מתחילים מחדש- פרק 50

נקודת מבט שי:
"די נסיכה שלי, את תראי שהוא יהיה בסדר." אמר מוראל והניח את ידו על ירכיי.
אנחנו בדרך לבית החולים, כל הדרך לא הפסקתי לבכות, אני כל כך דואגת לו, באותו רגע שהגר סיפרה לי הכל הרגשתי איך הלב שלי מתפרק.
"איפה נמצא מאור מזוז?" מוראל שאת הפקידה בבית החולים.
"מי אתם בשבילו?" היא שאלה.
"אני אחותו. עכשיו תגידי לנו איפה הוא כבר." התחלתי לצעוק עלייה. מוראל קירב אותי אליו וחיבק אותי.
"תסלחי לה, היא קצת נסערת." אמר מוראל בקול מתנצל והפקידה רק הביטה בנו בהלם.
"נו, אתה מתכוונת להגיד לנו איפה מאור?" שאלתי בעצבים.
"הוא בקומה שנייה." היא אמרה לאחר שבדקה במחשב.
"אני לא יודעת מה אני אעשה אם יקרה לו משהו, הוא כל מה שיש לי מהמשפחה הזו." אמרתי.
"הוא יהיה בסדר." אמר מוראל ונשק לקודקוד ראשי.
הגענו לשם הגר ישבה במסדרון כשראשה מושפל לרצפה, על לחייה נשארו שאריות של דמעות ועיניה היו אדומות.
"הגר?" אמרתי בשקט ונגעתי קלות בכתפה.
איך שהיא ראתה אותי היא התרוממה וחיבקה אותי.
~
"אוף נו, למה הם לא אומרים לנו כלום?" שאלתי. כבר שעה וחצי שאנחנו פה.
"זה לוקח זמן, אל תדאגי הוא יהיה בסדר." אמר מוראל וקירב אותי אליו לחיבוק.
האמת, הוא היחיד שעוד איכשהו מצליח להחזיק אותי שפויה, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו.
ואז הוא הגיע, זה שרשום בתעודת הזהות שלי בתור אבא שלי, וזה שאחראי לתקופות הכי גרועות שעברתי בחיי.
ניסיתי לשמור על איפוק וקור רוח, למרות שבתוכי הרגשתי כל כך הרבה כעס ופחד בו זמנית.
"שי…" מלמלה דקל כשראתה אותי.
"אויי דקל, עבר הרבה זמן." אמרתי בזלזול וחייכתי חיוך מזויף.

נקודת מבט הגר:
ישבנו במסדרון, מאור נמצא בחדר ניתוח. אם אני אאבד אותי אני לא יודעת איך אני אוכל לחיות עם עצמי.
הבטתי בשי ומוראל, מוראל ישב ליד שי וחיבק אותה, רואים כמה אהבה יש להם. באותו רגע כל כך קינאתי בהם, כל כך רציתי אותו שהיה כאן לידי, את מאורי שלי, שירגיע אותי, שיחבק אותי.
באיזשהו מקום אני מרגישה אשמה, אני מרגישה שכל זה קרה באשמתי. אם רק הייתי אומרת לו את האמת מההתחלה, שאני כל כך אוהבת אותו ושאני רוצה רק אותו, אם לא הייתי ממהרת לברוח כמו עכברה מפוחדת, אולי הכל היה נראה אחרת עכשיו.

