מתוסבכת – פרק 20

ישבתי שם בתחנת המשטרה שבארץ הפעם, יחד עם פסיכולוגית נחמדה בשם שירן, היא מקסימה, היא עזרה לי להרגיש בנוח שוב עם עצמי. כמעט ארבעה חודשים שלא הייתי בבית. שלא הייתי בארץ. חייכתי אליה והיא קמה עם הסכמה. היא אמרה שההורים שלי עוד מעט כאן, הסברתי לה שאני חייה רק עם האמא. היא התנצלה אבל הנחתי לזה, שאלתי אותה אם היא יכולה להביא לי כוס מים.
אז אני יושבת לי בחדר נוח, מרגיש חמים, אך אני עדיין לא יודעת איך להסביר את ההרגשה, כאילו שום דבר לא קרה, כאילו סתם לא ראיתי את כולם כל הזמן הזה. מחשבות רצו לי בראש, שאני אפגוש את אמא, אחותי לילי המדהימה, רותם, בר. מחשבות על אור, על איך שהייתי מאוהבת בו ואז מחשבות על רון, על ההתקרבות שלי אליו האהבה שהייתה בנינו. זאת אומרת שיש בנינו. על הכל. חשבתי על דניאל ובן. רועי. חשבתי על הדבר האחרון שעשיתי עם הבנות לפני שנקלעתי לידיו של לוק. אם זה השם שלו בכלל. מאז שראיתי את כל המסמכים השונים בעלי הזהויות השונות, אני תוהה אם אי פעם הוא סיפר לי משהו נכון על עצמו.
הדלת נפתחה ושירן עמדה מולי מחזיקה בכוס המים שביקשתי, שלחתי את ידי ולגמתי מהכוס, המים היו קרירים ונעימים. בדיוק במקום לגרוני היבש.
״את מוכנה? שאלה שירן בחיוך והינהנתי בראשי לחיוב. ״אני מוכנה״ אמרתי והתרוממתי ממקומי, מתקדמת יחד איתה לכיוון חדר אחר שבתחנה, בו אמא שלי מחכה בו. שירן המשיכה לדבר איתי עד כמה שזה בסדר גמור אם ארגיש צורך להתרחק, או שאם אני מעדיפה שלא להיפגש עם אף אחד, אולי להימנע ממגע גופני. אבל אני בסדר.
היא פתחה את הדלת של החדר ונכנסתי אליו לאט לאט מביטה לצד ורואה את אמא שלי יושבת בכורסא ישנה כשידייה מונחות על ברכייה וראשה בניהן, היא כנראה שמעה את הדלת נפתחת כי היא הרימה את מבטה באיטיות להביט במי שנכנס. הבטתי בה והיא בי, חיוך הקלה עלה על שפתיי, עצב ושמחה הסתערו בתוכי ואמא ישר רצה לתפוס אותי בזרועותיה, שירן לרגע נבהלה שלא אגיב אולי בטוב לדבר, אבל החיבוק הזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי בארבעה החודשים האלה. אני לא מפסיקה לבכות וגם אמא שלי, מתחבקות חזק עד שכבר התיישבנו על הריצפה.
התנקתנו אחת מהשנייה והבטתי בפנייה של אימי. ״את בסדר? איפה היית? עם מי? זה היה גבר? הוא נגע בך? הוא עשה לך משהו? חיים שלי אמא אני מצטערת כל כך שלא שמרתי עלייך כמו שצריך״ אמרה בבכי מחבקת אותי ״אני בסדר אמא, אני שמחה לחזור״ אמרתי וחיבקתי אותה שוב, מרימה את מבטי לשירן בחיוך, שירן בתגובה עוזרת לשנינו לקום ועונה לאימי ״בבקשה ממך, היא רק חזרה, עלינו לתת לה להרגיש בטיחות ונוחות״ אמרה שירן לאימי, היא חייכה בהבנה. ״בואי גל שלי, חוזרים הביתה״ אמרה אמא מחזיקה בידיי מחוייכת.
התקדמנו מחוץ לתחנת המשטרה. הצמידו לי ולאמא שלי שני שומרי אבטחה, אמבלונס ואת שירן, לא ראיתי איך כל זה נחוץ בכלל אבל לא ממש הרגשתי במקום לתת לכל הדברים האלו יחס. אני חוזרת עכשיו הביתה, זה היה יום ארוך, ארוך מידי.
