מתחילים מחדש- פרק 31

נקודת מבט שי
התעוררתי מהרעש שהתחולל במסדרון, בהתחלה לקח לי זמן להבין איפה אני נמצאת, הבטתי בקירות הלבנים, בסדינים הלבנים. אני בבית החולים, עדיין.
"בוקר טוב שי, בעוד חצי שעה נתחיל עם הבדיקות." אמרה האחות שנכנסה לחדרי והושיטה לי מגש שבו הייתה ארוחת בוקר.
בחנתי את האוכל שהיה במגש, כבר הספקתי לשכוח מה זה אוכל של בית חולים, ולחשוב שהייתי כאן לפני חודש וחצי.
האמת שהייתי ממש רעבה ומיד טרפתי את האוכל שהיה בצלחת.
לאחר מכן, הרופא נכנס לחדר ואיתו כמה אחיות, במשך שעתיים עברתי בדיקות, אם זה בדיקת דם, בדיקת לחץ דם, דופק לב ואחרות.
כבר כל כך חיכיתי, חיכיתי לשמוע שהכל בסדר ושאני אוכל לחזור הביתה לכולם.
ברוך וסיגל הגיעו בשביל לשמוע מה תוצאות הבדיקה וגם בשביל לבדוק מה איתי.
הרופא נכנס לחדר שבידו ערימת דפים שעליהם כתובות תוצאות הבדיקה. שלושתנו הבטנו בו במתח.
"אז ככה, אני לא אמתח אתכם יותר מידי, בגדול הבדיקות יצאו בסדר גמור, הכל תקין אנחנו לא רואים שום דבר חריג, כנראה התייבשות." אמר הרופא.
"תודה לאל." אמר ברוך וכולנו נאנחנו אנחת הקלה.
"אבל, אני לא אשקר יש עוד משהו קטן שדיי מטריד אותי האמת." אמר הרופא ושלושתנו הבטנו בו במתח.
"בקשר לדימומים, תסכימו איתי שלא הגיוני שפצע ידמם כל היום בלי הפסקה." אמר הרופא.
"אז מה אתה רוצה להגיד פה בעצם?" שאל ברוך ופניו הרצינו.
"תראו… קראתי את התיק של שי, שי הגיעה בפעם האחרונה לפני חודש וחצי עם דקירה בבטן שהיא עוד במצב טוב, אבל, בחודש וחצי האחרון שי איבדה יותר מידי דם, והדם, אשר נמצא במצב נוזלי בדרך-כלל, יוצר גושים מוצקים, קרישי דם.
"אני לא מבינה, אז מה יש לי?" שאלתי בחוסר סבלנות.
" אני חושש שיש לך, בעיה בקרישת דם." ענה הרופא.
"מה, מה זאת אומרת?" שאלתי מבולבלת.
"ידוע לך על מישהו במשפחה שיש לו בעיה בקרישת הדם?" שאל הרופא ברוך וסיגל הביטו בי במתח.

