מתחילים מחדש- פרק 49

נקודת מבט שי:
כולנו כבר היינו מוכנים, בכל רגע מאור ידפוק על הדלת הזאת, בכל רגע הוא אמור להגיע.
לבשתי שמלה בצבעים שחור ולבן, אני בדרך כלל לא לובשת שמלות אבל היום זה בהחלט סיבה ללבוש שמלה.
"מתרגשת?" שאל מוראל כששם לב ששיחקתי באצבעותיי.
"כן." עניתי.
זה יהיה שקר להגיד שלא התרגשתי שמזה שנים אח שלי הולך להגיע ואנחנו הולכים להעביר את השבת יחד.
"יהיה בסדר." אמר מוראל וקירב אותי אליו לחיבוק.
"הוא עוד לא הגיע?" שאלה רומי כשרידה במורד המדרגות.
"עדיין לא." עניתי.
"אני מזהירה אתכם, את כולכם, שלא תעשו לי פדיחות." אמרתי באיום.
"ווהו, אל תדאגי לחץ, יהיה בסדר." אמר מוראל.
"אתה במיוחד תיזהר." אמרתי למוראל והפניתי לעברו אצבע מאשימה.
"אני, מה אני עשיתי?" הוא שאל בקול פגוע.
"שלא תפלוט איזו שטות." אמרתי.
"די חיים שלי, יהיה בסדר." הוא אמר ונשק לקודקוד ראשי.
"אוף, למה הוא לא מגיע כבר?" שאלתי.
"הוא יגיע כל רגע, חיים שלי." אמר מוראל ברוגע.

נקודת מבט מאור:
"אני הלכתי." אמרתי לאבא ולדקל.
"אל תשכח לדבר איתה." אמרה דקל. לא עניתי גלגלתי את עיניי ויצאתי.
נכנסתי למכונית והתחלתי לנסוע, כל הדרך חשבתי על הדברים של דקל ואבא, מה אם בכל זאת אני צריך לדבר איתה על זה, אחרי הכל אני רוצה שאיי פעם ארבעתנו נהיה משפחה. אבל תמיד עולה בי החשש ששי שוב תיפגע.
נכנסתי לעיר ובדרך חלפתי מביתה של הגר, הגר… כמה שהתגעגעתי אליה. עבר כבר חודש מאז שנפרדנו, חודש שהיא עדיין לא יוצאת לי מהראש, מעניין אם יש לה מישהו.
לפתע ראיתי אותה במורד הרחוב, בטח היא חזרה מבית הכנסת. היא הייתה כל כך יפה, השמלה שהיא לבשה כל כך התאימה לה. היא נעצרה כשראתה אותי עצרתי את המכונית לידה.
"היי." היא אמרה ביובש והשפילה מבט.
"היי, שבת שלום." אמרתי וחייכתי חיוך מזויף. רציתי להראות לה שהכל בסדר איתי, שהמשכתי הלאה למרות שזה ממש לא ככה.
"מה אתה עושה פה?" היא שאלה.
"איפה זה פה?" שאלתי.
"בעיר." היא ענתה.
"באתי לבקר את אחותי." עניתי.
"טוב, אז מה איתך?" היא שאלה.
"בסדר, אני יודע." עניתי.
"יש לך מישהי?" היא שאלה.
"לא." עניתי וגירדתי בעורפי.
למה היא שואלת אם יש לי מישהי, הרי היא זאת שנפרדה ממני. יכול להיות שהיא מתחרטת?
"אה." היא מלמלה.
"ולך, יש מישהו?" שאלתי באדישות וניסיתי להיראות הכי קול שאפשר.
ובתוך תוכי קיוויתי שהתשובה תהיה לא, שהיא תגיד לי שהיא עדיין אוהבת אותי.
"לא ממש." היא אמרה והשפילה מבט.
"היה כיף לראות אותך." אמרתי וחייכתי חיוך מזויף.
"גם לי." היא אמרה וחייכה, יכולתי לדעת שזה חיוך מזויף, אני מכיר את הגר אני יודע מתי החיוך שלה אמיתי ומתי הוא מזויף.
"טוב, אז ביי." היא אמרה והסתובבה ללכת שמתי לב שדמעות עמדו בעיניה.
"רגע!" צעקתי והיא נעצרה במקומה והסתובבה אליי.
"למה נפרדנו בכלל?" שאלתי.
"כי…." היא גמגמה.
"כי מה?" שאלתי.
"כי ככה, בסדר?" היא אמרה והלכה.
"ככה זה לא תשובה." אמרתי.
"כי אני כבר לא אוהבת אותך יותר, בסדר מרוצה?" היא אמרה בחצי צעקה ומיהרה לברוח.
"סעמק." מלמלתי ודפקתי על ההגה.
ואז נזכרתי בסיבה האמיתית שבאתי הנה- שי. התנעתי את האוטו והמשכתי בנסיעה כל הדרך אני רק חושב על השיחה שלי עם הגר.
אני רואה בעיניים שלה שהיא אוהבת אותי אז למה, למה זה נגמר?
המשכתי בנסיעה ונסעתי במהירות טיל, ואז פתאום הרגשתי את ראשי מתנגש במשהו ומאז הכל נהיה שחור.

