מתחילים מחדש-פרק 5

נקודת מבט הגר
"אני אוהב אותך,ותמיד אוהב" אמר מאור,כשעמדנו ליד המשאית הובלות,כשמסביבנו סבלים הולכים ובאים מעמיסים את הרהיטים על המשאית.
"אני אוהבת אותך." אמרתי ודמעה בוגדנית זלגה על לחיי.מאור מיהר למחות את הדמעה מעיניי.
"אנחנו נדבר בסקייפ,ובטלפון את תראי שאנחנו בכלל לא נרגיש את הריחוק בנינו." אמר מאור,מנסה לעודד אותי.
הבטתי סביבי ראיתי שהסבלים סיימו להעמיס את הרהיטים.וידעתי שבעוד דקות ספורות זה יקרה,אני אכנס למכונית ואני לא אראה אותו יותר.
"הגר!" שמעתי את קולה של אמא.זהו זה הרגע הגיע.
מאור ואני התנשקנו נשיקה אחרונה.והתקדמתי לכיוון המכונית.
העפתי מבט אחרון במאור,מנסה לתפוס את הדמעות,שמאיימות לצאת,הוא חייך אליי חיוך מעודד,חייכתי אליו חזרה,ונכנסתי למכונית.
השענתי את ראשי על החלון,,נותנת לדמעות לרדת.העפתי מבט אחרון בנופים הירוקים שחולפים על פניי.נזכרת בכל הדברים שאני משאירה מאחוריי.את הזיכרונות,את החברים שלי,את האהבה הראשונה שלי.מהיום אני מתחילה מחדש.בית חדש,חברים חדשים,סביבה חדשה, שום בית שבעולם לא ישתווה לבית הזה,לבית שגדלתי בו.
אט,אט הרגשתי איך עיניי מתחילות להיעצם להן באיטיות,ואני לא התנגדתי,ונתתי להן להיעצם.
~
"הגרי?" שמעתי את קולה העדין של אמא.פקחתי את עיניי באיטיות והתמתחתי במקומי.
"הגענו?" שאלתי בסקרנות.
"הגענו." אישרה אמא.
ירדתי מהמכונית,מסדרת את חולצתי,ואת החצאית שלי,מנגבת מלחיי שאריות של דמעות, שנותרו על לחיי.אמא ואני החלו לפסוע לכיוון הבית.
~
"מוכנה?" שאלה אמא,כשעמדנו בפתח הבית.הנהנתי בראשי וחייכתי חיוך מאולץ.
"הגרי, אני מבטיחה שיהיה כיף פה." אמרה אימא בניסיון לעודד אותי.
"אני מקווה." מלמלתי.
אמא פתחה את הדלת,, פערתי את פי לא האמנתי למה שראיתי.הבית היה ענק,הוא היה הרבה יותר גדול מהבית הקודם שלנו.שחשבתי שזה בלתי אפשרי.
"שנעשה סיור קטן בבית?" שאלה אמא.הנהנתי בראשי, ופי עדיין פעור.
אמא ערכה לי סיור בבית.בקומה הראשונה היה את הסלון,היו שלוש ספות לבנות,ושולחן לבן.ומטבח שגם הוא היה בצבע לבן,ובמרכזו שולחן גדול וכסאות לבנים.
עלינו לקומה השנייה,בקומה השנייה היו החדרים.אמא החלה להוביל אותי לחדר שלי.
פתחתי הדלת,ועמדתי בפתח החדר,הקירות היו צבועים בורוד עדין,בחדר היה ארון לבן ומראה ארוכה עם מסגרת לבנה,שידה שמעליה היה תלוי לוח שעם,ומיטה לבנה שעליה היו פרוסים סדינים ורודים.
"מה את אומרת?" שאלה אמא.
"אני אומרת,שאני אוהבת את זה!" צעקתי בשמחה וקפצתי עליה בחיבוק, בשנייה הרגשתי איך המצב רוח שלי משתפר..
יכול להיות שאחרי הכל,לא יהיה כאן כל כך גרוע.

נקודת מבט שי
התעוררתי מהאור שנכנס לחדרי,זה היה הלילה הכי טוב שהיה.כמה זמן שלא ישנתי על מיטה נורמאלית
"בוקר טוב." מלמלתי לעצמי בשקט,והתחלתי להתמתח. סירקתי את שיערי האדמוני ואספתי לקוקו גבוה.פתחתי את דלת חדרי ויצאתי למסדרון.
כשיצאתי מחדרי ראיתי את דולב ושקד עומדים מסדרון ומדברים.אז הרשיתי לעצמי להפריע.
"אז יש לך רעיון איך נעשה את זה?" שאל שקד את דולב.
"תעשו מה?" שאלתי. ושניהם קפצו מהבהלה.
"סמאלק! מאיפה צצת פתאום?" שאל שקד בבהלה,והניח את ידו על חזהו כסימן לבהלה.
ציחקקתי לי. "מצטערת" אמרתי וחייכתי חיוך קטן.
"זה בסדר." אמר שקד,וחייך אליי.
"אז מה אתם רוצים לעשות?" שאלתי בסקרנות.
כזאת אני,חטטנית.
"אולי דווקא היא יכולה לעזור." אמר דולב לשקד,ושניהם הסתכלו אחד על השני וחייכו.
"לעזור במה?" שאלתי,עוד יותר סקרנית ממקודם.
ואז הם התחילו להסביר לי מה לעשות.
~
"טוב אז כל אחד יודע מה הוא עושה?" שאל שקד.
דולב ואני הנהנו להסכמה.
"ושי אל תשכחי להיות מוכנה עם המצלמה" אמר שקד. הנהנתי בראשי להסכמה.
"מבצע השקמה יוצא לדרך." הכריז שקד.
אז התוכנית היא כזאת,בגלל שמוראל אוהב לישון,זה לפחות מה שכולם אומרים פה.דולב ושקד החליטו לעשות לו השקמה מיוחדת.
שקד יעיר את מוראל כמו כל בוקר,בשביל שהוא לא יחשוד,אבל שקד אומר שמוראל חוזר לישון אחרי זה.בכל מקרה שקד יעיר אותו כמו בכל בוקר,ואז דולב יבהיל את מוראל,מה שיגרום לו לקפוץ מהמיטה מהבהלה,ואני אצלם את כל זה.

