מתחילים מחדש- פרק 54- לפני האחרון

נקודת מבט שי:
"כבר סיפרת להם?" שאל אבא בזמן שדיברנו בפלאפון.
"אני אעשה את זה בקרוב." עניתי.
"שי, אנחנו טסים בעוד יומיים, מתי את מתכוונת לספר להם?" שאל אבא.
שתקתי ובלעתי את רוקי.
"שי, אני מקווה שאת שלמה עם הנסיעה שלנו, שאת לא מתחרטת לי פתאום." אמר אבא.
"לא, מה פתאום, אני אספר להם עכשיו." אמרתי.
"יופי ילדה, אני מבטיח לך שיהיה כיף." אמר אבא בעידוד.
"כן…" אמרתי ביובש.
"אז נדבר אחר כך, תספרי לי איך היה." אמר אבא.
"כן, נדבר." אמרתי ביובש והשיחה נותקה.
ישבתי על המיטה שלי וקברתי את ראשי בין ידיי.
ואז התחלתי לחשוב עם עצמי ואינספור מחשבות החלו לרוץ בראשי, איך אני הולכת לספר לו שאני נוסעת, מה יהיה איתנו אחרי שאני אחזור, איך הוא יגיב?
"הינה את, את לא באה לאכול?" שאל מוראל כשעמד בפתח חדרי.
"כן, אני באה." אמרתי וניגבתי שאריות של דמעות מפניי.
"מה קורה שושה?" שאל מוראל והתיישב לידי על המיטה.
איך אני הולכת להפיל עליו את הפצצה, לספר לו שאני נוסעת, שחודש אנחנו לא הולכים לראות אחד את השנייה.
הדמעות החלו לצאת מעיניי וניסיתי להילחם בהן.
"חיים שלי מה קורה?" שאל מוראל, והעיף חתיכת שיער שהייתה על פניי אחורנית.
השפלתי מבט, לא יכולתי להסתכל עליו.
"שי…" מוראל קרא בשמי.
"אני נוסעת." אמרתי כשמבטי עדיין מושפל לרצפה.
"מה זאת אומרת נוסעת, נוסעת לאן?" הוא שאל.
"אני נוסעת עם אבא שלי ואחים שלי לניו יורק." עניתי ועדיין מבטי היה מושפל לרצפה.
"מה… לכמה זמן?" הוא שאל והיה המום.
"חודש." עניתי בשקט.

נקודת מבט מוראל:
"לכמה זמן?" חזרתי על השאלה שלי וכיוונתי את פנייה של שי אל מול פניי.
"חודש." היא ענתה.
מה חודש, איך חודש, למה חודש?
"אז מה זה אומר לגבינו?" שאלתי.
"זה לא צריך לשנות לגבינו שום דבר." אמרה שי.
"אה לא?" שאלתי ומעט הרמתי את קולי.
"לא, ממש לא." היא ענתה והרימה את קולה גם היא.
"שמעי שי, אני יודע מה קורה לזוגות כאלה שמרחק כל כך גדול מפריד ביניהם, ואני יודע טוב מאוד שאחרי זה היחסים לא חוזרים להיות כמו שהם היו לפני כן." אמרתי בחצי צעקה.
"שאני אבין, אתה לא סומך עליי?" היא שאלה בחצי צעקה.
"האמת שי, אני לא יודע." אמרתי מאוכזב.
"תגיד מה אתה חושב, שלי זה לא קשה?" היא שאלה ודמעות החלו להופיע בעיניה.
"אני לא אמרתי את זה, אני רק…" אמרתי.
"רק מה, רק לא סומך עליי." היא אמרה בעצב.
"אני לא אמרתי את זה." אמרתי בהתגוננות.
"אני פשוט לא מבינה אותך, אתה החבר שלי, אתה צריך לשמוח בשבילי שאני נוסעת, שאני מאושרת, לא לעשות לי רע." היא אמרה והדמעות יצאו מעיניה.
כאב לי לראות אותה בוכה, כאב לי לדעת שהיא בוכה בגללי, אבל במקום לרוץ אליה ולחבק אותה ולהגיד לה כמה שאני אוהב אותה, העדפתי לתת לאגו שלי לשלוט בי.
"לשמוח בשבילך, לשמח בשבילך על מה, על זה שאת נוסעת ואת תיעלמי לי מהחיים לנצח, על מה אני אמור לשמוח בשבילך בדיוק?" צעקתי.
"אני נוסעת רק לחודש, אני אחזור." היא אמרה.
"זה מה שכולם אומרים, ואחרי זה לא רק שהם לא חוזרים, הם גם מוצאים אהבה חדשה." אמרתי.
"זה העניין, אתה פוחד שאני אבגוד בך?" היא שאלה בחצי צעקה.
לא עניתי בלעתי את רוקי, לא היה לי מה לענות, באותו רגע הרגשתי טיפש.
"אויי בחיי מוראל, למה שאני אעשה לך את זה, למה שאני אבגוד בך?" היא שאלה.
"זה לא שלא בגדת איי פעם בחיים שלך." אמרתי שי הביטה בי בפרצוף לא מאמין.
האמת שגם אני הופתעתי מכמות השטויות שיצאו מפי באותו רגע.
"אתה יודע מה אתה, אתה פשוט עלוב, היית ונשארת אותו אגואיסט וילדותי כמו שהיית בהתחלה." היא אמרה.
"אני אגואיסט, אני. טוב לדעת שזה מה שאת חושבת עליי, ולחשוב שרק אתמול לקחתי אותך לארוחת ערב, שכל התקופה הזו דאגתי לך והייתי איתך כל היום בבית חולים ולא ישנתי לילות, אבל כנראה שאחרי הכל אני אותו אגואיסט שהייתי." אמרתי בכעס.
"מוראל אני…" שי גמגמה ודמעות עמדו בעיניה.
"את יודעת מה, כנראה שזה פשוט לא זה." קטעתי אותה.
"אני לא מבינה, למה אתה מתכוון?" היא שאלה בבלבול.
"כנראה שאחרי הכל אנחנו לא מתאימים." אמרתי.
"מוראל…" היא מלמלה כשדמעות בעיניה.
"את בחרת, עכשיו תורי לבחור." אמרתי ויצאתי מחדרה.
אני פשוט מטומטם, מה עשיתי, למה נפרדתי ממנה?
"כל הכבוד מוראל, ברגע זה הרווחתי את תואר הטמבל של השנה." מלמלתי ותוך כדי התחלתי להעיף דברים בחדר.
אני כל כך אוהב אותה, אני לא יכול לדמיין את החיים שלי יום בלעדייה, אז עכשיו אני צריך לדמיין חיים שלמים בלעדייה?
איך אני יכול לדמיין אותה עם מישהו אחר שהוא לא אני?