נקודת מבט שי:
"מאור צדק, באמת נהיית יפיפייה." אמרה דקל וחייכה חיוך קטן.
"מה את רוצה דקל?" שאלתי בזלזול.
"רק לדבר עם אחותי." היא אמרה וחייכה.
אבא לא העז להתקרב אליי, הוא ישב מרוחק ממני. והאמת טוב שכך.
"להזכירך את לא אחותי." עקצתי אותה באותן מילים שאמרה לי באותו יום שעזבתי ואז קמתי ממקומי וברחתי החוצה.
יצאתי מחוץ לבית החולים והרשיתי לעצמי להתפרק, הרשיתי לדמעות שעמדו בעיניי לצאת.
מה קרה לדקל, למה פתאום היא כל כך נחמדה אליי?
הרגשתי מישהו מלטף את ראשי, יכולתי לנחש שזה מוראל. רק מהמגע שלו עוברות בי צמרמורות נעימות בכל הגוף, המגע שלו מרגיע אותי.
הוא משך אותי אליו לחיבוק חם ואוהב, זה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו.
האמת, שלא ככה דמיינתי את המפגש עם המשפחה שלי, ניסיתי להישאר חזקה אבל לא יכולתי יותר. המפגש איתם החזיר אותי לזיכרונות לא כל כך טובים מהעבר, הוא החזיר אותי למקומות שלא הייתי רוצה לחזור אליהם שוב.
חיבקתי את מוראל כל כך חזק ולא רציתי לשחרר, הרגשתי מוגנת בזרועותיו, הרגשתי רוגע.
"זה הם, נכון?" שאל מוראל בזמן שעוד היינו מחובקים.
"כן." אמרתי בשקט והשפלתי את מבטי.
מוראל ואני התנתקנו מהחיבוק והבטנו אחד בשנייה, מוראל מחה דמעה שעמדה בעיניי.
"אני רוצה שתזכרי שלא משנה מה, אני תמיד אהיה איתך ואשמור עלייך." הוא אמר.
הבטתי בו וחיוך קטן התפרס על פניי.
"אני באמת לא מבינה מה עשיתי שזכיתי בך." אמרתי בכנות.
"אם כבר מישהו זכה פה, אז זה אני שזכה בך." הוא אמר והחייך.
הנחתי את שתי ידיי על לחייו וקירבתי את פנינו והתנשקנו.
~
"אני חושב שאחרי הכל, למרות הכל את צריכה לנסות לתת לה הזדמנות." אמר מוראל כששנינו ישבנו על אחד הספסלים שהיו מחוץ לבית החולים.
"אל תגיד לי שקנית את המשחק שלה. היא רק שחקנית טובה זה הכל, אני לא מאמינה לאף מילה שיוצאת לה מהפה." אמרתי בכנות.
"לא יודע, לי נראה שהיא באמת מצטערת,"
"חוץ מזה, אם לא תנסי לא תדעי." הוא אמר.
"אז אתה חושב שאני צריכה…" אמרתי.
"צריכה לתת להם הזדמנות, בכל זאת עברו כמה שנים מאז. ואם מאור השתנה אין סיבה שגם הם לא." אמר מוראל.
באותו רגע מוראל הדליק אצלי בראש נורה אדומה, אולי אחרי הכל אנשים משתנים, אולי אחרי הכל, למרות הכל אני צריכה לתת להם סיכוי?
זה ללא ספק השאיר אצלי חומר למחשבה.
"אני באמת חושב שאם תשבו ותדברו על הכל כמו שצריך, יכול לצאת מזה משהו טוב." הוא אמר.
"אתה פשוט מדהים." אמרתי כשהבטתי בו וחייכתי הוא ליטף את לחיי והחזיר לי חיוך.
"כדאי שניכנס פנימה, נבדוק מה עם מאור." אמרתי מוראל הנהן בראשו להסכמה ונכנסנו חזרה לבית החולים.
~
"את בסדר?" שאלה הגר כשאני ומוראל חזרנו. הנהנתי בראשי.
"יש חדש עם מאור?" שאלתי אותה.
"מי עם מאור מזוז?" שאל הרופא שיצא מהחדר.
כולנו קמנו ממקומנו והתקדמנו אליו.
"בבקשה תגיד לי שהוא בסדר." אמרה הגר.
מוראל ואני הבטנו אחד בשנייה והחזקנו ידיים.
"נו כבר, תגיד כבר מה איתו." דקל צעקה על הרופא ואבא מיהר להשתיק אותה.
"תראו… אני לא אשקר, מאור חטף פגיעה חזקה בראש, אבל הוא יחיה." אמר הרופא.
וחיוכים עלו על הפרצוף של כולנו.
"אבל," אמר הרופא וכולנו הבטנו בו.
"תראו, כמו שכבר אמרתי קודם מאור יחיה, אבל אתם חייבים להבין שהוא נפגע חזק מאוד בראשו, ולפי מה שזה נראה עכשיו מאור לא הולך להתעורר בזמן הקרוב." אמר הרופא.
"סליחה, אבל אני לא כל כך מבינה אותך, הרי אמרת שהוא יחיה אז…" אמרתי בבלבול.
"מאור כרגע שקוע בתרדמת, והסיכויים שהוא איי פעם יתעורר ממנה הם לא גבוהים." אמר הרופא.