הנסיעה הרגישה כמו נצח, אמא לא הפסיקה לשאול שאלות, אבל שירן ענתה לה ולא אני, באיזה שהוא מקום, אני לא יודעת כיצד לענות לשאלות שלה. אני לא מרגישה גם שאני רוצה. אני רק רוצה לשכוח מהתקופה הזאת ולהמשיך כאילו שום דבר לא קרה.
אבל בסופו של דבר, הגעתי הביתה, למושב שלי בדרום הארץ. פחדתי, אפילו נחרדתי לרגע בו הדלת תיפתח, לראות את כל החברים שלי שם, המשפחה. לפני שנכנסנו הבטתי באמא שלי ״אמא, הם שם?״ שאלתי בחצי חשש חצי שמחה. ״כן״ השיבה והבטתי שוב בדלת. הפנתי את מבטי לאמא שנית והינהנתי להסכמה, והיא פתחה את הדלת. אלו היו השניות הכי איטיות שבחיי. הדבר הראשון שעיני הבחינו בו היה השלט הגדול שבסלון ״Happy birthday" ובאותה מאית שנייה נזכרתי שלפני כמה שעות היה יום ההולדת שלי, מיד אחרי הבחנתי בכל המבטים המסוקרנים, המחוייכים והעצובים שלפני. ואז הבטתי ברון, העיניים שלנו הביטו אחד בשנייה כאילו אנחנו הוזים את הסיטואציה. עיניו אדומות וצרובות מעצב, וחיוכו מתרחב ומלא תקווה, חייכתי חזרה אליו ושאושר פנימי ממלא אותי, הוא רץ אליי ותפס בי כל כך חזק שלא אחמוק מידיו שוב. חיבקתי אותו חזרה וידיו תפסו בגבי בכזאת חוזקה, ידיי עטפו את צווארו, כאילו נתלתי מעליו וקולות צהלה וצמחה מילאו את החדר, הרגשתי איך כל השאר באים ומחבקים אותי ואת רון, צוחקים ומאושרים שהילדה חזרה הביתה. הלב שלי על מאתיים, בזמן שאנשים לאט לאט מרפים, התנתקתי מרון ותפסתי בפניו, מביטה בעיניו הכחולות התוססות עוד פעם אחת ובדיוק הרגשתי מישהו קופץ עליי מהצד, בר וואו כמה שהתגעגעתי אלייך בר! צעקה עברה בראשי וצרחנו מהתרגשות לפגוש אחת את השנייה, מיד אחרי הצטרפה רותם ואז אופק ודניאל, בן, ואור. וכמובן עוד חברים מבית הספר, אפילו סגל המורים פה. סבא וסבתא ואז גם לילי אחותי, שאותה חיבקתי כל כך חזק עד שכבר העירה לי על זה שהיא לא מצליחה לנשום.
כולם עזבו, עברו כמה שעות מאז.
