מתוסבכת פרק 17 – חודש ושבוע

נקודת המבט של רון –
״רותם די שחכתי מזה, לא מצאו כלום. אני רוצה לצאת להינות״ אמרתי זועם עליה. ״ברצינות רון, זה לא הזמן שלך לוותר או להכחיש את העובדה שאכפת לך מהסיפור הזה, עבר רק חודש״ אמרה רותם, מנסה להחדיר בי קצת היגיון. ״חודש ושבוע. אני יודע״ אמרתי ״אני פשוט מיואש״ נאנחתי וקמתי על הרגליים. ״אז קומי גם כן את, הזמנתי אותך לבוא איתי להשתחרר קצת לא שתגערי בי״ אמרתי והיא קמה מחייכת בהבנה, אבל אני יודע שהיא גם מחייכת מרחמים, אני גם מתחיל לרחם על עצמי.
יצאנו, רקדנו, שתיתי קצת. נהנתי סוף סוף מזה שבועות. ״השתחררת כמו שרצית?״ שאלה רותם בכניסה לביתי. ״לא, אבל נהנתי״ עניתי בישירות ופתחתי את הדלת, מרים את מבטי ורואה את אבא שלי מדבר עם אמא שלי ״אבא מה אתה עושה כאן?״ שאלתי מתפלא מהסיטואציה. ״רון, יש לנו קצה, המשטרה אומרת שעד אחד ראה אותם בשדה תעופה הפרטי של האחים רוסו, לפי מה שהוא מספר, החוטף אמר שהם בדרכם לרוסיה, הם יוצרים עם משטרת מוסקבה קשר, בתקווה שימצאו אותה שם״ אמר אבא שלי ישירות שחיוך נפרס על פניו ״בדיוק הודעתי לשרון״ אמר מביט באימי. ״וואו, מוסקבה?״ שאלה רותם, מופתעת בדיוק כמוני. הבטתי ברותם והיא אישרה עם מבטה, כאילו הבינה ישר מה רציתי לעשות. ״אבא תסיע אותנו בבקשה לאופק״ אמרתי לאבי ויצאנו לדרך. כשהגענו לביתו של אופק, הוריו קיבלו אותנו בברכה ונראה שאמא של גל ואחותה גם כאן, ושיש להם הגנה צמודה. מאז השיחה עם גל, הם מפחדים שאחרים ינסו להניח את ידיהם על הקטנה. נכנסנו לחדר של אופק אבל בר ורותם יצאו לרגע מן החדר. ״זה חדשות טובות רון!״ אמר אופק. ״כן אה״ עניתי בחוסר עיניין. ״אני יכול לשאול אותך משהו אחי?״ שאל אופק. ״כן ברור״ עניתי. ״שמע אני לא שופט אותך, אבל אני חבר שלך ובשבילך אני שואל את זה, מה הקטע עם רותם?״ שאל אבל לא הבנתי מה היתה כוונתו. ״הקטע עם רותם?״ שאלתי כדי שיבהיר לי את העיניין. ״מאז שגל נעלמה, אתה כל הזמן איתה, ואני מבין שהיא חברה טובה והיא עוזרת לך עם גל, אבל אתה בטוח שכלום מעבר?״ שאל אותי אופק ולרגע חשבתי על מה שאמר אבל אז שללתי את דבריו. ״לא אחי, אני לא אעשה לגל דבר כזה בחיים. וגם לא רותם״ אמרתי ובדיוק הבנות חזרו לשבת. ״מצאו את רמון, זה משודר עכשיו״ אמרה בר וכולנו יצאנו מהחדר ורצנו אל הטלוויזיה.

