מתחילים מחדש- פרק 48

נקודת מבט מאור:
"אני ממש לא הולך לעשות את זה דקל." אמרתי בזמן שאני, אבא ודקל אכלנו ארוחת ערב.
"חשבתי שאתה רוצה שאיי פעם נהיה משפחה נורמאלית." אמרה דקל.
"תעזבי דקל, את לא באמת לא יכולה לבקש ממנו לעשות דבר כזה." אמר אבא.
"אני רק רוצה שהוא יבין משהו, אתה הסיכוי היחידי שלנו, יש לך השפעה מדהימה עלייה את יכול לשכנע אותה." אמרה דקל בחצי צעקה.
"אני לא הולך להכריח אותה לחזור הנה אם היא לא רוצה." אמרתי בחצי צעקה.
"מאיפה את יודע שהיא לא רוצה, אולי היא כן." אמרה דקל.
"לקח לי הרבה זמן בשביל לרכוש את האמון שלה חזרה, אתם לא מצפים שאני אהרוס את זה עכשיו, נכון?" שאלתי.
"מה קשור להרוס, מה." אמרה דקל בחצי צעקה.
"תקשיב מאור, אנחנו רק רוצים להכיר אותה, להתנצל על כל השנים האלה. תגיד לה את זה, בבקשה." אמר אבא.
"אתם רוצים להכיר אותה, רוצים שהיא תסלח לכם. פשוט תגיעו ללב שלה." אמרתי וקמתי מהשולחן והלכתי לחדר שלי.
נזרקתי על המיטה שלי, בהיתי בתקרה אלפי מחשבות מתרוצצות עכשיו בראשי. אני רוצה שאיי פעם כולנו נחזור להיות משפחה, אבל מה אם זו בכלל מלכודת, אני הבטחתי לשי שאני אשמור עלייה וזה בדיוק מה שאני עושה ואמשיך לעשות.
"תגיד לי מה הקטע שלך, מה אתה עושה לנו דווקא?" שאלה דקל בעצבים כשנכנסה לחדר שלי.
"מה קשור לדווקא עכשיו?" שאלתי בעצבים.
"אז למה אתה לא רוצה לדבר עם שי, רק אתה תצליח לשכנע אותה. היא תחזור הביתה בשבילך." אמרה דקל.
"תגידי לי מה פתאום אחרי כל כך הרבה זמן את רוצה לראות אותה, מה קרה פתאום?" שאלתי בתדהמה.
"היא אחותי." אמרה דקל.
"וואלה, אחותך. איפה היית כשסיפרת לך הכל, כשהצעתי לך לבוא איתי לראות אותה. אני באמת לא מבין מה קרה עכשיו." אמרתי בכנות.
"מאורי, אני מבין את החששות שלך, אבל אני השתניתי וגם דקל." אמר אבא כשניכנס לחדר שלי.
"אני בסך הכל רוצה לראות את הבת שלי, להכיר אותה." אמר אבא ברוגע.
"אני…אני אדבר איתה." אמרתי בייאוש.
"תודה מאורי." אמר אבא ונשק לראשי והוא ודקל יצאו מחדרי.

נקודת מבט שי:
התעוררתי מהאור שהגיף לחדרי כמה כיף שיום שישי הגיע, אין בית ספר אפשר לישון עד מאוחר. חיפשתי את מוראל ולהפתעתי מוראל לא היה לידי, קמתי ממיטתי ופסעתי לחדר האמבטיה בגרירת רגליים.
עשיתי את הארגוני בוקר שלי ואחר כך ירדתי למטה וכולם כבר היו שם.
"אוו, הינה הישנונית של הבית." אמר דולב כשראה אותי ואז כולם הסיטו את מבטם אליי.
"היי." אמרתי לכולם וחייכתי חיוך קטן.
"סופסוף התעוררת, כבר חשבתי שתמשיכי לישון לנצח." אמר מוראל ונתן לי נשיקה על השפתיים.
"סליחה, מה זה אמור להביע?" שאלתי לאחר שהתנתקנו מהנשיקה ועמדתי מולו כששתי ידיי מונחות על מותניי.
"זה אמור להביע שהתגעגעתי אלייך." הוא ענה ונישק אותי שוב.
"אווווו." כולם אמרו מהצד ואני צחקקתי לי.
"חנפן." סיננתי לעברו ופסעתי לכיוון המטבח להכין לי ארוחת בוקר.
"מה את עושה?" שאל מוראל כשנכנס למטבח אחריי.
"כמו מה זה נראה לך, ארוחת בוקר." עניתי. מוראל הביט בי וצחק.