אני יצאתי מהמקלחת והתלבשתי בפיג׳מה נוחה, מוזגת לי קורנפלקס ומרגישה שאני סוף סוף בבית, על אף התעקשותה של אימי לאכול את האוכל שהכינה, רציתי את הקונרפלקס. צלצול של פעמון הדלת נשמע ברקע ״אני אפתח״ אמרתי ללילי ואמא שסעדו יחד איתי בשולחן. ״לא״ אמר שומר הראש והלך לפתוח בעצמו. כן, הוא לא עזב, אמא הסבירה שהוא נמצא כאן כי הפרשה של אבא לא הסתיימה, וכבר הם נתקלו פעם אחת באיום לאחותי, וזה נחוץ כרגע. נאנחתי מעצבים וחזרתי לאכול. ״היי, זה אני״ שמעתי את קולו המוכר של רון, לפי דבריו, השומר כבר הכיר אותו לפני. רצתי לדלת וקפצתי עליו ״חיים שלי״ לחש באוזני והרים אותי על מותניו, נכנס איתי הביתה. קפצתי על רגליי, נוחתת על הריצפה מביטה באמא ולילי ״אנחנו בחדר״ אמרתי ונכנסנו לחדר שלי. רון תפס במותניי והשיב אותי עליו על המיטה, מצמיד את פני לפניו ומנשק אותי. וואו כמה זמן שלא התנשקנו, שלא הרגשתי את השפתיים המדהימות שלו על שלי. ״התגעגעתי אליך״ אמר כמעט בלחש. ״גם אני התגעגעתי אליך״ עניתי חזרה. ״רוצה לספר לי? מה היה שם? בבקשה אני מתחנן שתספרי לי, נגעו בך? גל תאמרי לי את האמת״ אמר והרגשתי את קול העצב שבגרונו. העברתי את ידי על שערו, מושכת אותו אחורה שפניו יראו ברורות יותר למולי. ״אני לא ממש רוצה לדבר על זה, אבל אני נשבעת לך, שלא נגעו בי אפילו לא לרגע״ אמרתי בכנות. ״זה היה גבר שהחזיק בך? מי הוא?״ שאל. ולרגע לא חשבתי שאמצא את עצמי משקרת לרון, אבל הבטחתי ללוק שלא אחשוף אותו, ומכיוון שהוא הציל אותי, אומנם מבעיה שנגרמה בגללו מלכתחילה, אבל בכל זאת הציל אותי מעינוי בטוח. אני אשמור את הסוד שלו איתי. ״אני לא יודעת, הוא היה רעול פנים״ עניתי והסטתי את ראשי הצידה. ״מצטער, אני לא אשאל יותר״ אמר כשצפה בי נאבקת במילים. הוא תפס את סנטרי בין ידיו והחזיר את מבטי אל מול פניו. ״אני אוהב אותך״ אמר ונישק אותי נשיקה קטנה וארוכה. ״גם אני״ עניתי, כורכת סביבו את זרועותי ומשעינה את ראשי על כתפו. ״מזל טוב גל״ לחש לאוזני, גורם לי לחייך בתגובה. נשארנו ככה עוד כמה דקות, מתענגת על חום גופו. ״את רוצה שנלך להיפגש את החברים עכשיו? או יותר מאוחר? שאל. ״יותר מאוחר״ עניתי וחזרתי להביט בו. ״אני הלך עכשיו לאופק, לעזור לו לסדר עיניינים, ואחזור עוד שעה לקחת אותך. יש?״ שאל מביט בי בחיוך. ״יש״ עניתי בחיוך תואם.
הוא יצא החוצה ואני נשכבתי על המיטה שלי, נמרחת עליה ומרגישה בעננים. אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו.
ואז, לשבריר שנייה, מועקה ופחד עברו בראשי, מעניין מה עם לוק. לאן הוא ברח הפעם? הוא לבד בעולם הזה… ואז נזכרתי במה שאמר לי לגבי הרצון שלו לשימוש בכסף. שהוא רוצה לבנות לו אבן מכבדת לקבר למען אחיו. מה שאומר, שהוא יחזור לארץ בסופו של דבר. ניערתי את מחשבותיי וחייכתי לעצמי שוב. אני בבית.
״גל, כדאי לך לצפות בחדשות״ שמעתי את קולה העדין של אחותי, פותחת מעט את דלת החדר שלי. ״למה לילי?״ שאלתי בחשש. ״לא יודעת, אבל אמא אמרה לא לוחר לך כלום, אז נראה לי שזה חשוב״ אמרה וסגרה אחריה את הדלת. עמדתי להדליק את הטלוויזיה, אבל העדפתי שלא. רק עכשיו חזרתי, הכל מסתדר, הכל שב לעצמו, אני צריכה להתארגן. חשבתי לעצמי ופתחתי את הארון, בוחרת לי סריג נחמד עם מכנסי ג׳ינס ארוכים אך נוחים. פיזרתי את השיער שלי וסידרתי אותו אל מול המראה, התקרבתי אלי מביטה בפניי, נושמת נשימה עמוקה ומרגיעה את עצמי. אני בבית. אני חוזרת על שני המילים הללו מחדש, אבל משהו במילים האלו, במחשבה שלי, בהרגשה שלי, מרגיש כאילו זה לא שמחה או אושר. כאילו ה׳אני בבית׳ הזה, הוא תזכור ששום דבר שהיה לא יחזור יותר, בקטע רע