נקודת מבט הגר:
רצתי הביתה הכי מהר שאני יכולה כשדמעות עומדות בעיניי. אני כל כך סתומה, אני מטומטמת. הרסתי הכל, איבדתי אותו לגמרי.
איך שנכנסתי הביתה רצתי לחדר שלי ונעלתי את הדלת, ממש לא התחשק לי לאכול. נזרקתי על מיטתי ובכיתי לכרית.
אני אוהבת אותו, כל כך אוהבת אותו. הוא האהבה הראשונה שלי, הוא האהבה של החיים שלי.
כשנפרדתי ממאור שיקרתי לו לגבי הסיבה שבאמת נפרדתי ממנו. אמרתי לו שנפרדתי ממנו בגלל המרחק, למרות שאנחנו בכלל לא מרגישים את המרחק, מאור מגיע לבקר אותי שלוש פעמים בשבוע.
המרחק זה לא הסיבה האמיתית שנפרדתי ממאור, איך יכולתי לספר לו שאחרי הכל, למרות כל האהבה שלנו אף פעם לא יהיה לנו סיכוי אמיתי להיות ביחד.
איך יכולתי לומר לו את הסיבה האמיתית אחרי שנה שמאור בזבז עליי, שנה כל כך מדהימה. איך יכולתי לספר לו שאני מאורסת, שאני מאורסת לאדם שאני לא אוהבת, אני בכלל לא מכירה אותו. איך אני אמורה להסביר את כל זה למאור, איך אני יכולה לספר לו את זה בכלל?
"החיים כל כך לא פיירים." מלמלתי והמשכתי להתייפח לכרית.
לפתע שמעתי מבחוץ צפירות וקולות סירנה חזקים, קמתי ממיטתי ורצתי לחלון שנמצא בחדר שלי, הצצתי מהחלון ולא הצלחתי לראות כלום, אבל הרעש החזק של הסירנות עדיין נשמע, הייתי סקרנית, הייתי צריכה משהו שיסיח את דעתי ממאור.
לקחתי פלאפון ומפתחות ופסעתי לכיוון הדלת של החדר.
רגע… אני לא יכולה לצאת מכאן, הרי ההורים שלי יתחילו לשאול שאלות, אני חייבת למצוא דרך אחרת לצאת מכאן.
פסעתי לכיוון החלון, פתחתי את החלון והבטתי על המרחק בין החלון לקרקע.
"טוב נו, זה כזה נורא." מלמלתי.
"על החיים ועל המוות." מלמלתי כשקפצתי מהחלון.
"אני בחיים." מלמלתי לאחר שהתרוממתי מהדשא וניערתי את בגדיי.
התחלתי לפסוע במורד הרחוב, שהיה חשוך מעט וכמה פנסי רחוב בודדים האירו עליו.
אחרי הליכה לא ארוכה הגעתי למקום, המוני אנשים הקיפו את המקום. זו הייתה תאונה, אוטו נכנס בעץ. כל האוטו היה מרוסק לגמרי, ואז הפרמדיקים פינו את הנפגע.
ואז הדמעות יצאו מעיניי והתחלתי לבכות בלי הפסקה, כשראיתי אותו, את מאור שלי שוכב על האלונקה כשכל פניו חבולות והוא לא בהכרה.
עליתי עם מאור על האמבולנס ונסענו לבית החולים. ואז נזכרתי בשיחה שלנו, הוא אמר שהוא בא לבקר את שי. רגע… זה אומר ששי לא יודעת מכל זה.

נקודת מבט שי:
"אני לא מבינה מה קורה פה, הוא היה אמור להגיע לפני שעה." אמרתי.
"הוא יגיע חיים שלי, בטח יש פקקים." אמר מוראל וליטף את ראשי.
"אבל למה הוא לא עונה לי לעזאזל." צעקתי בעצבים מוראל קירב אותי אליו וחיבק אותי.
ואז הפלאפון שלי צלצל מה שגרם לי לקפוץ ממקומי.
"אתה רואה, אמרתי לך שהכל בסדר." אמר מוראל. רצתי לענות לשיחה שקיבלתי.
ציפיתי לראות את שמו של מאור על הצג אבל שמה של הגר התנוסס על הצג.
"שי?" שאלה הגר בקול חנוק.
"הגר, הכל בסדר?" שאלתי בדאגה.
הגר לא ענתה היא התחילה לבכות.
"הגר מה קורה, דברי איתי." אמרתי בדאגה.
"אני…" היא התחילה לגמגם.
"איפה את?" שאלתי.
"אני, אני בבית חולים. מאור עבר תאונה." היא אמרה.
באותו רגע ראיתי שחור, זרקתי את הפלאפון על הרצפה ודמעות החלו להציף את עיניי.