מתחילים מחדש- פרק 12

נקודת מבט מוראל
"אתה בטוח שאתה לא קשור לזה, אפילו קצת?" שאל ברוך וכל המבטים הופנו אליי.
מה לעשות, להודות? לא להודות?
"ברור שהוא קשור לזה, הוא גם היחידי שיש לו אינטרס לעשות את זה." אמרה שי.
כמו שאמרתי כלבה אבל לא טיפשה. האמת שלא צריך להיות איינשטיין בשביל להבין שאני לא סובל אותה והיא לא סובלת אותי.
"יודעים מה, כן אני עשיתי את זה, ואני גאה בעצמי." אמרתי וחייכתי חיוך מרוצה לעבר שי שנראתה עצבנית.
באותו רגע לא היה אכפת לי מהעונש שאקבל רק רציתי ששי תבין שעשיתי את זה ואני לא מתחרט על מה שעשיתי. וחוץ מזה שזה מגיע לה גם היא לא כזאת תמימה כמו שהיא נראית.
"וחוץ מזה אל תיממי זה לא שאת לא עשית כלום." אמרתי בהתגוננות.
"מה שאני עשיתי זה כלום לעומת מה שאתה עשית." היא צעקה.
כולם הביטו בי ובשי רבים והיו נראים דיי משועשעים ממה שקורה.
"אפשר שקט רגע?" צעק ברוך.
וכולנו מיד מיהרנו לשתוק.
"עכשיו לכו להתארגן לבית הספר, וכשתחזרו אני אחשוב על עונש בשביל שניכם." אמר ברוך והצביע עליי ועל שי.
סעמק מה עונש עכשיו אוף אני שונא אותה, שונא אותה!
"אתם עוד פה?" שאל ברוך. וכולם מיהרו להתפזר לחדרים.
אולי קיבלתי עונש אבל אני ממש לא מתחרט על מה שעשיתי זה היה שווה את הכל, לראות את הפרצוף שלה מרוח בקצפת.
~
"עכשיו אתה מרוצה? השגת את הנקמה שלך…" שאל שקד בזמן שהיינו בדרך לבית הספר.
אפרופו בית ספר אני חושש שגם היום אני הולך לאחר.
"האמת שכן, אולי קיבלתי עונש אבל לראות את הפרצוף שלה מרוח בקצפת היה שווה את הכל." עניתי וחייכתי חיוך מרוצה.
"היית ונשארת ילדותי." אמר שקד ונאנח.
ילדותי? אני? איך הוא אומר דבר כזה עליי.
"ילדותי? אני? מה אתה רוצה ממני זו היא התחילה, אני רק החזרתי לה." אמרתי.
"כמו שאמרתי, ילדותי…" סינן שקד.
מה הקטע של כולם לבאס לי את הבוקר?

נקודת מבט שי
"האמת שהתרגיל עם הקצפת שמוראל עשה לי לא היה כל כך גרוע. כשחושבים על זה הקצפת עשתה טוב לעור הפנים שלי." אמרתי לרומי בזמן שהיינו בדרך לבית הספר.
"כן, אבל בכל זאת מה שהוא עשה לך זה מעשה בלתי נסלח, ועכשיו את גם קיבלת עונש בגללו." אמרה רומי.
האמת שאני לא פוחדת מהעונש, הרי אחרי הכל גם אני אשמה כי אני התחלתי עם זה ראשונה. אני לא מודה בזה אבל זאת האמת.
"אז מה, מתכננת נקמה חדשה?" רומי העירה אותי ממחשבות.
"ממ… אולי." עניתי ביובש.
"בכל זאת, אני במקומך לא הייתי מוותרת." אמרה רומי.
"אולי מספיק רומי, גם ככה שניהם הסתבכו עכשיו, וחוץ מזה עכשיו אתם…" אמרה יהלי.
"אוהו תראו מי מעזה לפתוח את הפה, יהלי ממן! וחוץ מזה אני לא חושבת שמישהו שאל מה דעתך." רומי ענתה לה בתוקפנות.
האמת שאני לא מצליחה להבין איך שתיהן מסתדרות בכלל, או שבעצם כן. רומי פשוט משתיקה את יהלי ויהלי עושה מה שהיא אומרת.
המשכנו לדבר עוד קצת ואז הגענו לבית הספר. נפרדתי מרומי ויהלי ופסעתי לכיוון הכיתה שלי.
"בוקר טוב." אמרתי להגר שהייתה כבר בכיתה וראשה היה מונח על השולחן.
"בוקר טוב." היא ענתה כשראתה אותי והרימה את ראשה מהשולחן אליי.
הגר ואני דיברנו קצת עד המורה הגיעה.
"בוקר טוב לכולם." אמרה המורה שנכנסה באיחור קל לכיתה. כולם החזירו לה בוקר טוב והשיעור התחיל.
~
אחרי שעתיים של ביולוגיה, איכ שונאת את המקצוע הזה. סוף סוף הפסקה.
הפעם החלטתי לצאת קצת לחצר.
"את באה?" שאלתי את הגר. הגר הנידה בראשה לשלילה.
"בטוחה?" שאלתי שוב בכדי לוודא.
"כן." היא ענתה.
יצאתי לחצר, החצר הייתה מלאה בילדים חיפשתי בעיניים את רומי או את שקד. וראיתי מרחוק את שקד ומוראל יושבים על אחד הספסלים, פסעתי לכיוונם.
"היוש." אמרתי להם.
"היוש." מוראל חיקה אותי, גלגלתי עיניים.
"למה הורדת את הקצפת מהפרצוף, זה ממש התאים לך." אמר מוראל בגיחוך.
"אתה מצחיק היום, אתה יודע?" שאלתי בלגלוג.
"אני מצחיק כל יום." הוא ענה בהתחכמות.
"מה את עושה פה?" שאל שקד.
"אאוץ', מה זאת אומרת מה אני עושה פה?" שאלתי בהרמת גבה.
"זאת אומרת…" שקד התחיל לומר.
"הוא מתכוון מה את עושה פה." אמר מוראל והדגיש את המילה פה.
"האמת, אין לי מושג, ביי." אמרתי בעצבים.
"רגע לאן את הולכת?" שאל שקד.
"הבנתי שאני לא כל כך רצוייה כאן." אמרתי בכנות.
"מה את מקשיבה לטמבל הזה?" שאל שקד ומשך אותי לשבת לידו.
"צודק, מה אני מקשיבה לו באמת." עניתי בהתחכמות וחייכתי למוראל חיוך מתגרה.
מוראל הביט בי וגלגל עיניים.
שקד ואני המשכנו לדבר עוד קצת ואז הפעמון צלצל והלכתי לכיתה.