נקודת מבט מוראל
"קום כבר י'פדלאה." אמר שקד והעיף עליי כרית.לא התייחסתי,הרמתי את השמיכה עד לראשי,ככה שכמעט ולא נשאר לי אויר.
"רק עוד חמש דקות.." מלמלתי.
שתיקה שררה בחדר,כנראה שקד התייאש והלך, אבל אל היה אכפת לי, עיניי החלו להיעצם באיטיות.
"מוראל!" מישהו קרא בשמי,וזה גרם לי לקפוץ מהמיטה מרוב הבהלה,ומצאתי את עצמי על הרצפה.
"לא ישנתי רק נחתי!" אמרתי בהתגוננות. ואז שמעתי קולות צחוק.
"צילמת את זה?" שמעתי מישהו שואל.
רגע,מה מצלמה? באותו רגע העפתי את השמיכה שהייתה עליי,והתרוממתי מהרצפה.
"תגיד שלום למצלמה." אמרה שי,שהחזיקה אייפון בידה.ושקד ודולב שצחקו מהצד.
"חתיכת זבלות." סיננתי לעברם בעצבים.
"תביא לי את זה!" אמרתי לשי בעצבים וניסיתי לחטוף את האייפון מידה.
"לא רוצה,ולא רוצה." היא אמרה בהתגרות.
אוף,כמה שאני שונא אותה.
"נו שי!" צעקתי.
"היית צריך לראות את עצמך איזה טמבל יצאת." אמר שקד.ושי ודולב צחקו.
"טמבל זו לא מילה." אמרה שי.
"יופי,יופי היה לכם מצחיק? נהניתם? עכשיו תנו את הפלאפון." ביקשתי.
"נראה לך? צריך לעשות עותקים,ולשלוח לפספוסים." אמר שקד.
"חתיכת בוגד." רטנתי
"הייתי חייב אחי." הוא ענה.
"טוב עכשיו נגמרה הצחוקייה,אני לא אבקש עוד פעם,את הפלאפון .אליי." אמרתי והבטתי בשי במבט רצחני,והושטתי את ידי שתיתן לי את הפלאפון.
אבל הדבע הזאת נתנה לי כיף במקום.
"נו!" אמרתי,אבל הפעם הרמתי את הקול.
"אם אתה רוצה הפלאפון תצטרך להתאמץ קצת יותר." היא אמרה.באותו רגע לא ממש הבנתי למה היא התכוונה,אבל עד שנפל לי האסימון שי כבר לא הייתה שם,ושמעתי דלת נטרקת.
"לעזאזל!" מלמלתי בעצבים.
"מה שאנחנו עשינו לך זה כלום לעומת מה שהקטנטונת הזאת עושה לך." אמר דולב.
באותו רגע לא חשבתי על כלום,רצתי למקלחת הכי מהר שאני יכול,לפני שהכלבה תספיק לעשות עותקים.
התחלתי לדפוק על הדלת כמו משוגע.אבל לכלבה זה לא מזיז.
"מה אתה עושה?" שאל שקד.
"מה אני עושה? מה נראה לך שאני עושה? דופק על הדלת עד שהכלבה תתייאש ותצא." אמרתי.
"כן,את זה הבנתי אבל למה?" הוא שאל.
"מה למה? בשביל שהכלבה תישבר ותצא,וככה תביא לי את הפלאפון." הסברתי.
ואז הרגשתי משהו נוגע בכתף שלי.הסתובבתי בחדות,וראיתי את שי.
"מחפש אותי?" היא שאלה.
"סמאלקק!!" צעקתי מהבהלה.
"גם את זה היה צריך לצלם." אמר שקד.
וכולם צחקו.רגע אם שי לא הייתה במקלחת אז מי…
ואז הדלת נפתחה, וכולנו שתקנו והפנינו את מבטנו לכיוון הדלת.
"מי הנודניק שדפק על הדלת כמו משוגע?" שאלה רומי בקולה הצווחני. וכולנו צחקנו.
"הוא!" ענו דולב ושקד.
"בוגדים." סיננתי לעברם.רומי הביטה בי במבט רצחני.
"תביני אני חשבתי ש…" התחלתי לומר.
"חשב שאני שם." אמרה שי והצביעה על עצמה.
"טוב,האמת שלא ממש מעניינים אותי הריבים המטומטמים שלכם." אמרה רומי והלכה.דווקא מתאים לי,גם ככה אני לא צריך שכולם יידעו ממה שקרה.
"ועכשיו תני את זה." אמרתי וחטפתי את הפלאפון מידה של שי ומחקתי את הסרטון.
"נמחק!" אמרתי וחייכתי חיוך מנצח.
עכשיו אפשר להתחיל את הבוקר,חלפתי על פניהם כשחיוך מרוצה מרוח על פניי ונכנסתי למקלחת,אין כמו מקלחת טובה להתחיל את היום.