מתחילים מחדש- פרק 23

נקודת מבט מוראל
"אתה בטוח שנצליח?" שאלה שי בחשש כששנינו היינו בדרך חזרה הביתה מהמכלאה, היום סיימנו מוקדם באופן חד פעמי, כי אנחנו צריכים להיות במגרש בחמש וחצי.
"אני בטוח שנצליח." עניתי בביטחון.
~
"היוש." אמרה שי כשנכנסנו הביתה. כולם שלחו לעברינו מבטים מופתעים, בכל זאת הם לא רגילים לראות אותנו בבית כל כך מוקדם.
"היי, מה, אתם לא אמורים להיות…" שאל שקד בהלם.
"במכלאה? כן היינו אמורים, אבל עשינו את כל העבודה אז שחררו אותנו מוקדם." הסברתי.
"יפה לכם." אמר שקד.
"תגיד בא לך שנלך למגרש כמו שהיינו הולכים פעם, נעשה איזה משחקון קטן אחד על אחד?" שאלתי את שקד.
"סבבה, מתאים לי האמת." הוא אמר.
שקד ואני עלינו לחדר להחליף לבגדים נוחים יותר.
"שנעשה תחרות מי יורד ראשון למטה?" שאל שקד.
"יאללה." אמרתי בהתלהבות.
"היכון, הכן צא!" שקד הזניק ושנינו התחלנו לרוץ בכיוון המדרגות ולרדת במהירות.
"ניצחתי!" צעקתי בהתלהבות.
"נתתי לך לנצח." אמר שקד בהתגוננות.
"יואו אתם יכולים להיות בשקט?" צעקה רומי מכיוון הסלון. שקד ואני צחקנו.
"שנצא?" שאל שקד.
"אחריך." עניתי.
פתחתי את הדלת ואני ושקד יצאנו.
"היי, לאן אתם הולכים?" שאלה שי רגע לפני שסגרתי את הדלת.
"למגרש." אמר שקד.
שי ואני הסתכלנו אחד על השנייה וחייכנו, הכל עובד לפי התוכנית עד עכשיו.
"אני באה איתכם!" היא קבעה.
"בואי." אמר שקד בהתלהבות. ואני גלגלתי עיניים, בשביל ששקד לא יחשוד.
התוכנית היא כזאת, אסור ששקד יידע שהוא במבחן, אחרת הוא יילחץ הוא צריך להיות טבעי.

נקודת מבט שקד
ישבתי בסלון יחד עם יהלי, רומי ודולב, שי מוראל עוד נמצאים במכלאה, זה היה יום די רגיל כמו בכל יום.
האמת שהתגעגעתי אליהם, הם ממש חסרים לי.
פתאום הדלת נפתחה ולהפתעתי שי ומוראל עמדו בפתח, איך שראיתי אותם קמתי ממקומי ופסעתי לכיוונם.
נתתי לשי נשיקה קטנה על השפתיים, ואני מוראל התחבקנו חיבוק חברי.
"מה, מה אתם עושים פה?" שאלתי בתדהמה.
"לפי מה שאני זוכר, אנחנו גרים פה." ענה מוראל והביט בשי שהנהנה בראשה.
"אני מתכוון, מה אתם עושים פה בשעה כזאת?" שאלתי.
"אה, סיימנו את המשימות מוקדם אז…" הסבירה שי.
"יותר טוב ככה." אמרתי וחיבקתי את שי מהצד, מוראל הביט בנו וגלגל עיניים.
"אני עולה לחדר שלי, להחליף לבגדים נוחים יותר." אמרה.
"אז מה, מתאים לך משחק אחד על אחד, כמו שהיינו עושים פעם?" שאל מוראל.
האמת, מתאים לי כל כך התגעגעתי לתקופה שמוראל ואני היינו הולכים פעמיים בשבוע למגרש צופים באימון של מכבי ואז משחקים במשך שעה משחק אחד על אחד.
"וואלה מתאים." עניתי.
מוראל ואני עלינו לחדר להחליף לבגדים יותר נוחים.
"שנעשה תחרות מי יורד ראשון למטה?" הצעתי.
פעם, לפני שאני מוראל היינו הולכים למגרש היינו עושים תחרות מי מסיים להתארגן ראשון.
"סבבה." ענה מוראל.
"היכון, הכן, צא!" מוראל הזניק אותנו ושנינו יצאנו מהחדר בריצה וירדנו במהירות במדרגות.
כבר שכחתי כמה מוראל יכול להיות תחרותי.
"ניצחתי, וניצחתי." מוראל החל לצעוק ברחבי הבית.
גם שכחתי כמה לפעמים הוא יכול להיות ילדותי.
"נתתי לך לנצח." אמרתי בהתגוננות ואז התחלנו להתווכח.
"אולי תהיו בשקט." נשמעו צעקות מאזור הסלון.
מוראל ואני צחקקנו.
"שנלך?" שאלתי את מוראל.
"אחריך." ענה מוראל ופתח את הדלת.
שנינו יצאנו מהדלת וכמעט היינו כבר בחוץ.
"אני באה איתכם!" קבעה שי. האמת שלא היה לי כוח להתווכח איתה, טוב נו וגם רציתי שהיא תבוא ותתרשם ממני.
"בואי." אמרתי וחייכתי אליה חיוך קטן, מוראל הביט בנו בפרצוף נגעל וגלגל עיניים. נו טוב שיהיה…

