מתחילים מחדש- פרק משותף עם LOVEEEE- חלק א

נקודת מבט שי
"הגענו." אמר ברוך ודומם מנוע.
"איח מזה?" שאלה רומי ועשתה פרצוף נגעל כשראתה את המקום שאליו הגענו.
האמת, המקום היה ממש יפה, אני רגילה לחיק הטבע אז אני אוהבת מקומות כאלה, אבל רומי, זה כבר סיפור אחר.
"כמו שאמרנו לכם, טיול בחיק הטבע." ענה ברוך.
"מה טבע? איח אני חושבת שעלה עליי משהו!" צעקה רומי והחלה לנוע במקומה ולפי התנועות שלה זה היה נראה כאילו היא רוקדת.
התאפקתי לא לצחוק אבל זה היה כל כך דורש.
לקחנו כל אחד את התיק שלו והתחלנו ללכת עמוק בתוך היער.
היער היה ירוק עם המון עצים גבוהים, לאט לאט כל הירוק שהיה מסביבנו החל להיעלם ונכנסנו לחורשה.
"עכשיו נקים אוהלים." אמר ברוך.
התחלקנו לשתי קבוצות, כל קבוצה הרכיבה אוהל. אני הייתי עם שקד ומוראל, למה אין סיכוי ששקד ייוותר עליי.
התחלנו להקים את האוהלים, שקד ומוראל התחילו להתווכח מהי הצורה הטובה ביותר לבנות את האוהל. אני עמדתי לידם וגלגלתי עיניים משעמום.
"כשתקבלו החלטה תודיעו לי, אני הולכת להביא אבנים בינתיים." אמרתי למרות שלא נראה לי שהם שמעו אותי.
התהלכתי לי בחורשה, חיפשתי אבנים שיהיו מספיק גדולות ויפות בשביל לייצב את האוהל.
לפתע שמעתי צחקוקים מאזור החורשה. זרקתי את האבנים שהיו בידי והלכתי בעקבות הצחקוקים.
"שי?" פתאום שמעתי קול מאחוריי מה שגרם לי לקפוץ מבהלה.
ואז שמעתי קולות צחוק, הצחוק הזה הוא מוכר לי, לא אין סיכוי שזה הוא. הסתובבתי בחדות בעקבות הקול ששמעתי ולא האמנתי זה באמת הוא.
"תומס!" קפצתי עליו בחיבוק.
תומס היה חבר שלי מהשכונה, הוא עזר לי בתקופה שברחתי מהבית, הוא מכיר אותי ממש טוב הוא יודע כל דבר עליי.
"מה את עושה פה קופיפה?" הוא שאל וליטף את שיערי האדמוני.
"מה אני עושה פה, מה אתה עושה פה?" שאלתי בתדהמה.
בחנתי אותו בעיניי, הוא נשאר בדיוק אותו דבר, בדיוק אותו תומס שאני מכירה עם העיניים השחורות כלילה ושיערו השחרחר.
"אני פה בטיול עם הפנימייה שלי, של איזה אחד הייס ניימן." הוא ענה.
"וואלה? גם אני." עניתי.
"תומס…" תומס ואני שמענו קול מאחורינו, שנינו הסתובבנו לאותו אחד.
הוא היה עם עיניים ירוקות כזית ושיער חום כהה.
"הופה, מי זאת, אני לא זוכר שהצטרפה ילדה חדשה לפנימייה." אמר אותו אחד והחל לסרוק אותי מכף רגל ועד ראש.
"חבר שלי לא יאהב את איך שאתה מסתכל עליי." אמרתי בגסות, והוא מיד יישר את מבטו.
"נו מה?" שאל תומס את אותו אחד.
"המדריך מחפש אותך." אותו אחד אמר לתומס.
תומס אחז בידי ומשך אותי אתו.
"אני חייב שכולם יכירו אותך." הוא אמר בהתלהבות. משכתי כתפיים וחייכתי חיוך קטן.

נקודת מבט תומס
אני לא מאמין שראיתי אותה, את החברה הכי טובה שלי.
"שי?" שאלתי בשוק מוחלט.
"תומס!" צעקה בהתרגשות וקפצה עלי בחיבוק. כל כך התגעגעתי אליה. ליטפתי את שיערה האדמוני. היא חברה שלי מהשכונה, כשהייתי בפנימייה הייתי יוצא לרחובות. ובמקרה הייתי פוגש אותה, התחברנו ונהיינו החברים הכי טובים. שנים שלא ראיתי אותה, והנה אני רואה אותה. היא כל כך גדלה. אני זוכר שהיינו משחקים כדורגל בשכונה, עם כולם. אח.. איזה זיכרונות, ממש נוסטלגיה.
"מה את עושה פה קופיפה?" שאלתי בצחקוק קל.
"מה אני עושה כאן? מה אתה עושה כאן?" שאלה בתדהמה, עדיין לא מאמינה שנפגשנו, אחרי כל כך הרבה זמן.
