מתחילים מחדש- פרק 14

נקודת מבט הגר
"גם אני אוהבת אותך." אמרתי למאור בזמן שדיברנו בטלפון בדרך לבית הספר.
אוף הוא כל כך חסר לי, כבר שלושה ימים אני בבית ספר הזה בלי החברים שלי, בלי קארין ועמית, בלי הצחוקים של עומרי והכי חשוב בלעדיו.
"אני יותר." הוא אמר בהתחכמות.
"לא אני." קבעתי.
"לא אני!" הוא אמר.
"אני! חיים שלי הגעתי לבית הספר אני אדבר איתך יותר מאוחר." אמרתי כשנכנסתי בשער בית הספר.
"טוב חיים שלי, יום טוב." הוא אמר.
"יום טוב אהוב שלי." אמרתי וניתקתי את השיחה.
"אוף, למה זה צריך להיות ככה…" נאנחתי.
וכל יום שעובר רק עושה את זה יותר קשה ממה שזה.
התיישבתי בכיתה והנחתי את התיק שלי על השולחן, והנחתי את ראשי על התיק וחיברתי שתי אוזניות לאוזניי ושמעתי את השיר "את" של אייל גולן. זה השיר שלי ושל מאור, מאור שר לי את השיר הזה בכל הזדמנות שיש לו.
אני כל כך מתגעגעת אליו, לקול שלו, למגע שלו, לחיבוק החם שלו, לנשיקות שלו.
הרגשתי נגיעה עדינה על גבי, הרמתי את ראשי מהשולחן וראיתי את שי. הורדתי את האוזניות מאוזניי.
"היי." אמרתי ביובש.
"היי, בוקר טוב." היא אמרה והתיישבה לידי.
"בוקר? כן. טוב? אני לא בטוחה." עניתי בעצב.
"קרה משהו?" היא שאלה בדאגה.
"געגועים…" מלמלתי.
"געגועים למי?" היא שאלה.
"כולם לעמוד במקומות ולהוציא ספרים ומחברות." אמרה המורה בקולה הצווחני כאשר עמדה בפתח הכיתה.
"נדבר בהפסקה." לחשתי לשי, שי הביטה בי והנהנה בראשה להסכמה.

נקודת מבט מוראל
"הופה תראו מי הגיע… עשר דקות לפני הצלצול? הגיוני?" אמר עילאי בגיחוך.
"הבוקר שלי התחיל טוב עד שהפרצוף המעצבן שלך הרס אותו." אמרתי.
"חה חה… נמסים להיות נחמד איתך ואתה תוקפני." אמר עילאי.
"נחמד? אתה? פ'חח. הצחקת אותי." אמר שקד ושנינו צחקנו.
"חבל…" מלמלתי.
"חבל על מה?" שאל עילאי.
"חבל על הפרצוף שלך שעוד שנייה יחטוף ממני אגרוף." אמרתי באיום.
"או שבעצם לא חבל?" שאלתי והסתכלתי על שקד.
"שמע מוראל, אתה מצחיק היום שזה משהו, קמת על הצד המצחיק שלך או שנדמה לי?" שאל עילאי.
"נדמה לך…" עניתי בהתחכמות וחייכתי.
"טוב לי נמאס מהשיחה המטומטמת הזאת, אז איך אומרים? שלום שלום ואל תבוא לי בחלום." אמרתי ואני ושקד הלכנו משם.
"גדול, ראיתי איך הפינוקי הזה, עמד עם פה פעור." אמר שקד ושנינו צחקנו.
"מסתבר שהמנהל צדק, אפשר לנפנף מישהו גם בלי מכות." אמרתי בציניות.
"מסתבר שכן." אמר מוראל.
ואז הפעמון צלצל. מי היה מאמין שאני, כן אני אגיע לבית הספר לפני הצלצול.
"אתה בא לכיתה?" שאלתי את שקד.
"מה? אתה רציני?" הוא שאל.
"כן, בוא נו." עניתי.
"אוקיי זה היה מוזר, מי אתה ומה עשיתי עם החבר הכי טוב שלי?" שאל שקד בחשדנות.
"בוא נו יש לשון עכשיו." אמרתי.
"נו אז?
חשבתי שאתה שונא לשון." הוא שאל.
"שונא.אז, זו הזדמנות לעשות אחלה צחוקים." עניתי.
"עכשיו הבנתי." אמר שקד.
"יופי גאון קטן שלי, עכשיו בוא." אמרתי ושקד ואני פסענו לכיוון הכיתה.
בבוקר עלה לי רעיון גאוני לראש, הרי אני לא רוצה להיות בכיתה, ואם אני לא יהיה בכיתה אני אקבל עונש, אז אני צריך לגרום למורות לרצות שאני לא אהיה בכיתה והכל מסודר, ועל הדרך לקחת איתי את שקד.

