מתחילים מחדש- פרק 41

נקודת מבט מוראל:
כולם התאספו בחדר של שקד ושלי בגלל הרעש ששמעו. שי עמדה בנינו ובכתה, כאב לי לראות אותה בוכה.
שקד התחיל להטיח האשמות בי ובשי לפני כולם, ולאט לאט הסיפור התגלה לכולם.
שקד התחיל לצעוק עליי ועל שי, ראיתי את שי איך היא נשברת מהמילים של שקד, איך זה כואב לה לשמוע את כל המילים של שקד.
"שקד מספיק," אמרתי לפתע, כולם הביטו בי כולל שי ושקד.
"מצידי אתה יכול לרדת עליי, לצעוק עליי, להרביץ לי כמה שבא לך. אבל זה ממש לא מגיע לשי, שי אוהבת אותך." אמרתי. באותו רגע התגובה של שקד לא ממש עניינה אותי, רק רציתי לראות את שי מחייכת, רק רציתי שהיא תפסיק לבכות והדמעות שעמדו בעיניה ייעלמו.
"אוהבת אותי?" שאל שקד בזלזול.
"כן, אוהבת אותך." ענתה שי בחצי צעקה.
"יכול להיות שאת אוהבת אותי, אבל אותו את אוהבת יותר." אמר שקד והצביע עליי.
באותו רגע לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הבטתי בה כמו כולם, חיכיתי לתשובה שלה, אך מיהרתי להשפיל מבט.
יכול להיות ששי באמת אוהבת אותי? לא, לא יכול להיות. היא של שקד, תשכח ממנה. ניסיתי לשכנע את עצמי.

נקודת מבט שי:
"אני צודק?" שאל שקד. כולם המשיכו להביט בי במתח.
שתקתי, לא היה לי מה לומר.
"שתיקה כהסכמה." אמר שקד.
"האמת, עכשיו כשאני חושב על זה אתם ממש מתאימים." אמר שקד ובחן אותי ואת מוראל בעיניו.
"מכוערים מבחוץ ומבפנים." אמר שקד.
מוראל ואני השפלנו מבט, כל השאר המשיכו להביט בנו במתח, כאילו הם צופים באיזה סרט.
"אתה, כל הזמן הזה שיחקת אותה חבר טוב. עזרת לי להתקבל למכבי, שיחקת אותה שאכפת לך ממני כל הזמן הזה, אבל אם במקרה יש לי משהו שלך אין, אתה תדרוך עליי עד שתשיג אותו. ואת, את שקרנית מניפולטיבית, כולך פוזה ודאווין, אבל בתכלס את פוחדת מהצל של עצמך, את לא מסוגלת להודות בפניי הבחור שאת באמת אוהבת שאת אוהבת אותו, במקום זה את תעדיפי לשחק בשני בנים ולגרום להם להתאהב בך, את בדיוק מה שמוראל חשב שאת בהתחלה, כלבה." אמר שקד ופה פי נפער וכך גם כולם הביטו בשקד פעורי פה ואז הסיטו את מבטם אליי.
הייתי בשוק, אני יודעת ששקד כועס ופגוע וכל מה שהוא אומר הוא לא באמת מתכוון לזה, אבל המילים שלו חדרו לי עמוק.
"שקד, אני יודעת שזה לא אתה. אתה מדבר מהרגש ולא מההיגיון, אתה פגוע." אמרתי בקול שבור, ניסיתי להרגיע אותו.
"את יודעת שי, כל הזמן הזה לא הבנתי איך המשפחה שלך יכלה לוותר עלייך, אבל היום הבנתי. גם אני אם הייתי במקום אבא שלך לא הייתי רוצה ילדה כמוך, את מגעילה אותי שי." אמר שקד והביט בי בגועל.
לא האמנתי שזה שקד, שקד שלי. זה עם הלב הטוב, המצחיק, זה שלוקח דברים בקלות. הוא השתנה, והכל באשמתי.
הרגשתי באותו רגע שאני לא רוצה ולא יכולה לספוג יותר עלבונות ממנו.
"שי…" מלמלה רומי.
עזבתי את החדר של שקד ומוראל וירדתי במדרגות, פתחתי את הדלת ויצאתי.
החלטתי, אני במקום הזה לא נשארת!
יצאתי מהבית בריצה כשדמעות מציפות את עיניי, אין לי מושג לאן אני הולכת מכאן פשוט נתתי לרגליים שלי להוביל אותי.

