני חייב למצוא את מוראל.
~
יצאתי לחצר, החצר הייתה מלאה בילדים חלקם ישבו על הספסלים חלקם על הדשא וחלקם סתם עמדו ודיברו.
נעצרתי במקום, חיפשתי בעיניים את מוראל. לפתע הרגשתי ידיים חמימות וקטנטנות מכסות את עיניי.
"נחש מי אני." אמרה אותה אחת עם קול מעוות.ציחקקתי קלות כבר ידעתי מי זו.
"רומי, אני יודע שזו את." אמרתי בציניות למרות שידעתי שזו לא רומי.
"תנסה שוב." היא אמרה בקול מעוות.
"אממ… יהלי?" שאלתי למרות שידעתי שזו גם לא יהלי.
"עוד ניסיון אחד." היא אמרה.
החלטתי לעצבן אותה עד הסוף.
"אור." אמרתי.
"שי, שי טמבל זו שי." היא נאנחה. והסירה את ידייה מעיניי.
"ידעתי שזו את." אמרתי בהתגוננות.
"כן בטח." היא אמרה.
"סתם רציתי… רציתי לעצבן אותך. אבל באמת ידעתי." אמרתי בכנות.
כן כן, מה שתגיד. איפה היית היום הבטחת שתראה לי את בית הספר?" היא שאלה.
"מצטער, אני.." אמרתי בגמגום. האמת שלא היה לי תירוץ כל כך טוב.
"שכחתי? זו המילה שאתה מחפש?" שי שאלה וראיתי עצב על פנייה.
לא! מה פתאום שכחתי זה פשוט מוראל ואני הלכנו ו…" התחלתי לומר ונעצרתי. כשהבנתי שאין באמת תירוץ טוב.
"ו…" שי השלימה אותי.
"מצטער שכחתי." אמרתי בכנות.
"אבל, אם את רוצה ועדיין לא מאוחר אפשר לעשות סיור קטן אם את רוצה?" שאלתי.
"מממ…" שי מלמלה ועשתה את עצמה חושבת.
"טוב נו, זה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות." היא אמרה.
"אאוץ'." אמרתי ועשיתי פרצוף נעלב. שי ציחקקה.
"טוב אתה בא או מה? ההפסקה עוד מעט נגמרת." היא אמרה.
הנדתי בראשי וחייכתי.
"אתה בא?" היא שאלה.
"אני בא, אני בא." עניתי.
~
"וזהו זו הקומה האחרונה, כיתות יב בקרוב אצלך." אמרתי כשהראתי לשי את הקומה האחרונה בבית הספר המסדרון של יב.
"כן בטח, בקושי בכיתה יא אני שורדת אז אל תדבר איתי על יב." היא אמרה וחייכה.
"תאמיני לי שאם אני שרדתי את יא אז כל אחד יכול." אמרתי בכנות.
"לשרוד? תלוי למה אתה קורא לשרוד, אם אתה קורא ללשבת כל היום בחצר ולא להיכנס לכיתה לשרוד, אז כן נראה לי שגם אני אשרוד." היא אמרה.
"אני רואה אנחנו בקטע של עקיצות היום." אמרתי ושי צחקה.
"תתרגל, אני כמו דבורה, עוקצת." היא אמרה בציניות.
"אהבתי. נראה לי שאני מתחיל להתרגל." אמרתי בציניות.
" צחוק צחוק אבל זו האמת." היא אמרה ופנייה הפכו לרציניות.
"מה שנכון נכון. רק אל תהי כמוני, לא ממולץ." אמרתי בציניות. ושי צחקה שוב.
"למה שלא תנסה פעם אחת, פעם אחת לשבת בכיתה וללמוד?" שאלה שי.
"איזה קטע, דווקא היום ניסיתי." עניתי בכנות.
"נו, איך היה? לא כל כך נורא נכון?" היא שאלה באותו רגע לא ידעתי אם היא רצינית או צוחקת.
"לא כל כך נורא? לא כל כך נורא? לומר את האמת הצטערתי על כל שנייה שהייתי בכיתה, חוץ מהמזגן שהיה בכיתה לא נהניתי בכלל." עניתי בכנות.
"שקד שקד." שי נאנחה.
הפעמון צלצל לסיום ההפסקה. שי ואני המשכנו לעמוד במסדרון של השכבה שלי ולדבר עוד קצת.
"בואי, אני אלווה אותך לכיתה." הצעתי.
"לא לא.נראה שכדאי שאני אלווה אותך לכיתה." היא ענתה בהתחכמות.
"לא לא. אני מעדיף את האופציה הראשונה." אמרתי.
"יופי, ואני את השנייה. קדימה!" אמרה שי והחלה לדחוף אותי לכיוון הכיתה. לא יכולתי להתנגד לה, קטנה קטנה אבל חזקה.
"תהנה." אמרה שי כשעמדנו בפתח הכיתה שלי.
"אני לא בטוח בקשר לזה." מלמלתי.
"כדאי שתלכי לכיתה שלא תאחרי." אמרתי.
"למה בשביל שתוכל לברוח?" היא שאלה בהרמת גבה.
"לברוח? נראה לך? אני?" שאלתי.
"כן אתה." היא ענתה.
תאמת עלתה עליי הקטנה הזאת.
"קדימה בוא ניכנס." היא אמרה ומשכה אותי איתה לכיתה.
שי הכניסה אותי לכיתה והושיבה אותי באחד השולחנות בסוף והתיישבה לידי. הבטתי בה בהרמת גבה.
"כדאי שאני אחכה איתך עד שהמורה תגיע, שלא תעשה שטויות." היא הסבירה.
"צהריים טובים לכולם, השיעור מתחיל." שמעתי קולה המעצבן של המורה שעמדה בפתח הכיתה.
"אין סיכוי לברוח הא?" מלמלתי לעצמי בלחש.
"טוב אני צריכה ללכת, תהנה, ותלמד יפה." אמרה שי ושלחה חיוך לעברי.
אז כנראה שאחרי הכל גם את השעתיים האחרונות אני הולך לבלות בכיתה, בשינה.

נקודת מבט שי
"טוב המורה הגיעה ואני צריכה ללכת, תהנה ותלמד יפה." אמרתי לשקד ומיהרתי לצאת מהכיתה.
"את!" פתאום שמעתי צעקה מאחוריי.
סובבתי את מבטי וראיתי את המורה.
"לאן את הולכת השיעור התחיל אם לא שמת לב." אמרה המורה בקולה הצווחני.
"לא, אני לא…" התחלתי להסביר.
"שבי מיד במקום!" צעקה המורה.
"אני לא שייכת לכאן אני בכלל…" ניסיתי להסביר בשנית.
"שבי!" צעקה המורה.
"תקשיבי אני לא…" ניסיתי להסביר את עצמי בפעם השלישית.
"את מעכבת את כל הכיתה, שבי!" צעקה המורה.
בסוף בלית ברירה התיישבתי חזרה ליד שקד. שקד הביט בי וחייך חיוך מרוצה.
"אז אני מבין שאת השעתיים בכיתה נבלה ביחד, מתאים לי." אמר שקד.חייכתי אליו חיוך מאולץ והנחתי את ראשי על השולחן.
אז כנראה שאת השעתיים האחרונות שלי היום אני הולכת להעביר כאן, זה אומר שיש לי מספיק זמן לישון. אז למה לא לנצל אותו?