"אני פה בטיול עם הפנימייה שלי, של איזה אחד בשם הייס ניימן." עניתי.
"וואלה? גם אני." אמרה.
"אני חייב שכולם יכירו אותך." אמרתי בהתלהבות.
"בואי לפגוש את כל החברים שלי." אמרתי לה בחיוך.
"יאללה בכיף." צחקקה. לקחתי אותה לעבר כל החברים שלי מהפנימייה, והכרתי לה אחד אחד את כולם.
"אוקיי אז זה צייס כבר הכרתם, וזאת אנה וזה קמרון. כן אנחנו ממש קצת." אמרתי לשי, מצביע על כולם.
"היי כולם." אמרה בצחקוק.
"היי." צעקו כולם בחיוך.

נקודת מבט מוראל
"אז סגור, נקים אותו שם ליד העץ." אמר שקד.
שקד ואני התחלנו לבנות את האוהל.
"שי, לכי תביא אבנים." צעק שקד.
הרמתי את ראשי מהקרקע, חיפשתי את שי בעיניים אבל לא ראיתי אותה.
"איפה היא?" שאלתי את שקד.
"מה זאת אומרת איפה היא, היא עמדה בדיוק, ש…" אמר שקד והפסיק את המשפט ברגע שקלט שהיא לא נמצאת שם.
"שי!" הפעם אני צעקתי.
"קרה משהו?" שאל ברוך.
"שי, היא נעלמה." אמר שקד והחל להיכנס לפאניקה.
"תנשום אחי, זאת שי כמו שאני מכיר אותה בטח היא הלכה לעשות סיבוב ביער." ניסיתי להרגיע את שקד.
האמת, אני לא מופתע מזה ששי נעלמה, זאת שי היא תמיד נעלמת ופתאום צצה משום מקום.
"איך נעלמה?" שאל ברוך והרים במעט את קולו.
"אנחנו היינו פה, דיברנו על איך שנבנה את האוהל ופתאום, פוף אין שי." הסברתי.
"הבנתי, עכשיו כולם עוזבים את האוהלים והולכים לחפש את שי, היער הוא גדול אז שכל אחד יתפוס כיוון ויחפש אותה." אמר ברוך.
~
התהלכתי ביער השומם והענק ממדים הזה, מחפש אותה.
"נו שי איפה את לעזאזל?" שאלתי במלמול.
לומר את האמת זה היה צפוי ששי תיעלם, היא תמיד כזאת נעלמת ופתאום צצה משום מקום וצוחקת על כולנו.
"נו שי, זה לא מצחיק, איפה את?" מלמלתי והמשכתי להתהלך ביער.
"אני רק מקווה שלא קרה לך משהו." מלמלתי בדאגה.
לפתע שמעתי קולות מהמשך היער נתתי לקולות להוביל אותי והלכתי בעקבותיהם.
ראיתי חבורת ילדים שנראים בגיל שלנו, אחת הילדות הייתה נראית לי מוכרת.
התחלתי לפסוע לכיוונם וככל שהתקרבתי יותר יכולתי לראות בבירור.
"אז פה את מתחבאת." מלמלתי כשראיתי את שי. איך היא הצליחה להגיע הנה לעזאזל.
היא עמדה עם חבורת ילדים וצחקה, נגעתי קלות בכתפה והיא הסתובבה אליי בחיוך, כשהיא ראתה אותי היא הורידה את החיוך ומבטה הפך למפוחד.
"מוראל…" היא מלמלה כשראתה אותי.
"תגידי לי את משוגעת?" שאלתי בחצי צעקה.
"אני רק…" היא אמרה בגמגום.
"רק מה, רק החלטת לעשות לכולנו התקף לב?" שאלתי בצעקה.
"אני מצטערת." היא אמרה והשפילה מבט.
"את יודעת שעכשיו כולם מסתובבים ביער ומחפשים אותך כמו משוגעים?" שאלתי.
"אמרתי שאני מצטערת." היא אמרה בצעקה.
" אולי מספיק? אל תכעס עליה, היא אמרה שהיא מצטערת." אמר אחד הילדים.
"וואלה מה אתה אומר? אתה יודע יש דבר כזה שנקרא אחריות, להודיע לפני שהולכים." אמרתי בעצבים, פה כבר הרגשתי את העצבים שלי עולים.

נקודת מבט שי
תומס וצ'ייס לקחו אותי למחנה של הפנימייה שלהם, הכרתי שם המון ילדים נחמדים אפילו התחברתי לכמה מהם.
דיברתי עם תומס וצ'ייס ופתאום הרגשתי נגיעה קטנה על הכתף שלי, נגיעה שגרמה לצמרמורת נעימה לעבור בגופי.
הסתובבתי אחורנית כשחיוך על פניי, ואז ראיתי אותו, את מוראל, הוא היה נראה עצבני החיוך אוטומטית ירד.
הוא החל לצעוק עליי ולהטיח בי האשמות שאני לא אחראית שנעלמתי בלי להודיע. האמת שהוא צודק זה באמת היה לא אחראי מצדי.