נקודת מבט מוראל
הפעמון צלצל להפסקה, ואני ישר מיהרתי לברוח מהכיתה. היום הזה התחיל מוזר וככה הוא ממשיך. מי היה מאמין שאני מוראל אסולין אשב בכיתה במשך שעתיים וילמד?
טוב נו זה רק בגלל שאין לי ברירה, הדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה גם עונש מבית ספר.
שקד ואני יצאנו לחצר וישבנו באחד הספסלים ודיברנו.
הכל היה טוב ויפה עד ש… עד ששי הגיעה.
"היוש." היא אמרה.
"היוש." חיקיתי אותה.היא הביטה בי וגלגלה עיניים.
"טוב…אני מבינה שאני לא רצויה כאן, ביי." היא אמרה והסתובבה ללכת.
"לפחות יש לך קליטה מהירה." מלמלתי. שקד נעץ בי מבט אזהרה.
דווקא התאים לי… שתלך.
אבל שקד היה חייב להרוס הכל והוא קרא לה, נראה שבשלושה ימים האחרונים אני מתחיל לשנוא גם אותו.
שי חזרה והיא ושקד דיברנו להם. ואני עשיתי פרצוף נגעל.
הפעמון צלצל ושי חזרה לכיתה.
"ביוש." צעקתי לה, עוד חיקיתי אותה על מקודם.
"מה הסיפור?" שאל שקד.
"איזה סיפור?" שאלתי בתמימות.
"אולי תנסה להיות נחמד אליה." אמר שקד.
"למה שאני אנסה? היא מנסה?" שאלתי.
"כמו שאמרתי…ילדותי." סינן שקד והלך.
את השעתיים הבאות החלטתי להעביר בחצר, מה, שעתיים ראשונות סבלתי בכיתה לא מגיע לי קצת חופש?
~
סוף סוף הגיע הצלצול המיוחל ויום הלימודים הסתיים, בשעה טובה…
"אתה בא לבית?" שאלתי את שקד.
"כן." הוא ענה ביובש.
נו מה יש לו זה?
ככה כל הדרך עברה. מיום ליום אני מתחיל להרגיש שאולי יש לו משהו לשי. איכ מה שחסר לי עכשיו שהם יהיו ביחד כל היום קוצי מוצי.
אם יש יתרון בלהיות חבר של לידר עם כל כמה שאני אוהב אותה, היתרון הכי גדול שאני רואה אותה פעם בשבועיים וזה מספיק לי.
"שלום בית…" מלמלתי כשאני ושקד נכנסנו לבית.
רומי ויהלי ישבו בסלון ודיברו, או יותר נכון רומי דיברה. האמת שאני לא כל כך מבין איך החברות שלהן עובדת, אבל שיהיה…
דולב ישב בסלון ושיחק בפלייסטיישן.
"בוא משחק." אמרתי לדולב וקפצתי על הספה.
"יאללה בוא, אבל אני מזהיר אותך…" אמר דולב הבטתי בו בהרמת גבה.
"להזהיר אותי ממה?" שאלתי בפליאה.
"מההפסד שצפוי לך." אמר דולב.
"את זה עוד נראה, יאללה תפעיל." אמרתי.
חי בסרט זה, מוראל אסולין אף פעם לא מפסיד.
שקד התיישב לידינו וצפה במשחק שלי ושל דולב.
"איי! אולי תחלישו!" אמרה רומי.
"גוללל! הולך להפסיד עלק.." גיכחתי ונתתי לו מכה בעורף.
"נו אבל ביקשתי משהו!" צעקה רומי.
"בסדר…אנחנו נהיה יותר בשקט." אמרתי באטיות והדגשתי כל מילה.
דולב ואני המשכנו לשחק, ואז הדלת נפתחה, התעלמתי מהדלת והמשכתי במשחק.
"היוש." שמעתי קולה המעצבן של שי.
"איי שיט נפסלתי!" אמרתי בעצבים.
"מוראל אסולין אף פעם לא מפסיד, פ'חח…" גיחך דולב, החזיר לי הפעם הקודמת.
שי צחקה.
"כן מוראל הגיע הזמן שתרד." היא אמרה.
"לרדת מאיפה?" שאלתי נו מה עכשיו חידות.
"לרדת מהענן הגבוה שאתה נמצא בו." היא אמרה בגיחוך.
"טוב שי!" אמר דולב ונתן כיף לשי.
"בוגד." סיננתי לעברו.
ואז ברוך הגיע וכולנו השתתקנו.
"שי ומוראל תוכלו לבוא איתי לכמה דקות." אמר ברוך.