מתחילים מחדש- פרק 20

נקודת מבט מוראל
"כדאי שנחזור." אמרה שי.
"כן…" עניתי ביובש.
האמת שלא ממש הבנתי מה קרה עכשיו, או כמעט קרה. אבל מה שבטוח, אסור לי, אסור לי להתאהב בה היא החברה של החבר הכי טוב שלי.
"שקד יהיה בעננים כשהוא ישמע על זה." אמרה שי כשהיינו בדרך הביתה.
"כן." אמרתי ביובש.
"אתה חבר ממש טוב, זה יפה שככה אכפת לך משקד." היא אמרה.
"ככה זה, שקד הוא לא רק החבר הכי טוב שלי, הוא כמו אחד בשבילי." הסברתי.
"בכל מקרה זה יפה לראות שאכפת לך, עכשיו אני מבינה שאתה לא מה שחשבתי שאתה בהתחלה." היא אמרה.
"מה חשבת שאני בהתחלה?" שאלתי.
"נו אתה יודע, אגואיסט, ילדותי…" היא אמרה.
"זה בסדר… האמת שאני חשבתי עלייך דברים יותר גרועים." עניתי בכנות.
"אבל עכשיו אני כבר ממש לא חושב ככה." תיקנתי.
"זה בסדר." היא אמרה וחייכה.
התחלנו כבר לראות את הבית מרחוק.
"שנעשה תחרות עד לבית?" היא הציעה.
"דווקא מתאים לי, אבל אני מזהיר אותך מראש, כשאת מפסידה אל תבואי לבכות לי." אמרתי.
"תראה מה זה שם." היא אמרה והצביעה למעלה, הסטתי את מבטי לאותו כיוון שהיא מביטה לראות מה היא ראתה.
"שי, אני לא רואה כלום." אמרתי בכנות.
"זה מטוס, לא זה ציפור, לא, זה מוראל שעף על עצמו ובגדול!" היא אמרה והתחילה לצחוק.
"אני מבין שחזרנו לירידות." אמרתי.
"היית צריך לראות את הפרצוף שלך, שי, אני לא רואה כלום." היא אמרה והתחילה לחקות אותי.
"חה חה." זייפתי צחוק.
"טוב, לא היינו בעניין של תחרות?" שאלתי.
~
"למקומות היכון… צא!" שם הזניקה ושנינו התחלנו לרוץ.
וואלה באמת יודעת לרוץ, קטנה קטנה אבל רצה…

נקודת מבט יהלי
"ניצחתי!" צעק דולב ברחבי הבית, כשניצח את שקד בפלייסטיישן.
ואז דלת הבית נפתחה ושי ומוראל נכנסו.
שי רצה לשקד לחיבוק ונתנה לו נשיקה עדינה על השפתיים.
הסתכלתי עליהם, הם היו נראים מאושרים ביחד, הסתכלתי עליהם ואכלתי את הלב, כל כך רציתי להיות שם במקום שי. להיות עם שקד.

~פלשבק~
"וזהו, זה בית המחסה בינתיים אתה הילד הראשון ולאט לאט יגיעו עוד ילדים." שמעתי קולות מהקומה השנייה.
הורדתי את השמיכה שכיסתה את גופי נעלתי את הכפכפים שלי וירדתי לקומה השנייה.
"אימא…" מלמלתי.
"בדיוק בזמן יהלי." אמרה אימא.
"בזמן למה?" שאלתי ואז שמתי לב שעם אימא ואבא נמצא עוד ילד, הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש.
הרגשתי קצת נבוכה, בכל זאת הייתי עם פיג'מה קצרצרה.
הבטתי בו גם אני ובחנתי אותו בעיניי. הוא היה נראה טוב, טוב מאוד אפילו.
"שקד, תכיר זו יהלי, הבת שלנו." הציגה אותי אימא בפניי שקד.
שקד… אז ככה קוראים לו, שם מעניין.
"יהלי זה שקד, הוא הילד הראשון בבית המחסה." אמרה אימא.
"נעים להכיר." אמרתי וחייכתי חיוך ביישני, הוא חייך אליי חזרה.
"טוב, יהלי השעה ממש מאוחרת את צריכה לישון, ושקד כנ"ל, אנחנו נראה לך את החדר שלך." אמרה אימא.
אימא ואבא הראו לשקד את החדר שלו, לשמחתי החדר שלו נמצא לידי.
"לילה טוב." מלמלתי ונכנסתי לחדרי, נזרקתי על מיטתי חייכתי חיוך קטן והנחתי את ידי על פי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"בקיצור יהלי, מה את חושבת איזה לק יותר יפה, האדום? או דווקא הורוד זוהר?" רומי העירה אותי ממחשבות.
"אני לא מבינה למה את שואלת אותי, הרי ממילא את לא מקשיבה לי." אמרתי בכנות.
"כן, טוב אני אלך לשאול את שי." היא אמרה וקמה ממקומה פוסעת לכיוונה של שי.
אוף, כל דבר טוב שהיה לי השי הזאת באה ולקחה לי. אם זה את שקד או את רומי.
עליתי לחדר שלי, שכבתי במיטה שלי ובהיתי בתקרה, אני חייבת למצוא דרך להרחיק את שי מפה.

נקודת מבט מוראל
"טוב אני חייב מקלחת." אמרתי ועליתי להתקלח לפני ששי תוכל להגיד משהו.
עשיתי מקלחת מהירה והלכתי לחדר שלי.
הייתי כל כך עייף מהיום הזה, שהדבר שהכי רציתי עכשיו זה לשים את ראשי על הכרית ולשקוע בשינה.
"ויש לי חשק לפעמים לצעוק חזק על העולם…" הפלאפון שלי צלצל, ועל הצג הופיעה התמונה שלי ושל לידר.
סיננתי, לא היה לי חשק לענות.
בזמן האחרון אני כבר לא כל כך בטוח לגבי מה שאני מרגיש אליה, אם אני עוד אוהב אותה.
"חיים שלי, הכל בסדר? אני דואגת…" אחרי חמש דקות קיבלתי הודעה מלידר.
"כן, הכל בסדר." הקלדתי ובסוף מחקתי.
זרקתי את הפלאפון על השידה, ועברתי למצב ישיבה. קברתי את ראשי בין ידיי.
אני מרגיש כמו אידיוט, יש לי חברה יפה שאוהבת אותי יותר מכל דבר אחר בעולם, אבל אני, אני בכלל מאוהב במישהי אחרת שאין סיכוי שאי פעם היא תהיה שלי.
נזרקתי על המיטה ובהיתי בתקרה, אז מה אני הולך לעשות לעזאזל? אני לא אוכל להתחמק מלידר לנצח.