מתחילים מחדש- פרק 51

כעבור חודש-
(אתן יכולות לשמוע על חלש)

נקודת מבט הגר:
"היי מאורי, אני יודעת שאתה שומע אותי. עבר כבר חודש, חודש שאתה כבר שקוע לך בתרדמת, אני מתגעגעת אליך." אמרתי והתיישבתי לי מיטתו ומחיתי דמעה שהחליקה מעיניי.
"מי היה מאמין שעבר כבר חודש, חודש שאתה נמצא לך בתרדמת, רגוע ונינוח." אמרתי וליטפתי את פניו.
"אין יום שעובר ואני לא חושבת עליך, על כמה שאני אוהבת אותך, אתה האהבה הראשונה שלי וגם האחרונה, אני אחכה לך כמה זמן שצריך גם אם זה ייקח לי כל החיים." אמרתי ומחייתי עוד דמעה שהתגלגלה מעיניי.
"אני אוהבת אותך מאור." אמרתי ונישקתי אותו נשיקה קטנה על השפתיים.
הדלת החלה להיפתח, ניקיתי שאריות של דמעות שהיו על לחיי והסטתי את מבטי לכיוון הדלת.
"היי." אמרה שי שעמדה בפתח.
"היי, בוקר טוב." אמרתי והתחבקנו.
"איך את?" שאלתי את שי.
"מנסה להתרגל למצב, מה שלא כל כך מצליח לי." היא אמרה בעצב.
"כבר חודש, מי היה מאמין." אמרתי והבטתי בו.
"כן, אבל הוא ייצא מזה. אני יודעת." אמרה שי באופטימיות.
"בעזרת השם." אמרתי וחייכתי.
"טוב, מה השעה? אני אלך לבית הספר." אמרתי.
לקחתי את התיק שלי, וחיבקתי את שי ויצאתי.

נקודת מבט שי:
עבר כבר חודש, חודש… מי היה מאמין. במהלך החודש הזה החיים שלי התהפכו מקצה לאל הקצה, נתחיל עם זה שהתחלתי להזניח את הלימודים שלי, הזנחתי את עצמי, אני בקושי שנמצאת בבית, אני חוזרת בשעות מאוחרות בלילה ויוצאת בבוקר.
במהלך החודש הזה מוראל ואני לא כל כך תפקדנו כזוג, בקושי שיוצא לנו לראות אחד את השנייה, אבל מוראל מבין אותי ותומך בי לא יכולתי לבקש חבר יותר מדהים ממנו.
"מאורי, עבר כבר חודש, מי היה מאמין. חודש שאתה שוכב לך פה, כל כך רגוע ושליו, בזמן שכולם מתמודדים עם המציאות הקשה שנפלה עלינו.
"אוף, מתי כבר תתעורר כבר, מתי אני אזכה שוב לדבר איתך?" אמרתי בייאוש.
"זה כל כך קשה לי, כל כך קשה לי בלעדיך, אני צריכה אותך." יבבתי וליטפתי את ראשו.
ומחיתי כמה דמעות שעמדו בעיניי.
"סליחה, לא התכוונתי להפריע." אמרה דקל כשפתחה את הדלת.
מאז אותו יום המצב ביני לבין המשפחה שלי לא ממש השתפר, הוא נשאר אותו דבר, הריחוק הקר ואותם הזיכרונות שנמצאים בראשי.
"לא, זה בסדר." אמרתי ומחיתי עוד דמעה.
"הוא חזק, הוא ייצא מזה בסוף." אמרתי לדקל וחייכתי.
"ברור שהוא ייצא מזה, בני משפחת מזוז הם פייטרים אמיתיים." היא אמרה.
"כן…" אמרתי באנחה.
"הוא פייטר בדיוק כמוך, את תראי שהוא ייצא מזה." היא אמרה וחייכה.
באותו רגע שהיא אמרה את זה הרגשתי טוב עם עצמי, סוף סוף הרגשתי שאני באמת מתחילה להיות חלק מהמשפחה.
"שלא תחשבי שמאור לא סיפר לי ולאבא הכל עלייך, על כל מה שעברת בתקופה הזו, על איך שנאבקת על החיים שלך אז בבית החולים." היא אמרה חייכתי חיוך קטן.
"כמו שאמרתי, משפחת מזוז מורכת מאנשים חזקים, מאנשים שנלחמים, בדיוק כמוך." היא אמרה והביטה בי בחיוך.
"בדיוק ככה, ברוכה הבאה בחזרה." אמר אבא.
הבטתי בהם בבלבול. מה זה, מה קורה פה?
"כל הזמן הזה מאור דיבר עלייך כל כך הרבה, על כמה שהשתנית, כמה שהתבגרת, עד כמה שאת יפה, והאמת הוא צדק בכל מילה. ילדה שלי, אני עשיתי כל כך הרבה טעויות בחיים שלי, ואת הטעות הכי גדולה עשיתי איתך." אמר אבא ובאותו רגע לא יכולתי לעצור את הדמעות.
"אני רוצה שנתחיל מחדש, אני רוצה שנהיה משפחה שמחה ומאוחדת." אמר אבא.
המילים שלו ריגשו אותי כל כך, שבע עשרה שנה חיכיתי לשמוע את המילים האלו, שבע עשרה שנה אני כל כך רציתי וחיכיתי להיות חלק מהמשפחה הזאת.
באותו רגע לא אמרתי כלום, כל המילים שהיו בפי נעלמו. הבטתי בדקל ובאבא שבעיניהם עמדו דמעות וכך גם בעיניי ופשוט קפצתי על שניהם בחיבוק.
ואז פתאום המכשיר הנשמה של מאור החל לצפצף, שלושתנו התנתקנו מהחיבוק ורצנו למיטה של מאור.
"מאורי…" מלמלתי כשראיתי שמאור מתחיל לפקוח את עיניו. דקל רצה לקרוא לרופא ואני ואבא נשארנו עם מאור והחזקנו לו את היד.
דקל חזרה עם הרופא והרופא מיד ניגש למאור וביקש מאיתנו לצאת החוצה.
~
"אוף, שיגידו לנו כבר מה קורה." אמרתי בחוסר סבלנות.
"עוד קצת ילדה שלי, עוד קצת." אמר אבא ונשק לקודקוד ראשי.
אחרי המתנה ממושכת של חצי שעה הרופא יצא אלינו, שלושתנו קמנו מיד ממקומנו.
"נו?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"הוא התעורר." אמר הרופא.
באותו רגע הרגשתי בעננים, סופסוף הדברים מתחילים להסתדר.
"אפשר לראות אותו?" שאלה דקל.
"כן, אבל לא להרבה זמן, הוא צריך לנוח." ענה הרופא.
עוד לנוח, הוא נח מספיק.
"את באה?" שאלה דקל.
"אני אתקשר להגר ואני אבוא." עניתי.
התקשרתי להגר לבשר לה את החדשות, וכמובן שהיא מיד הגיעה.
זה היה פשוט מדהים, איך ברגע שהתאחדנו מחדש הוא התעורר.
~
"טוב מאורי, אתה צריך לנוח, אנחנו נחזור מחר." אמר אבא נושק לראשו.
נפרדנו ממאור וכל אחד הלך לביתו, זה ללא ספק היום הכי טוב בחיים שלי.