נקודת מבט שי
שלושתנו היינו בדרך למגרש, מוראל ואני הבטנו אחד בשני לחוצים.
"הכל בסדר?" שאל שקד כששם לב למבטים שעוברים בנינו.
"הכל בסדר." הרגעתי אותו, ושילבתי את ידינו זו בזו.
רוב הדרך עברה דיי בשקט, כל אחד היה עסוק במחשבות שלו, המגרש כבר החל להיראות באופק.
"נתערב שאני מצליחה להגיע לפניכם עד למגרש?" שאלתי בהתגרות.
"אין מצב." אמרו מוראל ושקד.
"התערבנו?" שאלתי וחייכתי חיוך תחמני.
"התערבנו." ענה מוראל.
שלושתנו התחלנו לרוץ, מוראל ושקד הובילו עליי בכמה צעדים אבל ממש מעט.
"היי זה לא החבר שלכם מבית הספר שם?" שאלתי והצבעתי על איזושהי נקודה.
שניהם נעצרו וחיפשו בעיניים לראות על מי אני מדברת, ואני ניצלתי את ההזדמנות לצמצם את הפער.
כשהם הבינו שעבדתי עליהם הייתי כבר ממש קרובה למגרש.
"ביי ביי לוזרים." הסתובבתי לאחור וצעקתי להם מרחוק.
כשהם קלטו אותי הם התחילו להגביר מהירות, ופתאום ראיתי אותם רצים משני הצדדים שלי.
"שלום לך." אמר מוראל ופתאום קלטתי את שקד ומוראל רצים משני הצדדים שלי.
רגע, מה קורה פה, אני הייתי רחוקה מהם בהרבה, איך הם…
בסוף שלושתנו הגענו למגרש ביחד, נו טוב זה גם בסדר.
שקד ומוראל התחילו לשחק ואני, התיישבתי על אחד הספסלים וצפיתי בהם, הסתכלתי על השעון, בכל רגע מתן צריך להגיע ולצפות בשקד.
"שי?" שמעתי קול מאחוריי, הסתובבתי וראיתי את מתן.
"היי." אמרתי וחייכתי אליו. התחלתי לספר לו על שקד, מתן התיישב לידי וצפה יחד איתי בשקד ומוראל משחקים.
הבטתי בו, לפי הבעת פניו לא היה אפשר לדעת אם הוא מתרשם, משתעמם.
מוראל הביט בנו וחייך, שקד היה כל כך מרוכז במשחק שהוא אפילו לא שם לב. שקד הוא ממש לא תחרותי, אבל בכל מה שקשור לכדורגל הוא תחרותי מאוד.
ישבתי על הספסל ליד מתן, רגלי השמאלית החלה לרעוד, התחלתי לשחק באצבעותיי מרוב לחץ.
ללא ספק שקד משחק ממש טוב, השאלה היא אם זה מספיק טוב בשביל מתן?

