מתחילים מחדש- פרק 43

נקודת מבט שי:
הגשם התחיל להתחזק, גופי החל לרעוד מקור דמעות בוגדניות זלגו על לחיי. אסור לי לחזור לשם, אני צריכה לתת לעניינים להירגע, לבעיות להיפתר. אני צריכה להתרחק.
הפלאפון שלי מצלצל בלי הפסקה, אני יודעת שכולם משתגעים מדאגה ומחפשים אותי כמו משוגעים, אבל אני צריכה להתרחק, אני צריכה קצת זמן לעצמי, שאני אוכל לחשוב עם עצמי כדי שאגיע להחלטה הנכונה הם בסופו של דבר יבינו את ההחלטה שלי.
המשכתי לשבת על המדרכה כשרגליי מקופלות וראשי מונח על ברכיי, מריצה בראשי את כל האירועים שקרו מאז שהגעתי לבית המחסה.
~פלשבק~
"מוכנה?" שאלה סיגל והביטה בי בחיוך, כשעמדנו ליד דלת החדר שלי.
"מוכנה." אישרתי ושלחתי לעברה חיוך.
פתחתי את הדלת של החדר שלי,החדר היה מדהים. הקירות היו צבועים בורוד,היה ארון מעץ עם שלוש דלתות ומראה ארוכה, שידה מעץ, ומיטה ומולה הייתה עוד מיטה.
"אז בינתיים את בחדר לבד, עד שתבוא עוד ילדה, אם בכלל…" אמרה סיגל.
"תודה, תודה רבה על הכל." אמרתי וחייכתי אליה.
"ואל תשכחי שי,את פה כדי להתחיל מחדש, פה שמים את העבר מאחור ומתחילים מחדש."
~~~~~~~~~~~סוף פלשבק~~~~~~~~~~~~~

במהלך החודשים הבודדים שגרתי בבית המחסה, נקשרתי אליו. למדתי לאהוב אותו, הוא הפך להיות הבית שלי, הילדים הפכו להיות החברים הכי טובים שלי, ויותר מזה, הם הפכו להיות המשפחה שלי.
אולי בכל זאת אני עושה טעות, אולי אני בכל זאת צריכה לחזור הביתה?

~פלשבק~
"היי." אמרתי כשראיתי את שקד עומד בפתח החדר שלי.
"אני צריך לדבר איתך." הוא אמר והפך לרציני.
"הכל בסדר? אתה מדאיג אותי." אמרתי בדאגה.
"הכל בסדר." הוא ענה וחייך את החיוך שלו שתמיד מרגיע אותי.
שקד התיישב לידי על המיטה, היינו ממש קרובים, קרובים מאוד.
"אז על מה רצית לדבר?" שאלתי.
"את מוצאת חן בעיניי." אמר שקד. ברגע ששמעתי אותו אומר את זה עלה לי חיוך ענק על הפנים והתחלתי להסמיק.
"האמת שגם אתה." אמרתי בכנות. הוא חייך.
ואז פתאום זה קרה, התחלנו להתקרב, היינו כל כך קרובים שקיסם לא יכל להיכנס בינינו, ואז זה קרה, הנשיקה הראשונה.
~~~~~~~~~~~~סוף פלשבק~~~~~~~~~~~~

חשבתי על הקשר שלי ושל שקד, אני יכולה להגיד בוודאות שאהבתי את שקד מאוד ואני עדיין אוהבת אותו, הוא היה האהבה הראשונה שלי, אבל עם מוראל זה כבר סיפור אחר.
ואז נזכרתי בשיחה עם אימא של מוראל,

~פלשבק~
"שי, את באמת מקסימה ואני מוזמנת לבוא הנה מתי שאת רוצה." היא אמרה.
"תודה רבה, גם את מקסימה בעצמך." אמרתי לה וחייכתי חיוך ביישני.
"ואני באמת התכוונתי למה שאמרתי קודם, את והבן שלי ממש מתאימים, ואני יודעת בוודאות שאם תהיו ביחד אתם תהיו מאושרים." היא אמרה.