~פלשבק~
-לפני שנתיים-
"זה רק פצע קטן." אמרה דקל בזמן שהאצבע שלה לא הפסיקה לדמם כתוצאה מכך שנחתכה בזמן שהכינה סלט.
"קחי." אמרתי והושטתי לדקל פלסטר.
"פלסטר לא יעזור למי שיש בעיה בקרישת דם, טיפשה." היא צעקה עליי והעיפה את ידי ונתנה לה מכה קטנה והפלסטר נפל.
"את חייבת לראות רופא." צעקתי עליה חזרה.
"שום רופא שי, יש לי הכל כאן, הזרקה אחת והכל נעלם." אמרה דקל.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ סוף פלשבק~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"שי? אז ידוע לך על מישהו במשפחה שלך עם בעיה בקרישת דם?" הרופא העיר אותי ממחשבות.
"לא." שיקרתי. מבחינתי דקל לא אחותי יותר, אנחנו לא משפחה.
"הבנתי… בכל מקרה הייתי רוצה לערוך לך עוד בדיקה, בשביל להיות בטוח בעצמי יותר." אמר הרופא.
"תעשה מה שצריך." נאנחתי, העיקר לגמור עם זה.
ערכנו עוד בדיקות שנמשכו במשך שעתיים, בכל רגע הרופא אמור להיכנס לחדר עם התוצאות, ידעתי שהסיכוי שתהיה לי בעיה בקרישת דם גבוה, כי לדקל יש בעיה בקרישת דם, היא נולדה איתה.
הרופא נכנס לחדר עם ערימת דפים בידו.
"נו?" שאלתי בסקרנות.
"שי, סבלנות." אמר ברוך ונעץ בי מבט אזהרה.
"בדיוק כמו שחשבתי, לשי יש בעיה בקרישת דם." אמר הרופא.
"שי, אני אשאל אותך שוב, את בטוחה שלא ידוע לך על מישהו במשפחה שיש לו בעיה בקרישת דם?" הרופא חזר על שאלתו מהבוקר וכל המבטים הופנו אליי.
"לא." שיקרתי. אני לא חלק משמשפחה הזאת וגם מעולם לא הייתי.
"הבנתי… בכל מקרה, מעכשיו אלו שלך." אמר הרופא והושיט לי שני מזרקים.
הבטתי במזרקים והתחלתי לבחון אותם בעיניי.
"מעכשיו אתם החברים הכי טובים, לכל מקום שאת הולכת הם הולכים איתך, למקרה שתיפצעי, הזרקה אחת והכל מסתדר." אמר הרופא. הנהנתי בראשי להבנה.
"רגע, יש משהו שאני לא מצליחה להבין, הרי זו לא הפעם הראשונה שאני נפצעת אז איך דווקא הפעם זה החמיר והגיע למצב הזה?" שאלתי בבלבול.
"תראי, יש כאלה שנולדים עם הבעיה וזה עובר באופן גנטי, ויש כאלה שהבעיה מופיעה אצלם לאחר כמה שנים. כמו כן, קרישי הדם יכולים להיווצר באופן ספונטני, או באמצעות מחלות והפרעות פיזיולוגיות בגוף." הסביר הרופא.
לומר את האמת לא ממש הבנתי את ההסבר שלו, אבל לא הקדשתי לזה יותר מידי זמן ומחשבה.
"אז מתי אני משתחררת?" שאלתי והתחלתי לנוע באי נוחות במיטתי.
הרופא הביט בערימת הדפים שהייתה בידו.
"מממ… לאור מה שגילינו, אני חושב שכדאי שתישארי כאן לעוד יום להשגחה." ענה הרופא וברוך וסיגל הנהנו בראשם להסכמה.
"אבל אני בריאה, וחוץ מזה המזרקים תמיד יהיו עליי." ניסיתי לשכנע אותו.
"אני חושב שזה הכי טוב בשבילך כרגע." אמר הרופא.
הכי טוב בשבילי, זה להיות בבית עם החברים שלי.
"אני בטוחה שכולם יסתדרו בלעדייך עוד יום אחד." אמרה סיגל הבטתי בה בפרצוף חמוץ.
"כדאי שתנוחי עכשיו." אמרה סיגל והניחה את ידה על הלחי שלי. ברוך וסיגל יצאו מחדרי וסגרו את הדלת.
"מחלה מזורגגת…" מלמלתי בעצבים.
למה זה היה צריך לקרות דווקא לי, אני לא חלק מהשפחה הזאת וגם אף פעם לא הייתי, אז למה, למה הייתי צריכה לרשת משהו בכלל מאחותי ומכל בנאדם אחר שקשור למשפחה הזאת?

~~פלשבק~~~~~
"מתי תביני את זה שי, את לא רצויה כאן ובחיים לא תהי." אמרה דקל כשדמעות היו בעיניה, היינו בבית הקברות של אימי מציינים עשר שנים למותה. היום זה יום הולדת עשר שלי, ובמקום לשמוח כולם עצובים.
מכיוון שזה לא רק יום הולדתי, זה גם יום פטירתה של אימי שמתה בלידתי.
"אני מצטערת." אמרתי בשקט והרכנתי את ראשי.
"הכל באשמתך!" צעקה עליי דקל והביטה בי בשנאה. מאור חיבק אותה וניסה להרגיע אותה בעוד גם הוא מביט בי בשנאה.
שלא נדבר בכלל על אבא שלי, בכל שנה שמגיע יום פטירתה של אימי שלמעשה זה יום ההולדת שלי גם, אבי סוגר את עצמו בחדר ומתבודד יחד עם האלכוהול. וכמו בכל יום אני מקבלת את מנת המכות שהוא נותן לי.
"אבא בבקשה, אני מתחננת." אמרתי בקול שבור כשדמעות בעיניי, אבא תפס אותי חזק בידו והחל להעיף לעברי חפצים.
"בבקשה, אולי רק היום, יש לי יומולדת." התחננתי.
"דווקא בגלל זה תקבלי מנה כפולה, את יכולה לראות את זה בתור מתנת יומולדת." אמר אבא והמשיך בשלו.
אף לא קיבלתי מתנת יומולדת, אף לא ביקשתי שום דבר. ידעתי שכולם שונאים אותי, המשפחה שלי שונאת אותי, אין לי אף אחד בעולם חוץ מסבתא.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~סוף פלשבק~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