נקודת מבט שי
הגעתי לבית הספר דיי מאוחר מבדרך כלל. נכנסתי לכיתה, בכיתה היו כמה ילדים שישבו ודיברו ואז ראיתי את הגר כשתיקה מונח על השולחן וראשה מונח על תיקה.
התחלתי להתקדם לעברה בצעדים קטנים.
הנחתי את דבריי במקומי והתיישבתי ליד הגר.
"הגרי?" שאלתי ונגעתי קלות בגבה.
כשהרגישה את הנגיעה העדינה הגר הרימה את ראשה אליי.
"שי…" היא מלמלה.
"הכל בסדר?" שאלתי בדאגה.
"כן, הכל בסדר." היא ענתה ביובש.
"קרה משהו?" שאלתי בזהירות.
"געגועים…" היא מלמלה.
אח, הגעגועים לא יצא לי איי פעם לחוות את הרגש הזה כי מעולם לא היה לי למי להתגעגע אני כל כך מקנאה באנשים שיש בהם את הגעגוע למישהו.
כל חיי אני לבד, לבד בלי אף אחד כך שמעולם לא היה לי למי להתגעגע. לבית אני ממש לא מתגעגעת עזבתי מרצוני, לאבא? איזה אבא, זה שהיה מכה אותי כל שני וחמישי אין סיכוי
לדקל ומאור האחים הגדולים שלי, אלה שהיו צוחקים עליי ולא עשו כלום כשאבא היה מרביץ לי?
אבל למדתי לחיות עם העובדה שגדלתי לבד כי אני בחרתי בזה.
"געגועים למי?" שאלתי לאחר כמה דקות של מחשבה.
"בוקר טוב לכולם…" המורה נכנסה לכיתה וקטעה את שיחה של הגר ושלי.
"נדבר אחר כך." לחשה לי הגר, הנהנתי בראשי.
~
"שי, תרימי את הראש." ביקשה המורה.
כל השיעור הראש שלי היה עסוק בשיחה הקצרה שלי ושל הגר לפני השיעור.
~פלאשבק~
"הכל בגללך, את אשמה בכל, את הרגת אותה." אמר אבא והמשיך להכות אותי. הבטתי במאור ודקל שעמדו מהצד ולא עשו דבר, אפילו הבחנתי בחיוך קטן שעלה על פנייה של דקל.
"אבא. .אבא בבקשה…" מלמלתי בבכי, התחננתי שיפסיק.
באותו רגע כל כך רציתי לצעוק, רציתי לצעוק לעזרה, רק התפללתי בליבי שמישהו יבוא ויציל אותי.
"דקל, מאור, בבקשה." התחננתי אליהם אבל הם רק עודדו את אבא להמשיך.
מאימא שלי לא יכולתי לבקש עזרה כי היא מתה, בגללי. זאת אומרת לא ממש בגללי, היא מתה בלידה שלי ומאז המשפחה שלי שונאת אותי, הם מאשימים אותי במוות שלה. אין יום שאבא שלי לא מצטער על זה שאני שרדתי והיא לא, וכך גם האחים שלי.

"שי, ביקשתי ממך להרים את הראש!" המורה חזרה על בקשתה מכיוון שהתעלמתי בפעם הראשונה.
~פלשבק~
ארזתי לי כמה בגדים בשקית, זה יספיק ליום, יומיים מקסימום שלושה אבל אני אסתדר. לקחתי כמה קופסאות שימורים והכנסתי לשקית, כמובן שלא שכחתי לקחת את הספר תהילים הלבן שלי שחרוט עליו השם שלי, והשרשרת מגן דוד שלי שקיבלתי מסבתא, שהיא הייתה היחידה שעוד אהבה אותי ולא האשימה אותי במוות של אימא, אבל לצערי היא נפטרה לפני שנתיים והשרשרת היא הדבר היחידי שיש לי ממנה.
נישקתי את השרשרת.
"אני אוהבת אותך סבתא." מלמלתי.
פתחתי את החלון של החדר שלי, הבטתי בגובה לקחתי כמה נשימות עמוקות.
השלכתי את השקיות למטה ועכשיו מה שנשאר זאת אני.
הוצאתי את הספר תהילים הקטן שלי מהכיס.
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד." מלמלתי והנחתי את יד ימין על עיניי ולאחר שסיימתי הנחתי את ידי על הספר תהילים ונישקתי את הספר והכנסתי לכיס.
"על החיים ועל המוות." מלמלתי לפני שקפצתי. ואז כשהרגשתי שזה הרגע, אני מוכנה, עשיתי את זה, קפצתי.
ניקיתי את מעליי את שאריות הדשא שנדבקו לבגדיי ואחזתי בשקיות ורצתי הכי מהר שאני יכולה, שאף אחד לא יראה אותי.
מכאן אני יוצאת לדרך חדשה, מתחילה חיים חדשים.