נקודת מבט מתן
הגעתי למגרש בשעה חמש וחצי, בדיוק כמו שהבטחתי לשי ומוראל, האמת, שווה לבדוק אם כל מה שהם סיפרו על החבר שלהם נכון.
הגעתי למגרש מוראל ושקד כבר היו על המגרש ושיחקנו, התיישבתי על הספסל ליד שי, היה אפשר לראות על פנייה כמה היא לחוצה, היא מזכירה לי את פאר, כל פעם במשחק לפני שהייתי מבקיע גול הייתי מביט בפאר והייתי רואה כמה היא לחוצה, היא אפילו הייתה משחקת באצבעותיה מרוב לחץ, בדיוק כמו שי.
צפיתי בשקד ומוראל משחקים, התמקדתי בביצועים של שקד, הם בהחלט היו מרשימים, הוא מזכיר לי את עצמי כשהייתי בגילו ושיחקתי במכבי, יש משהו בילד הזה ששווה לבדוק.
"אז, אז מה אתה אומר?" שאלה שי בחשש.
"בהחלט יש בו משהו ששווה בדיקה." עניתי.
קמתי ממקומי והתחלתי לפסוע לכיוונם של שקד ומוראל, ושי הלכה בעקבותיי.
"אפשר להצטרף?" שאלתי את שקד ומוראל בחיוך.
מוראל הביט בי וחייך, שקד היה המום.
"ב..בטח." ענה שקד גמגום.
"אני הלכתי לשתות מים, אבל אתם יכולים להמשיך לשחק." אמר מוראל, חייכתי אליו ונענעתי את ראשי.
עכשיו אני באמת אוכל לבדוק את שקד בצורה יותר טובה.
שקד ואני המשכנו לשחק, האמת הפתיע אותי.

נקודת מבט מוראל
שקד ואני התחלנו לשחק, הבטתי לצדדים וראיתי את שי ומתן יושבים על הספסל צופים בנו.
נופפתי לידי למתן וחייכתי, מיהרתי להסיט את מבטי חזרה למגרש כששקד לא יחשוד בשום דבר, בינתיים התוכנית עובדת טוב, טוב מאוד.
שקד ואני המשכנו לשחק ואז ראיתי את מתן פוסע לכיוונינו.
"אפשר להצטרף?" הוא שאל וחייך. חייכתי אליו חזרה, הבנתי את הראש שלו, הבנתי מה הוא מנסה לעשות.
"ב…בטח." ענה שקד בגמגום, ראו עליו שהוא מתרגש. מה שחסר עכשיו שבגלל ההתרגשות שלו הכל ייהרס.
שלושתנו התחלנו לשחק, האמת, כבוד לשחק עם מישהו כמו מתן, הוא המודל חיקוי שלי.
"אני הולך לעשות הפסקת מים, אבל אתם יכולים להמשיך לשחק בינתיים." אמרתי להם כשהרגשתי שזה הרגע הנכון להשאיר אותם לבד.
פסעתי לעברה של שי שישבה על הספסל וצפתה בנו משחקים.
"נו, מה אתה חושב?" היא שאלה.
צפיתי במתן ושקד משחקים, בדיוק שקד הכניס גול, עלה לי חיוך על הפנים כשראיתי את השמחה של שקד.
הסטתי את מבטי לכיוונה של שי.
"אני חושב שהוא כבר בפנים." עניתי וחייכתי אליה.
מתן ושקד החלו להתקדם לכיוונינו.
"קחו, תשתו." אמרה שי הושיטה לכל אחד כוס מלאה במים.

