מתחילים מחדש-פרק 2

נקודת מבט שי
"היא מתחילה להתעורר." שמעתי קול של בחורה,אבל לא יכולתי לזהות בבירור את פנייה,מה שכן הצלחתי לראות זה שהיא לבשה חולצה לבנה עם כפתורים,ותג היה תלוי על חולצתה והיה רשום בו משהו אבל לא הצלחתי לראות בבירור.
התחלתי לפקוח את עיניי באיטיות,לא ראיתי בבירור היכן אני נמצאת, או מי עומד ליד המיטה שלי,שמעתי קולות התלחשויות ורק אז הבחנתי בשלושה אנשים שעמדו בפתח החדר שלי,אבל לא יכולתי לראות אותם בבירור.
הדבר היחידי שאיכשהו הצלחתי לראות בבירור זה קירות לבנים.הורדתי מעליי את השמיכה שכיסתה אותי,ורק אז שמתי לב לכל המכשירים שהייתי מחוברת אליהם.אני לא ממש זוכרת מה קרה,או איך בכלל הגעתי הנה.
הרגשתי חלשה,הרגשתי שאין בי עוד כוחות,הרגשתי איך עיניי מתחילות שוב להיעצם,והתחלתי לראות שחור.
~
עיניי החלו להיפקח באיטיות.
"שי?" שמעתי קול עדין של בחורה קוראת לי.
עיניי החלו להיפקח יותר,ויכולתי לראות יותר בבירור.ליד המיטה שלי עמדו שלושה אנשים,עמדה אחת עם חולצה לבנה ותג היה תלוי על חולצתה,ניסיתי לקרוא מה כתוב על התג.
"ברוריה.." התחלתי למלמל את מה שהיה כתוב לאותה אחת על התג,שהיה תלוי חולצתה.
"שי?" היא שאלה.
"מה..איפה,איפה אני?" שאלתי.
"את בבית חולים,את עברת אירוע דקירה,מצאו אותך זרוקה באחת הסמטאות עם דקירה בבטן." ענתה כנראה האחות.
ואז הסטתי את מבטי לבטן שלי,הרמתי מעט את חולצתי,וראיתי שעל בטני הייתה תחבושת.
"בכל מקרה שי,את תישארי בבית החולים להשגחה של ארבעים ושמונה שעות." האחות המשיכה את דבריה.
"לא זה בסדר,אני בסדר,באמת.." אמרתי בהתגוננות והסרתי את השמיכה מעליי,ועברתי למצב ישיבה.
"אח." מלמלתי בלחש,לא רציתי להראות שכואב לי,נשכתי את שפתי התחתונה.ונעמדתי ליד המיטה,ניסיתי להתייצב אבל פתאום חשתי בסחרחורת,ונפלתי קלות על מיטתי.
"בכל מקרה שי,את תישארי כאן להשגחה של ארבעים ושמונה שעות." האחות חזרה על דבריה ויצאה מהחדר.
שכבתי במיטה,והנחתי את ראשי על הכר,כמה זמן לא ישנתי על מיטה נורמאלית,אחרי שנה שלמה שאני ישנה על ספסל מסכן בפארק.
ולאט לאט,בלי שהרגשתי עיניי נעצמו להן שוב.
~
פקחתי את עיניי,הבטתי שוב לצדדים.וראיתי שני אנשים עומדים משני צידי מיטתי.
הבטתי בשני האנשים שעמדו ליד המיטה שלי,מצד אחד של מיטתי הבחנתי בגבר שהיה בסביבות גיל הארבעים,ארבעים פלוס ,הוא היה נראה די גבוה,עיניו היו חומות,ושיערו שטני מסודר בבלורית,וזיפים היו על פניו.
ומצידה השני של המיטה הבחנתי בבחורה,שיערה היה בלונדיני,ועיניה ירוקות,היא הייתה לבושה בשמלה תכולה,גם היא הייתה בסביבות גיל הארבעים.
אני מזהה את האנשים האלה,אלה האנשים שדיברו עם האחות אתמול.
"שי?" שאל הגבר.
"כ..כן?" שאלתי בהיסוס.
"נעים מאוד,אני ברוך אמסלם,וזאת אשתי סיגל,אני מצאתי אותך זרוקה בסמטה באותו ערב,והבאתי אותך הנה.בכל מקרה אני ואשתי דיברנו עם האחות,והיא אמרה שאין לך איפה לגור,לי ולאשתי יש בית מחסה לנוער בסיכון,אז חשבנו למה שלא תעברי לבית מחסה שלנו,אנחנו נדאג לך,ותוכלי להתחיל חיים חדשים." הוא אמר.
"אממ..אני לא,אני לא יודעת…" התחלתי לומר בהיסוס.
"בוקר טוב שי,בעוד כמה דקות אנחנו מתחילים בבדיקות,כדאי שתאכלי משהו לפני." נכנסה האחות לחדר שלי וקטעה את השיחה, היא הגישה לי צלחת עם אוכל.בצלחת היו שתי פרוסות לחם,שתי פרוסות גבינה צהובה,וירקות חתוכים בצד. וכוס מיץ תפוזים.
"אנחנו נחזור אחרי הבדיקות,תחשבי על זה בינתיים." אמרה סיגל,שניהם חייכו אליי ויצאו מהחדר.
לאחר שסיימתי לאכול ,אותה אחות שוב נכנסה לחדרי,והבדיקות החלו.
"לחץ דם-תקין
דופק-סדיר.
סחרחורות-כבר אין
יופי שי מעולה,כבר מחר משתחררת." אמרה האחות בשמחה כשהביטה בתוצאות הבדיקה.
חייכתי אליה חיוך מרוצה.מצד אחד שמחתי שאני בריאה,אבל מצד שני במשך היומיים הללו בית החולים היה כמו בית בשבילי,לאן אני אלך לאחר שאשתחרר?
ואז נזכרתי בזוג הזה שהיה כאן בבוקר,ברוך וסיגל.ההצעה שלהם נשמעת מפתה,אבל אם זאת מלכודת?
לא,לא יכול להיות,הם נראו לי אנשים טובים.
ואז ברוך וסיגל נכנסנו לחדר שלי,חבל שלא דיברתי על מיליון דולר.
"שלום שי, איך את מרגישה?" שאל ברוך.
"מעולה." עניתי ושלחתי חיוך לעברם.
"נו שי, חשבת על ההצעה שלנו?" שאלה סיגל.
"אממ…כן,האמת שכן." עניתי.
סיגל וברוך לא אמרו דבר,הם הביטו בי וחייכו אליי,חיכו לשמוע את התשובה שלי.
"אני,אני רוצה לפתוח דף חדש!" אמרתי וחייכתי אליהם.
תוך כמה שעות בודדות,ברוך וסיגל שיחררו אותי מבית החולים.
"ביי חדר." מלמלתי,כשעזבתי את החדר שלי בבית החולים,נשקתי למזוזה וסגרתי אחריי את הדלת.
מכאן אני יוצאת לדרך חדש,אני משאירה את העבר מאחוריי ומתחילה מחדש!