נקודת המבט של גל –

״הכסף יגיע היום, שהוא יהיה בידיים שלי, את תחזרי חזרה לארץ״ אמר לוק מתקדם אליי לכיוון הסלון. ישבתי וצפיתי בבובספוג באנגלית. עבר יותר מידי זמן שהייתי פה בין הידיים שלו, עכשיו אין לא סיבה להשאיר אותי כאן עוד. לא היה לי רע, היה לי רק קשה. ״תודה לאל, סיימתי להיות לך לשימוש״ עניתי וקמתי ״אבל איך הוא ידע ששיחררת אותי? איך אתה יודע שהוא לא עובד עלייך בעיניין הכסף?״ שאלתי. ״לא כדאי לו, הבת שלו ברשותי. ״ואם לא באמת אכפת לו מימני?״ עניתי. ״לא רק לאבא שלך יש אנשים ילדה, תירגעי״ אמר. על אף שלא הבנתי את הקשר בין הדברים. ״אתה מוכן להפסיק לקרוא לי ילדה?! אתה בעצמך רק נער! בן כמה אתה לעזאזל?״ שאלתי מתמלאת בזעם, כל הזמן הזה ואין לי צושג בן כמה הוא. ״אני? נחשי״ ענה כאילו זה משעשע אותו להביט בי כועסת. הרגעתי את עצמי. ״עשרים? עשרים וחמש?״ שאלתי. הוא גיחך ״עד כדי כך?״ שאל. בשבועיים האחרונים הוא התרכך כל כך, אין מצב שהיה נוהג לדבר איתי כך באותם ימים. ״כל כך מה? צעיר?״ שאלתי, יודעת שאני עוקצת אותו כשאני נותת לו לחשוב שהוא נראה זקן. ״אני בן תשע עשרה״ ענה ואני קיבלתי חום. ״אתה מה?״ שאלתי מופתעת. ״האמת שממש לפני חודש הגעתי לתשע עשרה״ אמר. ״אתה אמור להיות עכשיו בצבא״ ציינתי. ״אוליי״ אמר. ואז בחנתי אותו שוב וחשבתי על כל מה שסיפר לי, הבחור הזה שעומד מלפני, בן פאקינג תשע עשרה. ניערתי את מחשבותיי ואז תיקתוק הופיע על פתח הדלת, לוק ישר סימן לי עם מבטו ללכת לחדר, אף אחד לא ממש מכיר אותו כאן, מי כבר יבוא לבקר? רצתי לחדר של לוק, התחבאתי לצד המיטה שלכיוון הקיר, כך שגם אם מישהו יפתח את החדר, לא יראה אף אחד. לאחר חמש דקות הדלת של החדר נפתחה והלב שלי דפק. ״זה אני גל״ קולו של לוק נשמע והתרוממתי ממקומי. ״מי זה היה לעזאזל?״ שאלתי מתקדמת לכיוונו. הוא הרים את ידו. ״הכסף הגיע נשמה״ אמר, מחזיק במזוודה חומה ומחשידה. ״כל כך מהר? אז זהו? אני חוזרת לארץ?״ שאלתי, אושר כזה לא הרגשתי מימיי. אני חוזרת הביתה! וואו. ״אני.. לא כרגע״ אמר פתאום לוק וכל אושר שהרגשתי הפך לחרדה. ״למה לא? זאת הייתה העסקה לוק״ עניתי. ״בואי, את צריכה לראות חדשות. של הארץ״ אמר. התקדמנו לאי של המטבח והוא פתח את הפלאפון שלו, ואני קראתי. המשטרה יצרה קשר עם רמון, אבא שלי לא סיפר כלום? המשכתי לקרוא, המשטרה רצתה לדעת אם יש לו קשר לדבר הזה במי הוא חושד שירצה להתנקש בו, אבל הוא לא הודה בכלום, כאילו חף מפשע, מה שהיה. חלקית. הם חשבו שאני במוסקבה, אבל לאחר שיחה עם שני הגברים שהיו איתנו במטוס, הם מחפשים עכשיו את עקבותיי באוסטריה. ואם חושבים על זה, הבלונדה ההיא מהמטוס, יודעת על החטיפה. לקחתי לעצמי שנייה לחשוב והבטתי בלוק. ״הם יודעים איפה אנחנו״ ציינתי. אבל זה לא שימח אותי כמו שקיוויתי שזה יעשה. ״איך הם הגיעו לחברים שלך מהמטוס? זה בטח המתרומם הזה שדיבר איתך לפני, הוא בטח סיפר להם עם מי טסת״ חשבתי בקול. ״אני אשאיר אותך כאן גל, הם בדרך אלייך, הם יגיעו לכאן בסופו של דבר, זה לא יהיה קשה כמו שזה אמור להיות, אנחנו לא אזרחים כאן״ אמר. ״רגע מה? אתה עוזב?״ שאלתי. ״אני בורח. הם יגיעו אלייך, יחקרו אותך, את תספרי להם עליי ואני אהיה המטרה שלהם״ אמר. ״לא, לוק חכה. אתה לא יכול לעזוב אותי עכשיו כאן לבד״ אמרתי ולא הבנתי למה אני נסערת כל כך פתאום, הרי זה מה שרציתי. לוק קם והתקדם לעבר החדר שלו. אולי לא הייתי צריכה להתקשר לרון. על מה אני מקשקשת! זה שנקשרתי עכשיו לאדם הזה לא הופך את המצב הנוכחי למוסרי. אני חטופה, אני לכודה בניגוד לרצוני, על אף ששום דבר ממה שאני עושה לא כנגד רצוני יותר. הוא רק רצה את הכסף, זה הזמן שלי לחזור לחיים שלי. הלכתי לחדרי והתחלתי לארגן את הדברים שלי, אלו שלפחות נהיו שלי כל הזמן הזה, עברתי מול המראה והבטתי בשרשרת שתלויה לי על הצוואר, אני זוכרת שבר קנתה לי אותה ליום ההולדת שלי שנה שעברה, זה שמתקרב. רגע מה התאריך היום? שאלתי את עצמי וניגשתי לטלוויזיה. השמיני לאחד עשרה?! אין מצב! או שבעצם, זה הפוך. האחד עשרה לשמיני. אז רגע, מחר זה השתיים עשרה, ״מחר״ מילמלתי לעצמי. ״מה יש מחר?״ שאל לוק לפתע. ״אמ שום דבר מעניין״ אמרתי וכיביתי את הטלוויזיה. ״אתה אורז מהר״ ציינתי כשהבטתי במזוודה שלצידו. ״התרגלתי״ אמר. ״זהו אז אני אמורה לחכות למשטרה שתגיע?״ שאלתי. ״אני מאמין שזה עיניין של יומיים שלוש, הם יגיעו לפה״ אמר. -״למה אני פשוט לא אוכל ללכת לתחנת המשטרה״ שאלתי. ״אל תיתני להם סיבות לחשוב שאת מכירה את המקום. בדברים האלה עוד יאשימו אותך ששיתפת איתי פעולה״ אמר. ״אני סוג של עשיתי את זה״ ציינתי. ״מבחינה כזאת שאת עשית את זה והתחלקת איתי בכסף. רימית את אביך כביכול״ אמר. ״מה אתה הולך לעשות עם זה עכשיו?״ שאלתי. ״לבנות עם זה מצבה מכובדת לאחי, ולהחזיר את הכסף לאמא שלי. אני אשאיר אצלי גם שיהיה לי להמשך״ אמר. הוא בסה״כ רצה צדק. ״אתה הולך עכשיו?״ שאלתי. ״כן״ אמר. אבל המשכנו לעמוד אחד מול השני, מבלי להוציא מילה. עד שהוא התקדם לכיוון הדלת יחד עם המזוודה. ״לא שכחת כלום?״ שאלתי לפני שפתח את דלת היציאה. הוא הסתובב אליי. ״לא״ אמר. ״ביי ילדה״ אמר והסתובב חזרה לדלת יוצא מימנה. החופש שלי. סוף סוף! או… הסוף?
נעלתי את הבית, השארתי את כל האורות דלוקים, ונכנסתי לחדר של לוק, אני מרגישה פה בנוח יותר. התיישבתי במיטה וצפיתי בטלוויזיה. אני יודעת שזה מוזר. אבל הוא לא השאיר פה כסף או מסמכים או מטען לפלאפון שלי במקרה, הוא לקח הכל. ולי אין שום דבר לעשות חוץ מלשבת ולחכות.

