מתחילים מחדש- פרק 26

(אתן יכולות לשמוע על חלש)

נקודת מבט מוראל
התעוררתי בבוקר כשיד מחבקת אותי, הבטתי סביבי וראיתי את לידר לידי, כנראה נרדמנו כאן אתמול.
הבטתי בה וליטפתי את שיערה.
אני כל כך אידיוט, כל כך לא מגיע לה אחד כמוני, מגיע לה אחד שבאמת יאהב אותה, אני כל כך כועס על עצמי שלא היה לי את האומץ להיפרד ממנה, להגיד לה את האמת.
לידר החלה להתמתח בן זרועותיי.
"בוקר טוב." היא מלמלה וחייכה אליי את החיוך שלה, החיוך שפעם היה גורם ללב שלי לקפוץ, להחסיר פעימה, אבל עכשיו הוא רק גורם לי לחייך חיוך מאולץ.
"בוקר טוב." מלמלתי וחייכתי חיוך מאולץ.
"קומו כבר ישנונים." אמרו שי ושקד שנכנסו לחדר והשליכו כל אחד מהם כרית לכיווני ולכיונה של לידר.
"ילדותיים." סיננה לידר בעצבים ויצאה מהחדר.
"כנראה היא לא טיפוס של בוקר." אמרה שי ומשכה כתפיים.
"כנראה באמת…" מלמלתי.
"טוב, אני מתה מרעב, אתם באים?" שאלה שי שעמדה בפתח החדר.
שקד ואני הסתכלנו אחד על השני, כאילו ששקד מרגיש שמשהו לא בסדר איתי.
"תרדי, אנחנו נבוא עוד כמה דקות." אמר שקד לשי.
"טוב." היא אמרה ומשכה כתפיים.
"מה ככה?" שאל שקד בזמן שפתח את ארון הבגדים מוציא ממנו בגדים.
"מה ככה?" חזרתי על השאלה שלו.
"למה אתה נראה ככה?" הוא שאל.
"איך ככה?" שאלתי.
"שבוז." הוא ענה.
"מה, עשיתם משהו בלילה?" שאל שקד וחייך חיוך ממזרי.
"לא! נראה לך?" אמרתי בתגוננות.
"לא יודע, אולי בגלל זה אתה שבוז." ענה שקד.
"לא שבוז ולא נעליים!" קבעתי.
"נו אז מה יושב עליך?" שאל שקד.
באותו רגע התלבטתי אם לספר לו או לא, אחרי הכל מה אני אגיד לו, שהתאהבתי בחברה שלו ובגלל זה אני נראה ככה.
"נו מה, דבר." הטיח בי שקד.
"סתם נו, זה קשור ללידר." אמרתי.
"מה איתה?" שאל שקד.
באותו רגע שכחתי שלידר נמצאת כאן, שכחתי שהיא נמצאת כל כך קרוב שהיא יכולה להיכנס לחדר בכל רגע.
"אני מרגיש שזה לא עובד בנינו יותר, פעם כשהייתי רואה אותה הייתי מתרגש, הייתי רק מחכה לפעם שניפגש. אבל עכשיו זה כבר לא זה." שפכתי את הלב בפני שקד.
"לפי מה שזה היה נראה בבוקר, אתה לא ממש נפרדת ממנה." אמר שקד.
"אין לי אומץ, אני פשוט לא יכול לעשות לה את זה, אני לא יכול לשבור לה את הלב ככה, אבל זה כבר לא עובד בנינו." אמרתי בכנות.
"כמה זמן אתה כבר מרגיש שזה לא עובד ביניכם?" שאל שקד.
"חודש וחצי." שיקרתי.
האמת שזה התחיל מאז ששי הגיעה הנה, לפני חודש.
"חודש וחצי? חודש וחצי שאתה כבר לא אוהב אותי כמו פעם." שמעתי קול מאחוריי, שקד ואני הסתובבנו וראינו את לידר עומדת בפתח כשדמעות בעינייה.
'אוח מוראל אתה מטומטם!' צעק עליי הקול שבראשי, האמת שבאותו רגע לא יכולתי להתווכח איתו.
"אני… אני אשאיר אתכם לבד." אמר שקד ויצא מהחדר, הלוואי שגם הייתי יכול לברוח ולצאת מהחדר.
"ליד…" מלמלתי.
"אני פשוט לא מאמינה, אתה פאקינג חודש וחצי משחק איתי." היא צעקה.
"לידי, זה ממש לא ככה, את האהבה הראשונה שלי, את הראשונה שגרמה ללב שלי להיפתח, לפני שהגעת אני לא חשבתי שיש דבר כזה אהבה, אבל… אני פשוט בזמן האחרון הרגשתי שזה לא מה שהיה פעם."
אמרתי בכנות, כאב לי שאני פוגע בה ככה לא יכולתי לראות אותה בוכה אבל בסופו של דבר האמת חייבת להיאמר.
"אתה חתיכת בן זונה מוראל, זה מה שאתה." היא צעקה והחלה לזרוק דברים בחדר.
"אני מצטער." אמרתי בשקט והשפלתי מבט.
"אני בכלל לא אוהבת אותך ואף פעם לא אהבתי, אני הייתי איתך רק בגלל שאתה נראה טוב ותמיד נתת לי מה שאני רוצה, אבל אחרי הכל אתה רוצח, אתה רצחת מישהו כשהיית בהתפרצות זעם, אני אפילו פוחדת שיום אחד זה מה שתעשה לי שתהיה עצבני." היא אמרה.
הייתי המום מהמילים שיצאו לה מהפה, היא ידעה טוב מאוד למה עשיתי את מה שעשיתי, ליתר דיוק היא היחידה שידעה.
"אני איי פעם הרמתי עלייך יד?" שאלתי בחצי צעקה.
"מי אמר שבעתיד לא תרים עליי יד." היא אמרה.
"אני שאלתי אם איי פעם שהיינו ביחד הרמתי עלייך יד?" חזרתי על השאלה אך הפעם הייתי יותר עצבני מקודם.
"לא, אבל מי אמר שזה לא יקרה בעתיד." היא צעקה.
"אני אומר לך שזה לא יקרה בעתיד, ואת יודעת למה?" שאלתי.
"כי לא יהיה לנו כזה ביחד." אמרתי בלי לחכות לתשובה ממנה.
היא עמדה מולי ובכתה, לחשוב שעד לפני כמה דקות כאב לי לראות אותה בוכה, אבל עכשיו פשוט הגעיל אותי לראות אותה.
"את מגעילה אותי." אמרתי והסתכלתי עלייה בגועל.
"אני… אני מצטערת." היא אמרה והדמעות שלה התחזקו.
"עופי מהבית שלי!" צעקתי עלייה, הרגשתי שעוד שנייה ואני מאבד את זה לגמרי.
"אני מצטערת, אני לא התכוו…" היא אמרה.
"אם את באמת לא רוצה שיהיה פה מקרה אלים, פשוט לכי מפה." ביקשתי והנחתי את אצבעותיי על עיניי ולחצתי על עיניי.
לידר עשתה את מה שביקשתי ממנה ויצאה מחדרי בטריקת דלת.
רציתי לגמור עם לידר, אבל לא רציתי שזה ייגמר ככה בנינו.