לראשונה בחיי העדפתי לשתוק, המילים היחידות שהצלחתי להוציא מפי באותו רגע היו 'מצטערת', 'סליחה'. השפלתי את מבטי לרצפה בעוד מוראל ממשיך להטיח בי האשמות.
"אולי מספיק? היא אמרה שהיא מצטערת, שחרר ממנה." התערב תומס.
"תומס…" מלמלתי בשקט.
"מה אתה אומר, אתה יודע יש דבר כזה שנקרא אחריות, להודיע לפני שהולכים." ענה מוראל בעצבים.
התחילו צעקות מסביב.
"תפסיקו כבר שניכם!" צעקתי ושניהם הביטו בי ושתקו.
"עכשיו אתה תקשיב לי טוב." אמרתי והפניתי את מבטי למוראל.
"אני מצטערת שנעלמתי ככה, לא התכוונתי להיעלם, אתה ושקד התחלתם להתווכח אז אני אמרתי שבזמן הזה אני אלך להביא אבנים עד שתקבלו החלטה, ובדרך פגשתי את תומס, חבר טוב שלי מהשכונה ואז העניינים התגלגלו." הסברתי.
ראיתי במבטו של מוראל שהוא מתחיל להתרכך, וניצלתי את הרגע וקפצתי עליו בחיבוק.
"שמע אני מצטער על ההתפרצות שלי." אמר מוראל והושיט את ידו לתומס ללחיצת יד ושניהם לחצו ידיים.
"זה בסדר, גם הייתי משתגע אם חברה הייתה נעלמת, ועוד אם הייתי מוצא אותה עם חבורת בנים לידה." אמר תומס.
באותו רגע הרגשתי איך הלחיים שלי מתחילות להאדים, מיד אני ומוראל התנתקנו מהחיבוק.
"אנחנו לא…" אני מוראל מיהרנו להגיד.
"אתם עוד תהיו, מילה של תומס." הוא אמר וחייך אלינו.
"כדאי שנחזור, בטח כולם מחפשים אותנו." אמרתי למוראל, ניסיתי להיחלץ מהמצב המביך שנוצר בנינו.
נפרדתי מתומס ומהאחרים בחיבוק, אני לא רואה בחיבוק הזה כפרידה, אני בטוחה שזו לא הפעם האחרונה שניפגש, בכל זאת אנחנו כאן שלושה ימים.
~
"דאגת לי?" שאלתי את מוראל בזמן שהלכנו ביער.
"כולם דאגו לך." הוא ענה בהתחמקות.
"שאלתי אם אתה דאגת לי." חזרתי על השאלה שלי.
"דאגתי… דאגתי יותר בשביל שקד, הוא יצא מדעתו כשהוא ראה שנעלמת." הוא ענה.
איך שהוא דיבר על שקד עלה לי חיוך קטן על הפנים.
"היי, למה נעצרת?" שאל מוראל כששם לב שנעצרתי בפתאומיות.
"מה את עושה?" שאל כשראה אותי חוזרת עם אבנים בידי.
"אלו אבנים טובות, לאוהל…" הסברתי.
מוראל הביט וצחק.
"מה?" שאלתי כשאני ממשיכה להחזיק את האבנים בידי.
"זרקי את האבנים המכוערות האלה." אמר מוראל.
"למה? הן גדולות והם ממש לא מכוערות." אמרתי בהתגוננות.
"א' הן כן. ב' את באמת חושבת שכל הזמן הזה לא עשינו כלום?" שאל מוראל.
"האוהל כבר עומד, עם אבנים הרבה יותר יפות מאלו." אמר מוראל בציניות.
"אוף, ממש רציתי לעזור." אמרתי בקול נעלב.
"אני יודע." אמר מוראל וחייך אלי חיוך קטן.
זרקתי את האבנים וחיככתי את ידיי זו בזו.
"אבל למה להוציא עליי את כל האבק של האבנים?" שאל מוראל ולקח צעד אחורה. ואני נקרעתי מצחוק.
"יאללה בואי נחזור מהר לפני שיחשיך." אמר מוראל.
"מישהו פה מפחד מהחושך?" שאלתי בהתגרות.
"ממש לא, אני פשוט לא רוצה שהם ידאגו לנו יותר מידי." ענה מוראל בהתגוננות.
"ברור." מלמלתי בציניות.
~
חזרנו לכולם, כולם קצפו עליי בחיבוק והטיחו בי האשמות, אבל לא היה אכפת לי כי זה היה שווה את זה.
כולנו התחלנו להתארגן לערב, ברוך אמר שהייס מארגן מדורה משותפת לנו ולפנימייה.
אמרתי או לא אמרתי ששוב ניפגש?
החלפתי לבגדים נוחים וחמימים יותר, וכולנו הלכנו למחנה של הפנימייה.
חיפשתי את תומס בעיניים וכשראיתי אותו רצתי אליו וקפצתי עליו בחיבוק.