נקודת מבט שקד
מוראל ואני שחקנו כדורגל.
"גול!" צרחתי בהתלהבות כשהבקעתי עוד גול.
האמת שהמשחק היה צמוד מאוד, אני הובלתי עליו בנקודה.
"אפשר להצטרף?" שמעתי קול מאחוריי, הסתובבתי וראיתי, די אני לא מאמין לא יכול להיות.
הסתובבתי וראיתי את מתן, מתן מרציאנו, המודל לחיקוי שלי. מה הוא עושה פה לעזאזל?
אפילו בחלומות הכי טובים שלי לא דמיינתי את מתן מרציאנו מגיע ומבקש לשחק איתי כדורגל.
"ב…בטח." עניתי בגמגום, וואי התרגשתי בטירוף, לא כל יום זוכים לשחק עם אחד כמוהו.
אני, מתן ומוראל התחלנו לשחק, זה היה המשחק הכי טוב שהיה לי.
"אני עושה הפסקת מים." אמר מוראל והלך, מה שיצא שאני ומתן נשארנו לבד.
מתן ואני שיחקנו אחד על אחד, ומי היה מאמין שאני, שקד מועלם הכניס גול למתן מרציאנו.
"גול!" צרחתי משמחה.
"אתה באמת טוב כמו שאומרים עליך." אמר מתן, חייכתי חיוך ביישני, לא בכל יום זוכים לקבל מחמאה משחקן כמו מתן.
"יאללה בוא לשתות." אמר מתן. מתן ואני פסענו לכיוונם של שי ומוראל, כשהגענו שי הגישה לי ולמתן כוס מלאה עם מים.
"האמת, החברים שלך צדקו בכל מה שהם סיפרו לי עליך." אמר מתן והסיט את מבטו לכיוונם של שי ומוראל שחייכו אליו.
מה, מה זאת אומרת סיפרו, מתי שי ומוראל הספיקו לפגוש את מתן?
"מה, אני לא…" בלעתי את רוקי.
"לפני כמה ימים החברים שלך פגשו אותי ואת אשתי ברחוב, הם סיפרו לי עליך, כמה אתה מוכשר, הייתי חייב לבוא הנה ולבדוק את זה בעצמי." אמר מתן.
באותו רגע רציתי לצבוט את עצמי, אני בטח חולם ובעוד כמה דקות אני הולך להתעורר.
"ברוך הבא למכבי." אמר מתן הושיט לי חולצה בצבע צהוב שחור עם הספרה שמונה.
"אני חולם, נכון?" שאלתי את שי מוראל.
"לא אחי, הכל אמיתי." ענה מוראל.
באותו רגע אני לא יכול לתאר את האושר שהיה בי, זה ללא ספק אחד הימים שאני בחיים לא אשכח.

נקודת מבט שי
הייתי כל כך מאושרת, הייתי כל כך שמחה שעכשיו יש עוד מישהו שמודע לכישרון הענק שמצוי בשקד, שקד היה מאושר, כשראיתי את החיוך שלו ידעתי שזה שווה את הכל. את השעתיים שביליתי על הספסל ומתתי מחום, את המאמצים של מוראל ושלי להביא את מתן הנה.
מגיע לו להיות מאושר.
~
ישבתי בחדרי והברשתי את שיערי האדמוני תוך כדי שאני מביטה בעצמי במראה, חיוך קטן נפרש על שפתיי.
דפיקה בדלת גרמה לקפוץ בהלה. הסטתי את ראשי לכיוון הדלת, מוראל עמדה בפתח.
חייכתי אליו והוא חייך אליי חזרה.
"טוב מה אתה עומד שם בפתח, בוא תכנס." הזמנתי אותו להיכנס.
מוראל נענע בראשו וחייך.
"אתה קולט שזהו זה, שקד בפנים?" שאלתי בהתלהבות.
"אני עוד מתקשה לעכל שזה הצליח, שהצלחנו." אמר מוראל.
"אתה הצלחת, זה הכל אתה, אני רק עזרתי." אמרתי בכנות.
"לא נכון, מה, אם לא היית שם אני הייתי ממשיך לגמגם עד מחר." אמר מוראל.
"גם נכון." אמרתי ושנינו צחקנו.
"אנחנו צוות טוב ביחד, אולי נהיה ציידי כישרונות?." אמרתי למוראל.
"האמת, רעיון לא רע." אמר מוראל כשנרגע מהצחוק.
"אני רצינית." אמרתי ברצינות.
"גם אני." הוא אמר באותו טון.
"טוב, נראה לי אני פורש, אני עייף מת." אמר מוראל.
"כן, גם אני עייפה האמת." אמרתי בכנות.
"לילה טוב מוראל." אמרתי בחיוך.
"לילה טוב שי." הוא אמר וחייך, ואז סגר את הדלת אחריו.
נזרקתי על המיטה שלי, בהיתי בתקרה כשעל פניי מרוח חיוך ענק.