נקודת מבט של רון –

אנחנו בחדר של אופק, המשטרה הפסיקה למסור מידע לתקשורת, ולנו. כרגע זה כבר לא משהו שאנחנו יכולים לדעת עליו. בר התיישבה על אופק ונשענה עליו, עצובה כל כך, בחיים לא ראיתי אותה ככה, היא התגלית של האופטימיות. אני התיישבתי על המיטה של אופק ורותם נשכבה עליה ומניחה עליי את הראש, כולנו ברגע הזה רק מחפשים תקווה אני מניח. ״בר בואי נשב עם לילי״ אמרה רותם, מציעה להסיח את דעתה של אחותה של גל. בר הסכימה והן קמו, רותם חייכה אלי והן יצאו. ״שקרן״ אמר אופק. ״מה?״ שאלתי לא מבין. ״בר סיפרה לי שהתנשקתם אתה ורותם, למה אתה משקר לי אחי?״ תקף אופק, נראה כאילו נפגע קצת. ״כי יצאתי זין״ עניתי. ״כי אפילו לעצמי לא הודתי על זה בקול אופק״ אמרתי. כן זה נכון, לפני שבוע אני ורותם התנשקנו. כמה פעמים. ואני מרגיש כל כך רע עם עצמי. ״אתה אוהב את גל עדין?״ שאל אופק. ״ברור!״ עניתי את המובן מאוד מאליו. ״אז למה נישקת את רותם?״ שאל. ״אני לא יודע, הייתי צריך נחמה, היא הייתה שם, לא עצרתי את עצמי. אבל אופק אני נשבע לך שזה עושה לי רע״ אמרתי אבל אופק פתאום הביט בי במבט כל כך מוזר. ״עושה לך רע? אז למה אתה לא מתרחק מימנה? עושה לך רע מה בדיוק?״ שאל והרגשתי את הזעם בקולו. נאנחתי והשפתי ראשי ״עושה לי רע שאין לי אפילו מצפון. עושה לי רע הידיעה שאני אפילו לא מתחרט על זה״