מתחילים מחדש-פרק 15

נקודת מבט שי
"שי!" אמרה המורה בצעקה.
"בסדר, בסדר. הינה הרמתי." אמרתי בעצבים.
"צאי מהכיתה!" צעקה המורה.
ביום אחר הייתי מתווכחת איתה אבל היום, ממש אין כוח ועצבים אליה זאתי.
"סלאמת." אמרתי וטרקתי את הדלת אחריי.
יצאתי מהכיתה ולא היה לי כוח לאף אחד, רציתי רק להתבודד לי לבד באיזו פינה קטנה, שאף אחד לא ימצא אותי.
וככה העברתי את כל היום, בחוסר מצב רוח, למזלי היום זה יום קצר.
ישבתי בכיתה בשעה האחרונה להיום חיכיתי לצלצול המיוחל, שיגיע כבר.

נקודת מבט מוראל
"אז מה נעשה עכשיו?" שאל שקד, לאחר שהמורה ללשון העיפה אותנו מהכיתה, באמת שזה היה אחד השיעורים נהניתי מכל דקה.
"שמע אחי אני לא יודע מה אתה הולך לעשות, אבל אני הולך לשים את הראש ולישון כמה שעות." עניתי.
"לישון? באמת מוראל? בשביל זה דאגת להוציא את שנינו מהכיתה?" שאל שקד.
"כן, מה רע לך פה בחוץ?" שאלתי.
"לא רע…" הוא ענה ביובש.
"אתה יכול לישון גם אם אתה רוצה, יש הרבה ספסלים פנויים." אמרתי.
"תודה, אבל אני אוותר." אמר שקד.
"סבבה אחי, איך שאתה רוצה." אמרתי בזמן שהנחתי את התיק על הספסל ולאחר מכן הנחתי את ראשי.
"אז מה, היום את ושי הולכים לבלות שלוש שעות ביחד." אמר שקד.
אוח, יום שלם אני מנסה להדחיק את העובדה שאני והכלבה הזאת הולכים מהיום לבלות יחד שלוש שעות שלמות כל היום במשך חודש אז הדבע הזה מזכיר לי את זה?
"רוצה להתחלף?" שאלתי בהתגרות.
"פ'חח… נראה לך?" שאל שקד בגיחוך.
"כן, נראה לי מאוד." עניתי בהתחכמות.
"אז אתה טועה." הוא ענה בהתגוננות.
"אני מוראל אסולין, אף פעם לא טועה." אמרתי בביטחון,
אני מכיר את הדבע הזה, חושב שעליי הוא יצליח לעבוד? עליי?
"לא אמרת שאתה הולך לישון?" הוא שאל.
האמת שבאמת רציתי לישון, בכל זאת צריך לאגור כוחות להיום, שלוש שעות שלמות אני והכלבה, שלוש שעות!
"לילה טוב." מלמלתי וקברתי את ראשי בתיק ועצמתי את עיניי.

נקודת מבט הגר
לא הייתי מרוכזת בכלל בכל השיעורים, הייתי עצובה, הייתי מבואסת, רציתי לבכות, רציתי לצעוק, ויותר מכל רציתי לראות אותו, להרגיש אותו רק עוד פעם לידי אפילו אם זה לחמש דקות.
כל כך חיכיתי לו כבר, לצלצול המיוחל כשיגיע כבר.
וכעבור כמה דקות בפעמון צלצל, אספתי את חפציי ויצאתי מהכיתה.
~
כשחזרתי מבית הספר החלטתי ללכת לפארק, שמעתי שהפרק כאן ממש יפה וגם אולי ככה אני אוכל להירגע מהיום. ישבתי על הדשא וחיברתי את האוזניות לאוזניי, הפעלתי את השיר "את" והדמעות החלו לרדת.
פתאום הרגשתי את האוזניות נתלשות מאוזניי בחוזקה, מה שגרם לי לבהלה.
"הופה, חדשה." שמעתי קול מאחוריי, הסתובבתי וראיתי ילד עם עיניים חומות ושיער שטני, היה נראה דיי גבוה.
"כן, חדשה, יופי? מרוצה? עכשיו את האוזניות בבקשה." צעקתי והושטתי את ידי בשביל לקבל את האוזניות.
"פ'חח, עומר תראה את הצפונבונית הזאתי, צועקת, עליי?" אמר והצביע על עצמו.
"כן, אני צועקת עליך." אמרתי בביטחון.
הוא והחבר שלו צחקו. "מותק, אף אחד לא צועק על דור בן שטרית, זה ברור לך?" הוא אמר ואחז בידי בחוזקה.
"איי, אתה מכאיב לי." צעקתי.
"וגם את מכאיבה לי." הוא ענה.
"כן? איך בדיוק?" שאלתי בתדהמה.
"עם הצעקות שלך אולי?" הוא ענה.
"נו עזוב אותי." המשכתי לצעוק, וניסיתי להשתחרר מאחיזתו מה שלא כל כך הצליח לי.
"אתה לא חושב שהגיע הזמן שתתעסק עם מישהו בגיל שלך?"