"מה אתה צוחק?" שאלתי בתדהמה.
"ארוחת בוקר? " הוא שאל בתדהמה.
"יש בעיה?" שאלתי תוך כדי שאני מכינה לי את הנס עם העוגיות שוקולד שאני אוהבת.
"חיים שלי, עם השעות שאת קמה זה כבר נהיה צהריים." הוא אמר והמשיך לצחוק.
"תשתוק." אמרתי ונתתי לו מכה בעורף.
"אח! למה זה היה?" הוא שאל בתדהמה.
"בשביל שתשתוק." עניתי.
"אם רצית שאני אשתוק יכולת להשתיק בדרך פחות אלימה." הוא אמר.
"וואלה? איך למשל?" שאלתי למרות שידעתי כבר מה תהיה התשובה.
"כמו זה." הוא אמר ונתן לי נשיקה חטופה על השפתיים.
"או, כמו זה." הוא אמר והפעם נתן לי שתי נשיקות.
"או בכלל ככה." הוא אמר ומשך אותי לנשיקה ארוכה.
"איכס, אתם דביקים שזה משהו." אמרה רומי כשנכנסה למטבח.
מוראל ואני הבטנו אחד בשנייה כשמצחנו קרובים וחייכו אחד לשנייה.
"אה, ומוראל דולב אמר שאם לא תגיע לסלון תוך עשר שניות אז ניצחון טכני לו." אמרה רומי.
"שו ניצחון טכני? שום ניצחון טכני לא יהיה פה, שמעתי אותי דולב?" צעק מוראל.
"חייב ללכת." אמר מוראל.
"לך חיים שלי, לך." אמרתי וחייכתי.
מוראל נתן לי נשיקה אחרונה והלך, ואני נעמדתי במטבח וצחקתי.
אני ורומי ישבנו במטבח ודיברנו.
"מדהים כמה דברים לא צפויים יכולים לקרות, זאת אומרת תראי איך הגלגל מסתובב." אמרה רומי.
"מממ…" מלמלתי
"תראי אותך ואת מוראל, בהתחלה הייתם אויבים מושבעים. ועכשיו… עכשיו אתם סתם זוג דביק." אמרה רומי.
האמת, זה מדהים כמה היא צודקת. כשחושבים על זה באמת בהתחלה מוראל ואני התחלנו כאויבים מושבעים ועכשיו אנחנו סתם איזה זוג דביק.
"אז, עשיתם את זה כבר?" שאלה רומי. ואז באותו רגע הנס שהיה בכוס נשפך עליי.
"איי שיט!" צעקתי שכולי הייתי רטובה לקחתי סמרטוט והתחלתי לנקות האזור הרטוב.
"אז זה כן או לא?" שאלתי רומי.
ואז נזכרתי בלילה ההוא לפני שבוע, אותו לילה שעשינו את זה בפעם הראשונה, זה היה מדהים.
"הלוו, כדור הארץ לשי." רומי העירה אותי ממחשבות.
"תקשיבי שנייה, אני הולכת להחליף בגדים אני תכף חוזרת." אמרתי בהתחמקות.
"שלא תחשבי שתתחמקי מזה, כשאת חוזרת אני רוצה תשובה." צעקה לי רומי.
עליתי לחדרי בריצה, אוף זו הפיג'מה שאני הכי אוהבת.
ניגבתי מגופי את שאריות הנס ואת הפיג'מה השלכתי לכביסה, והוצאתי לי בגדים חדשים מהארון.
לפתע כשבאתי לצאת מחדרי הפלאפון שלי צלצל, על הצג התנוסס שמו של מאור, חייכתי לעצמי.
"בדיוק חשבתי עליך." אמרתי כשעניתי לשיחה ומאור צחק.
"מה קורה?" שאלתי.
"התגעגעתי לאחותי." הוא אמר.
"שמע צירוף מקרים מטורף, גם היא התגעגעה אליך." אמרתי ושנינו צחקנו.
"עבר הרבה זמן מה שראיתי אותך שיש." אמר מאור.
האמת שמאור ואני לא התראינו שבועיים.
"מה אתה אומר אולי תבוא היום?" שאלתי.
"היום?" הוא שאל בפליאה.
"כן היום. לארוחת שישי." אמרתי.
"מממ… אני אבוא." הוא אמר לאחר שחשב עם עצמו.
"טוב, אז נתראה היום בערב." אמר.
"נתראה." אמרתי והשיחה נותקה.
נזרקתי על המיטה וחייכתי לעצמי.