נקודת מבט שי:
מוראל יצא מחדרי בעצבים. אני לא מאמינה שזה באמת נגמר בנינו, נזרקתי על מיטתי ופשוט התפרקתי.
אולי הייתי צריכה לנסות להבין אותו במקום לתקוף כל הזמן, הייתי צריכה להבין אותו, להבין את החששות שלו.
אבל במקום זה הייתי עסוקה בלכעוס עליו, לכעוס עליו למה הוא לא שמח בשבילי, אולי לא בגלל זה כעסתי, אולי בגלל שהוא לא מאמין לי שאני אוהבת אותו, כל כך אוהבת אותו.
בסוף מרוב מחשבות נרדמתי ושקעתי בשינה.
~
(אתן יכולות לשמוע חלש)

עברו יומיים, יומיים מאז שמוראל ואני נפרדנו, יומיים מאז שסיפרתי לכולם שאני נוסעת, כולם שמחו בשבילי שאני נוסעת אבל, אבל גם קצת היו עצובים בגלל שזה אומר שאני עוזבת.
במשך היומיים הללו המצב ביני לבין מוראל לא השתנה בכלל, אנחנו מתנהגים כמו שני זרים, יש בנינו נתק מוחלט.
מי היה מאמין שהיום זה הבוקר האחרון שלי כאן, שזו אולי הולכת להיות הפעם האחרונה שלי בבית.
בכל רגע אבא אמור להגיע יחד עם דקל ומאור לאסוף אותי וכולנו יחד ניסע לשדה תעופה.
"אני אתגעגע אלייך." אמרה רומי כששתינו היינו בחדר שלי ורומי עזרה עם הסידורים האחרונים.
"גם אני." אמרתי באנחה.
ואז שתינו התחבקנו, במהלך כל השהות שלי בבית רומי הפכה להיות החברה הכי טובה שלי, היא הייתה האוזן הקשבת שלי בבית, היינו מדברות על הכל.
"חסר לך ואחרי חודש את לא חוזרת." אמרה רומי באיום לאחר שהתנתקנו מהחיבוק. צחקקתי לי.
אחרי שגמרתי להכניס את כל הדברים לתוך המזוודה, העפתי מבט אחרון בחדר שלי.
""להתראות חדר שלי." מלמלתי וסגרתי את הדלת.
ירדתי למטה עם המזוודה והתחלתי להיפרד מכולם אחד אחד.
החלק הכי קשה היה להיפרד ממוראל.
"אני רוצה שתדע שאחרי הכל, למרות הכל אני עדיין אוהבת אותך ואתה חשוב לי." אמרתי בכנות ותוך כדי הורדתי את השרשרת מצווארי.
"קח," אמרתי ושמתי את השרשרת בידו של מוראל.
"מה זה, מה את עושה?" הוא שאל בפליאה.
"הרי זה נגמר בנינו לא, קח תן אותה לזו שבאמת תהיה החצי השני שלך, לצערי כנראה שזו לא אני." אמרתי באכזבה.
"זו תמיד תהיה את, תשמרי אותה אצלך. מזכרת ממני." הוא אמר והחזיר לי את השרשרת.
"אוקיי." אמרתי והשפלתי מבט.
"תקשיבי, אני יודע שאולי אם הייתי מגיב אחרת אז…" הוא אמר.
"זה לא חשוב עכשיו, אולי באמת אחרי הכל אנחנו, אנחנו לא מתאימים." אמרתי. וכל מילה שאמרתי רק הכאיבה לי יותר.
"שי…" הוא מלמל.
"אני באמת רוצה שתהיה מאושר, שתמצא את האחת שלך, את החצי שמשלים אותך, כנראה שיש מישהי שמתאימה לך יותר ממני." אמרתי.
כל כך שנאתי את עצמי על מה שאמרתי, חשבתי שאם אני אשכנע אותו להמשיך הלאה אז יהיה לי יותר קל להמשיך. אבל זה רק מכאיב לי יותר המחשבה הזו שהוא יהיה מאושר עם מישהי אחרת.
"שי, אבא שלך והאחים שלך מחכים לך בחוץ." אמרה סיגל.
"הזמן שלי ללכת הגיע." אמרתי וחייכתי חיוך מזויף.
"ביי מורי." אמרתי למוראל ונישקתי אותו בלחי נפרדתי מכולם בפעם האחרונה ויצאתי.
מכאן אני יוצאת לדרך חדשה, מכאן אני מתחילה מחדש.