נקודת מבט מוראל:
"ושוב ניצחתי!" צרחתי בשמחה ברחבי הבית אחרי שניצחתי את דולב בפעם החמישית להיום בפיפ"א.
"השלט מקולקל." אמר דולב בהתגוננות.
"תירוצים, תירוצים, תירוצים." אמרתי.
"אני אומר לך, נראה לי נגמרו לי הבטריות בשלט." אמר דולב בהתגוננות.
"יאללה פרוש, פרוש." אמרתי בגיחוך.
"באמת." הוא אמר.
"בסדר אחי, מאמין לך." אמרתי בציניות.
"תה יודע מה הבעיה שלך?" שאלתי.
"בוא נשמע מה הבעיה שלי." אמר דולב.
"אתה לא יודע להפסיד בכבוד." אמרתי.
"אי אפשר להתכחש למציאות." אמרתי בגאווה.
"אה כן, ומה היא?" הוא שאל.
"שיש כאן רק אלוף אחד, והוא אני!" אמרתי בגאווה והצבעתי על עצמי.
ואז הדלת נפתחה ושי הגיעה הביתה, כל כך התגעגעתי אליה.
"היי, מה קורה?" היא שאלה כשעמדה בפתח וחייכה. רצתי אליה ונישקתי אותה נשיקה ארוכה.
"מהרגע שהגעת הכל הרבה יותר טוב." עניתי לאחר שהתנתקנו מהנשיקה.
"טוב, אני חייבת להוריד ממני את היום הזה, אני עולה להתקלח." היא אמרה
ניצלתי את הזמן הזה ועשיתי עוד משחק עם דולב בפיפ"א.
"ושוב ניצחתי!" צעקתי ברחבי הבית.
"נו, אז מה התירוץ שלך עכשיו, הרי על השלט אתה לא יכול להתלונן כי החלפנו בשלטים, אז מה התירוץ שלך הפעם?" שאלתי בהתגרות.
"טוב, אני עולה למעלה לראות מה עם שי, אתה בינתיים תנסה לחשוב על תירוץ משכנע."
אמרתי ועליתי המדרגות לקומה השנייה.
~
"היי." אמרתי כשנכנסתי לחדר של שי. שי ישבה על מיטתה וקלעה צמה בשיערה.
"התגעגעתי אלייך." אמרתי כשהתיישבתי על המיטה לידה.
"גם אני." היא אמרה וליטפה את לחיי עם ידה הקטנה והחמימה.
"אז מה עם מאור, יש חדש?" שאלתי.
"האמת שכן, הוא התעורר לפני כמה שעות." היא אמרה ועיניה נצצו משמחה.
"וואו, זה מעולה." אמרתי וחייכתי גם אני ומשכתי אותה אליי לחיבוק.
"וגם השלמתי עם אבא שלי ועם דקל." היא אמרה בזמן שהתחבקנו.
"מה, את רצינית?" שאלתי בפליאה והבטתי בה.
"כן, אתה צדקת, צדקת בכל מה שאמרת לי, אתם מדהים." היא אמרה וחייכה. החיוך שלה היה שונה משאר החיוכים שלה, יכולתי לראות באמת שהיא מאושרת ושהיא שלמה עם ההחלטה שלה.
פנינו היו קרובות זו לזו, ואז בשנייה אחת שפתנו נפגשו זו עם זו והתנשקנו נשיקה ארוכה וסוערת.
"אני אוהבת אותך." היא אמרה אחרי שהתנתקנו מהנשיקה כששנינו כמעט חסרי אוויר.
"גם אני אוהב אותך." אמרתי וחייכתי חיוך אמיתי.