מתחילים מחדש-פרק 1

-לפני שנה-
נקודת מבט מוראל
~פלאשבק~
-שעה לפני המשפט-
"את חושבת שיש סיכוי ש..שאני…?" שאלתי בחשש.
"אל תחשוב על זה בן שלי,הכל יהיה בסדר!" מיהרה אמא להשתיק אותי,ונשקה לקודקוד ראשי.
"אבל מה אם כן?" שאלתי בעדינות.
"בוא נחכה למשפט,ולא נחשוב על זה." אמרה אמא.
אולי אמא מראה לי שהכל בסדר,למרות שאני יודע שהכל ממש לא בסדר,איך יכול להיות בסדר?
אני רצחתי מישהו,אני פגעתי במשפחה שלי,אני פגעתי באמא שלי,בכבוד שלה.
~
"כדאי שנכנס המשפט עוד מעט מתחיל." אמרה אמא,כשעמדנו בפתח בית המשפט.
לא עניתי,רק הנהנתי בראשי להסכמה. אני לא פוחד ללכת לכלא,אני פוחד ממה שיקרה למשפחה שלי שאני לא אהיה פה.
"אתה תראה שהכל יהיה בסדר." אמרה אמא,ונשקה לקודקוד ראשי.
—————————————————————————————————

"התכנסנו כאן היום לדון בתיקו של הקטין מוראל אסולין,
תיק מספר:2231724
תאריך לידה:22/6/1997
עבירות : סחיטה באיומים ורצח הנער דור דדון." השופט החל להקריא את התיק שלי.
ישבתי בשולחן העדים וכל המבטים של הקהל שהיה נוכח במשפט היו נעוצים בי. הבטתי באמי שהייתה חלק מהקהל שנכח במשפט, וראיתי את הבעת פנייה המאוכזבות.ואז העברתי את מבטי ללידר שישבה ליד אימי,ראיתי את הבעת פנייה המודאגות,היא חייכה אליי חיוך מעודד.
" אני חוזר על השאלה,היו לך שותפים לרצח?" שאל העורך דין של משפחת הנרצח.
לא עניתי,התחלתי לשחק עם אצבעותיי,והשפלתי את מבטי לרצפה,לא יכולתי להביט בעיניו או בעיניי משפחת הנרצח.

~פלאשבק~
"אז איך אומרים,נעים לעשות עסקים." אמר אריק והושיט לי את ידו ללחיצת יד.
חשבתי עם עצמי,האם בכל זאת זה הדבר הנכון לעשות?!
ואז חשבתי על המשפחה שלי,זה הדבר הנכון לעשות,בשבילם!
"נעים גם לי." אמרתי לאחר שחשבתי עם עצמי,והושטתי את ידי ולחצתי לו את היד.
"ותזכור,אם אתה נתפס,אתה נופל לבד.אני כבר אדאג להוציא אותך מזה,אבל אם בטעות אפילו רק תזכיר אותי,אני כבר אדאג לטפל בך ובמשפחה היקרה שלך,ותזכור לכל מקום שתלך אני אהיה שם."
————————————————————————–

מה לעשות?
לומר את האמת,ולהסתכן שאריק ימצא אותי,ויותר גרוע ימצא את המשפחה שלי?
או להודות שעשיתי זאת לבד ולקבל את העונש?
"בפעם האחרונה,היו לך עוד שותפים לרצח?" עורך הדין חזר על שאלתו בטון גבוה.
נשמתי עמוק,ויישרתי את מבטי.
"לא." עניתי בלחש.
"אני סיימתי." אמר עורך הדין וחזר למקומו.
"טוב,אז שמעתי,ראיתי,ועכשיו הגיע תורי להכריע." אמר השופט,לומר את האמת השופט היה נראה די מבולבל ממה שהלך במשפט,לא היה לי מושג איזו החלטה הוא הולך לקבל לגבי.
כולם הביטו בשופט במתח ממה שהולך לקרות.
"אני צריך הפסקה של עשר דקות,להתייעצות." אמר השופט ועזב את האולם.
האולם החל להתרוקן מאנשים,ואני נותרתי במקומי,באותו רגע לא היה אכפת לי מה יהיה גזר הדין,רק רציתי לשמוע אותו,אני לא טוב במצבי לחץ,התחלתי לשחק באצבעותיי,והשפלתי מבט לרצפה. עשיתי את הדבר הנכון,ניסיתי לעודד את עצמי אך ללא הצלחה.
ההפסקה הסתיימה,האולם החל להתמלא מחדש,והשופט נכנס והתיישב במקומו.
"את ההפסקה הקצרה שהייתה לי ניצלתי את הזמן ונפגשתי עם כמה אנשים שעזרו לי להגיע להחלטה הנכונה לדעתי." השופט החל לומר.
הבטתי באימי,והיא חייכה אליי חיוך מעודד.
"אז אחרי אינסוף מחשבות הגעתי להחלטה הזאת.." השופט אמר ואז עצר ולגם מכוס המים שהייתה מונחת על שולחנו.
"בגלל שהנאשם נחשב קטין,החלטתי שלא לשלוח אותו לבית הכלא." הוא אמר.
באותו רגע עלה לי חיוך על הפנים,והבטתי באמא ובלידר שישבו בין כל הקהל,הן חייכו אליי חזרה.
"אבל.." המשיך השופט,יישרתי את מבטי חזרה לשופט והבעת פניי הפכה לרצינית.
"מוראל יישלח לבית מחסה לנוער בסיכון,בשביל שיוכל להשתקם ממצבו,ויהיה תחת השגחה." אמר השופט.
השופט הכה בפטיש והכריז על סיום המשפט.
האולם החל להתרוקן מאנשים,ואני ישר קמתי ממקומי והתקדמתי לכיוון של אמא ולידר.
"אתה רואה שהכל מסתדר בסוף." אמרה אמא ומשכה אותי אליה לחיבוק.
ואז התנתקתי מאמא וחיבקתי את לידר.
"מוראל…" שמעתי מישהו קורא בשמי. התנתקתי מלידר והסתובבתי לאותו אחד.
"זה אני." אמרתי והצבעתי על עצמי.
"נעים מאוד,ברוך ממן." הוא אמר והושיט את ידו ללחיצת יד.
"מוראל,מוראל אסולין,אבל אתה כבר יודע." אמרתי ,והושטתי לו את ידי.ולחצנו ידיים.
"לי ולאשתי יש בית מחסה לנוער בסיכון,ודיברתי עם השופט והוחלט שאתה תעבור לבית המחסה שלנו." הוא אמר.
~
"אז זה החדר שלך." אמר ברוך אחרי שסיים להראות לי את בית המחסה,והגענו לחדר שלי.
"ומוראל,מעכשיו אתה פותח דף חדש." אמרה סיגל,אשתו של ברוך,וחייכה אליי.
"תודה!" אמרתי והחזרתי להם חיוך.
"והכי חשוב,כל מה שתצטרך אנחנו כאן." אמר ברוך.הנהנתי בראשי וחייכתי.
"ותזכור,אתה כאן בשביל להתחיל מחדש,אתה שם את העבר מאחור ופותח דף חדש." הוסיפה סיגל.
"תודה על הכל." אמרתי וחייכתי אליהם.הם החזירו לי חיוך ויצאנו מהחדר.
זהו זה,מהיום אני פותח דף חדש,מהיום אני מתחיל מחדש!