דמעות החלו לרדת מעיניי אך מיהרתי למחות אותן, הם לא שווים את הדמעות שלי.
נזכרתי בפגישה עם מאור לפני כמה ימים, הפנים שלו השתנו במשך השנתיים שלא ראיתי אותו, הן הפכו לבוגרות יותר, ליפות יותר, איך שראיתי אותו הכל החל לחזור אליי בחזרה, כל הזיכרונות שהזכירו לי למה עזבתי את הבית, המבטי שנאה של כולם.
"אין סיכוי שאני נותן למישהו לקחת אותך מפה!" המשפט שמוראל אמר לי מהדהד בראשי, לחשוב שהבנאדם שעד לא מזמן כל כך שנאתי ושנא אותי באותה מידה דואג לי כל כך עכשיו. זה מדהים איך בתקופה כל כך קצרה הדברים משתנים כל כך מהר.
בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי חושבת עליו הרבה, על מוראל. איך שהוא נהיה מקסים אליי בזמן האחרון, דואג לי, מתחשב. התחלנו להסתדר, זה לא שאין ריבים וויכוחים על הדרך, יש אבל אנחנו שוכחים מהם אחרי חמש דקות.
ושקד, אני ושקד ביחד כבר שבועיים, אלו היו שבועיים מדהימים. שקד היה מקסים אליי עוד מהיום הראשון שהגעתי לבית המחסה, הוא דואג לי, הוא מצחיק אותי, הוא שומר עליי, אני מרגישה בטוחה איתו אני יודעת שהוא בחיים לא יפגע בי.

~~פלשבק~~~~~
"אתה קולט שאנחנו יושבים בחדר שלי ומדברים כבר כמעט שלוש שעות ואני עדיין לא יודעת איך קוראים." אמרתי בזמן ששנינו היינו בחדרי ודיברנו.
"צודקת, הגיע הזמן שתדעי." הוא אמר וחייך, החיוך שלו פשוט יפיפה.
"נו?" שאלתי.
"תגידי את קודם." הוא אמר בהתחכמות.
"שי, עכשיו אתה." אמרתי.
"שקד." הוא אמר וחייך.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~סוף פלשבק~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

~~פלשבק~~~~~
"היוש." אמרתי כשחזרתי הביתה מבית הספר, כולם כבר היו בבית. רומי ויהלי ישבו בסלון ודיברו, מוראל ודולב שיחקו בפלייסטיישן, ושקד…
"איפה שקד?" שאלתי מתוך סקרנות.
"למעלה." ענה דולב ומבטו היה מוסת לכיוון המסך.
"גול!" צעק מוראל כשהבקיע עוד גול בפיפא. גלגלתי עיניים.
החלטתי לעלות לחדר שלי, הרי ממילא אין מה לעשות למטה, עליתי לחדר שלי ונזרקתי על המיטה שלי.
"היי." אמרתי כשראיתי את שקד עומד בפתח החדר שלי.
"אני צריך לדבר איתך." הוא אמר והפך לרציני.
"הכל בסדר? אתה מדאיג אותי." אמרתי בדאגה.
"הכל בסדר." הוא ענה וחייך החיוך שלו שמיד הרגיע אותי.
שקד התיישב לידי על המיטה, היינו ממש קרובים, קרובים מאוד.
"אז על מה רצית לדבר?" שאלתי.
"את מוצאת חן בעיניי." אמר שקד. ברגע ששמעתי אותו אומר את זה עלה לי חיוך ענק על הפנים והתחלתי להסמיק.
"האמת שגם אתה." אמרתי בכנות. הוא חייך.
ואז פתאום זה קרה, התחלנו להתקרב, היינו כל כך קרובים שקיסם לא יכל להיכנס ביננו, ואז זה קרה, הנשיקה הראשונה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~סוף פלשבק~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

~~פלשבק~~~~~
"אתה באמת חשבת שאני אוותר לך כל כך בקלות?" שאלתי בהתגרות ופתאום הרגשתי זרם מים חזק על פניי.
"מוראללל!" צרחתי.
"אין בעיה ככה אתה רוצה, אז ככה זה יהיה." מלמלתי.
התחלתי לרוץ אחריו עם הצינור והוא אחריי עם הצינור שלו שכחנו מהעבודה וממה שהיינו צריכים לעשות, והתחילה לה מלחמת מים.
התחבאתי מאחוריי אחד הכלובים.
"מעניין מאוד איפה שי." אמר מוראל. ואני צחקקתי לי.
"תפסתי אותך." הוא אמר והשפריץ עליי ואני השפרצתי עליו חזרה.
מוראל רץ ואני אחריו, מרוב כל המים שנשפכו הרצפה נהייתה מחליקה ומרוב שרצתי מהר מידי לא יכולתי לעצור והחלקתי קדימה ונפלתי על מוראל.
הגענו למצב שאני שוכבת מעליו והוא מתחתיי, היינו קרובים, אפילו קרובים מאוד. מביך…
יכולתי להרגיש את הנשימות שלו, את הדפיקות לב, הבטתי בעיניו בירוקות והרגשתי איך לאט לאט אני מתחילה לטבוע בהן.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~סוף פלשבק~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כשאני חושבת על כל מה שעברתי בחודש האחרון זה פשוט מדהים, כמה דברים קרו תוך מעט מאוד זמן.
זה מדהים איך כל הזמן שאני פה הוא לא מפסיק לטייל לי במחשבות, שאין אפילו רגע שאני לא נזכרת בעוד קטע שלנו.
תגיד אתה לא עייף מלהתרוצץ לי כל היום במחשבות?
מוראל, מוראל… מה אני אעשה איתך?