"האמת, ששנינו ביחד זה כמו שמן ומים." הסברתי.
"וחוץ מזה, אני מכירה את הבן שלי, אני יודעת מתי הוא אוהב מישהי, ואני יודעת מי באמת יכולה לעשות אותו מאושר." היא אמרה.
~~~~~~~~~~סוף פלשבק~~~~~~~~~~

אני לא יכולה להגדיר את מה שאני מרגישה למוראל, אבל אני יכולה להגיד בוודאות שיש לי אליו רגש, אומנם בהתחלה זו הייתה שנאה חזקה, אבל עם הזמן השנאה הזו הפכה ל… למה?

~פלשבק~
"לידר?" קראתי לה.
"מה את רוצה?" היא שאלה בקרירות.
"אני מצטערת." אמרתי. היא לא אמרה דבר היא רק הביטה בי בשאלה.
"אני מצטערת על הקטע מקודם." הסברתי.
"זה בסדר, לא קרה כלום." היא אמרה וחייכה חיוך מזויף והלכה, אני עדיין המשכתי לעמוד במקומי מנסה להבין מה בדיוק קרה כאן, מה הקטע שלה בכלל?.
"תגידי, מה הקטע שלך?" שאלתי כשאחזתי בידה.
"תעזבי אותי מטורפת." היא אמרה בחצי צעקה.
"עזבתי." אמרתי ושחררתי את האחיזה והנפתי את ידיי לצדדים כחפה מפשע.
"אם את באמת רוצה לדעת מה הקטע שלי, אז מפריע לי שאת מכרכרת סביב החבר שלי." היא אמרה.
מה? מאיפה זה בא עכשיו?
"אין לי מושג על מה את מדברת, אנחנו רק ידידים, ובכלל יש לי חבר." הסברתי.
"אני רואה איך את מסתכלת עליו, ככה לא מסתכלים על ידיד." היא אמרה.
~~~~~~~~~~סוף פלשבק~~~~~~~~~~~

~פלשבק~
"מצחיק שאימא שלי חשבה שאנחנו זוג." אמר מוראל כשנינו ישבנו בחדר שלי ודיברנו.
"כן, ממש מצחיק." אמרתי וחייכתי חיוך ביישני.
השיחה הזאת עם אימא של מוראל לא עוזבת אותי, פשוט לא עוזבת אותי. אני חייבת לברר אחת ולתמיד מה אני מרגישה כלפיו, זה ברור שאני מרגישה אליו משהו. אבל איך?
ישבנו ככה כמה דקות ששתיקה שררה בנינו.
"טוב, אני נראה לי אלך להתקלח." הוא אמר.
"אוקיי, תהנה." אמרתי וחייכתי.
"תודה." הוא אמר וחייך.
"בבקשה." אמרתי וחייכתי גם אני. שנינו היינו ממש קרובים אחד לשנייה, יכולתי להרגיש את הנשימות שלו ואז פתאום תוך שניות ספורות הרגשתי את השפתיים שלי מונחות על שלו, זה קרה. התנשקנו.
~~~~~~~~~~~סוף פלשבק~~~~~~~~~~

(אתן יכולות לשמוע על חלש)

איך תמיד בסופו של דבר המחשבות שלי מגיעות ונעצרות רק על אדם אחד- מוראל.
מאז הנשיקה עם מוראל אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש שלי, באותו רגע אני הרגשתי שזה היה כל כך אמיתי, אולי זו הייתה טעות, אבל אני מרגישה שזו הטעות הכי טובה שעשיתי.
לפתע הפלאפון שלי צלצל אחרי חצי שעה של מנוחה. הוצאתי את הפלאפון מהכיס וראיתי שיחה ממוראל.
התלבטתי מה לעשות, לענות או לא לענות?
בסוף החלטתי לענות.
"שי?" נשמע קולו של מוראל מהצד השני של הקו, לא יודעת למה אבל שמחתי לשמוע את הקול שלו.
"מוראל…" מלמלתי תוך כדי שאני מנסה להשתלט על הדמעות שמאיימות לרדת מעיניי.