נקודת מבט שקד:
הייתי כל כך עצבני, רתחתי מכעס. לא שלטתי על מה שיצא מפי. פגעתי בה, הכאבתי לה, לשי.
"את יודעת שי, כל הזמן הזה לא הבנתי איך המשפחה שלך יכלה לוותר עלייך, אבל היום הבנתי. גם אני אם הייתי במקום אבא שלך לא הייתי רוצה ילדה כמוך, את מגעילה אותי שי." אמרתי והבטתי בה בגועל למרות שלא באמת התכוונתי למה שאמרתי או למילים האחרות.
שי עזבה את החדר כשדמעות מציפות את עיניה.
הצטערתי על כל המילים שאמרתי לה, הצטערתי שהכאבתי לה ככה. כעסתי עליה, נפגעתי ממנה, דיברתי מהרגש ולא מההיגיון, הוצאתי מפי מילים כל כך פוגעניות, כל כך קשות, אולי הייתי צריך לתת לה עוד הזדמנות, עוד הזדמנות אחת להסביר את מה שבאמת קרה.
"ממש הגזמת, אבל ממש." אמרה רומי ויצאה מהחדר.
ישבתי על המיטה שלי וקברתי את ראשי בין ידיי.
"שקד, אתה ללא ספק מטומטם השנה." הקול שבראשי צעק עליי, והאמת הוא צדק.
"זה בסדר, זה בסדר להגיב איך שהגבת. אתה פגוע." אמרה יהלי כשחיבקה אותי מהצד.
דולב רק הביט בי ברחמים.
"יהלי, דולב. אתם יכולים לתת לי כמה דקות לבד עם שקד?" שאל מוראל.
למרות שמוראל הוא הדבר האחרון שרציתי לראות עכשיו, הסכמתי. אחרי הכל אנחנו חייבים לדבר על מה שקרה בלי כולם מסביבנו, ועכשיו ששנינו פחות או יותר רגועים נוכל לעשות את זה.
"נראה לך?" שאלה יהלי.
"סליחה?" שאל מוראל בהרמת גבה.
"נראה לך שנשאיר את שניכם שוב לבד, שתריבו שוב." אמרה יהלי.
"זה בסדר. לכו." אמרתי ליהלי ודולב.
יהלי ודולב הלכו ונשארנו רק אני ומוראל.

נקודת מבט מוראל:
יהלי ודולב יצאו ונשארנו רק אני ושקד לבד.
שקד ישב על המיטה ואני התחלתי להתהלך בחדר, חשבתי שאולי ככה אני אצליח לסדר בראשי את מה שרציתי לומר לשקד.
"טוב די. עשיתי לי סחרחורת." אמר שקד.
הפסקתי להתהלך בחדר ונעמדתי.
"נו, אתה מתכוון לדבר?" שאל שקד בקרירות.
בלעתי את רוקי, לקחתי כמה נשימות.
"תראה… לא משנה כמה אני אתנצל, או איך אני אתנצל אני יודע שמה שעשיתי זה, זה מעשה בלתי נסלח. אני בגדתי בך, אני בגדתי בחברות שלנו, אני הרסתי את הקשר שלך עם שי, זה לגמרי הגיע לי. כל המכות, הכעס שלך, הכל." אמרתי ועצרתי לקחת אוויר.
"אני רק לא מבין למה לא אמרת לי לפני כן, למה לא סיפרתי לי שאתה התאהבת בה?" שאל שקד.
"למה? כי אני אידיוט, פחדתי מהתגובה שלך." עניתי בכנות.
"אז ללכת ולנשק אותה מאחורי הגב שלי, זה הפתרון?" שאל שקד והרים מעט את קולו.
בלעתי את רוקי ושתקתי, לא היה לי מה לומר.
"שמע, לא משנה מה שקרה, אל תתרכז בעבר, תתרכז בהווה ובעתיד. אתה ושי אוהבים אחד את השנייה, תסלח לה ותמשיכו מאיפה שהפסקתם. אני נשבע שאני לא אפריע לכם יותר." אמרתי בכנות לאחר כמה דקות של שתיקה.
"האמת, עם איך שדיברתי אני כבר לא בטוח שיש לי עתיד עם שי." ענה שקד.
"היא תסלח לך, ואתה לה. אתם תחזרו ותהיו מאושרים." אמרתי בעידוד.
"אני מקווה שהיא תסלח לי." אמר שקד בעצב.
"היא תסלח לך, אני יודע." אמרתי וחייכתי אליו.
ברגע זה הבנתי משהו, הבנתי שאני פשוט צריך לפנות את הדרך לשי ושקד. לתת להם להיות ביחד בלי הפרעות, אני אוהב את שי ואני רוצה שהיא תהיה מאושרת, אבל כנראה שאחרי הכל זה לא יקרה איתי. שקד הוא החבר הכי טוב שלי, כרגע הדבר שהכי חשוב לי זה החברות שלי ושלו, אני שם את הרגשות שלי לשי בצד ומתרכז בחברות שלנו.
"אני יודע שאני לא יכול להחזיר את החברות שלנו למה שהיא הייתה קודם, ואני מבין את זה. אבל אני רק מבקש שתשקול את האפשרות שאיי פעם נחזור להיות חברים." אמרתי.
"אני…" שקד התחיל לומר ואז הדלת החדר נפתחה בחוזקה וקטעה את דבריו.
"היא נעלמה." אמרה רומי כשנכנסה לחדר בהיסטריה.