נקודת מבט שי
כולנו ישבנו בשולחן לאכול ארוחת בוקר, השתדלתי לחייך ולהתנהג כרגיל, למרות שהכל ממש לא היה כרגיל, כאבה לי היד נורא, היא לא הפסיקה לדמם, ניסיתי להסתיר את הדם כמה שאפשר.
"אתם באים לבית הספר?" שאל דולב.
"כן, אני רק אלך להביא את הדברים שלי מלמעלה." עניתי והסתכלתי על רומי, רמזתי לה בעיניים שאני רוצה שהיא תבוא איתי.
"כן, גם אני." אמרה רומי.
"מחכים לכן." אמר שקד.
"תודה." אמרתי לרומי בזמן שעלינו במדרגות.
"נראה לך שאני אשאיר אותך איתה לבד שוב?" היא שאלה.
האמת, אני אף פעם לא חוויתי תחושת פחד בחיים שלי, גם כשהייתי שנה שלמה שהייתי ברחוב לבד בלי אף אחד, גם באותו לילה של הדקירה לא פחדתי, כמו שאני פוחדת ממנה, היד שלי לא הפסיקה לדמם, הציפורניים שלה חדרו עמוק לתוך עורי.
"אוף, זה לא מפסיק לדמם, מה עושים?" שאלה רומי בלחץ בזמן שהיינו בשירותים.
"נמשיך לשים עוד ועוד ניירות עד שזה יירגע" עניתי וחתכתי עוד שכבת נייר ושמתי על השריטה.
"אולי נספר לברוך וסיגל, תראי שי, זה נראה לי חמור." אמרה רומי.
"לא, אי אפשר לספר." אמרתי.
"אז לפחות תספרי ל…" היא אמרה ואז לפתע שמענו צעקות מכיוון החדרים, עזבנו הכל ורצנו למסדרון החדרים, להפתעתנו כולם היו שם.
הדלת נפתחה ולידר יצאה משם ששאריות של דמעות על פנייה.
"מה, נהניתם מההצגה, רוצים הדרן?" היא שאלה בעצבים וחלפה על פנינו, לא לפני שהתנגשה בכוונה עם הכתף שלה בכתף שלי גורמת לי לסגת אחורנית.
הדלת נפתחה ומוראל יצא ממנה, הוא היה נראה עצבני מתמיד.