"איפה את?" הוא שאל בדאגה.
"אני, אני… אני בסדר." אמרתי בקול שמעט התעוות בגלל הדמעות.
"בבקשה תגידי לי איפה את, אני דואג לך, כולם דואגים לך." הוא אמר.
ואז פתאום היה רעם בשמיים ונשמע רעש חזק של רעמים וברקים, הבכי שלי התחזק יותר ויותר.
"אני ב…" אמרתי ובדקתי את שם הרחוב שבו אני נמצאת.

נקודת מבט מוראל:
"שי, בבקשה תגידי לי איפה את." אמרתי כשדיברתי עם שי בפלאפון.
שי אמרה לי את שם הרחוב שהיא נמצאת ואת המספר.
כולם הביטו בי במתח, מחכים לשמוע מה קורה איתה.
"טוב, אני אגיע." אמרתי והשיחה נותקה.
"נו, איפה היא?" שאלה רומי.
"היא בסדר?" שאל שקד.
"ווהו, כמה שאלות." אמרתי.
"היא אמרה לך איפה היא?" שאל ברוך.
"בערך…" עניתי.
"טוב קדימה איך זמן. קח את זה ולך תביא אותה." אמר ברוך וזרק לעברי את המפתחות.
לקחתי את המפתחות ופסעתי לכיוון הדלת.
"וסע בזהירות." ברוך צעק לעברי כשעמדתי בפתח הדלת.
פתחתי את הדלת, גשם חזק ירד בחוץ. נכנסתי בריצה למכונית, תוך כדי שאני משנן בראשי את הכתובת ששי אמרה לי שהיא נמצאת.
התחלתי להסתובב עם האוטו בכל העיר עד שמצאתי את הכתובת.
ראיתי אותה יושבת על המדרכה עם בגדיה הקצרים, עצרתי את המכונית ויצאתי ממנה בריצה.

נקודת מבט שי:
ישבתי על המדרכה נותנת לגשם לשטוף את כולי, קפאתי מקור, הייתי עייפה ורעבה, רציתי הביתה. לפתע אור של מכונית סנוור אותי מעט, ואז ראיתי אותו, את מוראל.
איך שראיתי אותו קפצתי עליו בחיבוק הוא חיבק אותי חזרה. באותו רגע הרגשתי שאני לא יכולה להחזיק את הדמעות ופשוט התחלתי לבכות. מוראל קירב אותי אליו וליטף את שיערי, פתאום בשנייה הקור נעלם מגופי והחל להיות לי חם, עברו בגופי צמרמורות נעימות.
באותו רגע לא עניין אותי כלום, לא היה אכפת לי שגשם חזק יורד עלינו, לא היה אכפת לי מכלום. העיקר שהוא כאן איתי.
"תלבשי את זה, שלא תקררי." אמר מוראל ונתן לי את הסווצ'ר שלו.
"תודה." אמרתי וחייכתי חיוך קטן.
המשכנו לעמוד קרוב אחד לשנייה, חוץ מאיתנו לא היו אנשים ברחוב, הרחוב היה חשוך וכמה פנסי רחוב האירו על פנינו, הגשם החל להיחלש.
הבטתי בעיניו הירוקות והוא הביט בעיניי. הוא מחה עם אגודלו דמעה שירדה מעיניי.
באותו רגע הרגשתי שאני חייבת לעשות את זה, שאני כבר לא יכולה לשלוט בעצמי, אחזתי בפניו בשתי ידיי קירבתי את פנינו ואז זה קרה בפעם השנייה, התנשקנו.
הגשם שוב התחזק אבל זה לא מה שעצר אותנו, נסחפנו לנשיקה עדינה וארוכה, באותו רגע הרגשתי כאילו אין עוד אדם בעולם חוץ ממני וממנו.

יש משפט שאומר: "האהבה גורמת לכם לאבד את הראש , לחשוב רק עליה , לחלום רק עליה , כשאתם איתה אתם שוכחים מהכל ומכולם…"
אז כנראה שאחרי הכל למרות הכל התאהבתי.