מתוסבכת פרק 14 – חטיפה

עברו חודשיים. החופש הגדול כבר התחיל. בר רצה אליי הביתה מיד אחרי הלילה עם אופק. ״גל גל גל״ קראה את שמי כמה פעמים, קשה היה לדעת אם מהיסטריה או התרגשות. או גם וגם. ״מה יש בר?״ חייכתי אליה בחוסר הבנה, מתרוממת לי מהמיטה בנינוחות ומתנתקת מהמחשב. ״גל, אני ואופק היינו ביחד אתמול״ אמרה ברוגע, רוגע מלחיץ. ״אני יודעת, בגלל זה את כאן עכשיו״ אמרתי. ״לא גל, לא הבנת״ אמרה והתיישבה על ידי. ״אני ואופק אתמול, בלילה״ אמרה באיטיות ואז גילגלה את עינייה ״שכבנו!״ אמרה במהירות. ״אתם מה!!״ קראתי בקול וישר היא הניחה את ידה על הפה שלי. ״שקט אישה! תהיי בשקט״ אמרה ואז הזיזה את ידה. ״מה?!״ קראתי בלחש את אותה הקריאה. ״ואת בסדר? את רצית את זה? הוא חפה עלייך משהו? כאב לך? השתמשתם באמצעי הגנה? בגלל זה הבטן שלך ככה?״ זרקתי עליה את כל הבילבול שעלה לי לראש. ״היי היי תירגעי, עשיתי את זה מאהבה אף אחד לא חפה עליי כלום. וכן השתמשתנו באמצעי הגנה. ומה לעזאזל אמרת על הבטן שלי? אני אכלתי לפניי שבאתי״ אמרה בהתגוננות. ״שום דבר שום דבר״ התגוננתי חזרה ״וואו אני לא יודעת מה לומר, אני שמחה בשבילך, כל עוד את בטוחה בזה אז אני אחריך את יודעת את זה״ אמרתי. ״זה היה מדהים, הוא היה כל כך גבר באותו רגע והוא שמר עליי ודאג לי ואני לא אספר לך פרטים כי זה לא חוויה רק שלי כן. אבל זה גדול, לא ענק אבל בול במקום״ אמרה בחולמניות ואז בבירבור. ״מה גדו- או הבנתי״ אמרתי והתחלתי לצחוק ״אני שמחה בשבילך אחותי״ ואמרתי וחיבקתי אותה. ״מה עם רון?״ שאלה. ״רון כבר יומיים אצל אבא שלו, הוא יחזור היום מאוחר בערב כי אבא שלו גר בצפון״ אמרתי בבאסה. ״לא, התכוונתי. מה עם רון״ שאלה שוב את אותה השאלה עם הרמת גבה או שניים. ״אהה לא מה פתאום איזה יא שרוטה אנחנו רק חודשיים ביחד״ אמרתי בחשיבה שאין מצב וזה יקרה בזמן הקרוב. ״אולי, אבל אתם מכירים כבר נצח, זה שונה״ אמרה. ״אוליי, אבל אני לא מוכנה עדיין. טוב צריך לעשות משהו כדי לחגוג את הטקס התבגרות שלך״ אמרתי. ״את המה?״ שאלה מעט מבועתת. ״איבוד הבתולין אחותי מה עוד? צריך להתקשר לבנות ונעשה מעגל חברות את יודעת כמו בכאסי ונשפוך הכל״ אמרתי בחיוך וקמתי ישר מהמיטה. ״מה? לא. לא גל שום חגיגה״ אמרה בבישנות מפוחדת. ״היי זה רק אני את דניאל ורותם״ אמרתי. ״כמובן, טוב, אל תאמרי להן כלום. רק שיבואו״ אמרה בהסכמה. ״שום בעיה״ עניתי.
הבנות הגיעו ובר שפכה פרטים שקצת דחו אותי אבל הבנות היו מעוניינות לשמוע, הגיוני, הן רוצות לגעת את המיסתורין. כמו כל אדם בעולם הזה בתכלס. התרוממתי מהמעגל לרגע, שתיתי מהכוס מים והבנות המשיכו לדבר ולדבר. ״גל מה איתך ועם רון?״ שאלה דניאל. ״מה איתך ועם בן?״ שאלתי חזרה. ״אני שאלתי קודם״ אמרה וחזרתי אל המעגל. אנחנו מניחות את הראשים שלנו אחת ליד השנייה כשאנחנו שוכבות על הגב, כמו כוכב כזה, ושופכות ריכולים, המון ריכולים. ״האמת שיצא לנו לדבר על הפשע שבר עשתה״ אמרתי. ״פשע שעשיתי? אומייגאד הוא יודע? את סיפרת לו? אבל איך הייתי איתך כל הזמן הזה!״ נתקפה בר בפאניקה קטנה ואני גיחחתי. ״לא בר, לא עלייך ועל אופק. על כל העיניין הזה, הוא לא לוחץ כמובן.״ אמרתי. ״טוב אתם גם רק חודשיים ביחד אתם עוד לומדים להכיר אחד את השני״ אמרה רותם. ״האמת שזה בדיוק מה אני חושבת, זאת אומרת, זוגות נפרדים אחרי חודשיים, זה סוג של תקופת זמן ניסיונית אפילו לרוב״ אמרתי, חושבת בקול. ״היי חס וחלילה, את ורון, זה קסום פשוט״. אמרה דני. ״ומה עם אור?״ שאלה לפתע בר ״מישהי דיברה איתו מאז תחילת החופש? הבנתי מאופק שהם גם לא שמעו מימנו״ המשיכה. ״אני חושבת שהוא מתחמק מרון, מאז שקרה מה שקרה, הקשר בניהם התחיל להישחק ועכשיו הם כבר לא מתראים, כנראה אור לא מרגיש בנוח״ אמרתי. ״הגיוני״ אמרה רותם וקמה פתאום. ״רוצות נצא? כבר שמונה בערב״ אמרה מביטה מכולנו מלמעלה. התרוממנו אחת אחרי השנייה. ״לאן? שאלתי אבל אז נזכרתי ״רגע, רון צריך להגיע הערב״ אמרתי. ״כן ועזבי עם כל מה שקורה בחוץ״ אמרה דניאל. ״מה קורה בחוץ?״ שאלה בר בתמימות ואני והבנות הבטנו בה בהלם. ״את לא שומעת מה קורה בחדשות?״ שאלתי. ״בסדר אבל זה קורה רק בערים, מה הסיכוי שחוטף או רוצח או פדופיל יגיע למושב הקטן הזה?״ שאלה. ״אוי נו באמת בר! את יודעת מה עשית עכשיו, הפכת את הסיכוי הזה לאפשרי! את והפה שלך״ אמרה בלחץ. ״את רואה יותר מידי סרטים דני״ ציינתי והלכתי למטבח, הבנות באו אחרי. ״אוליי, אבל זה עדיין מסוכן!״ אמרה. ״אני לא ידעתי שקורה משהו בחוץ״ אמרה רותם. מוזר, חשבתי שהיא כן ידעה. ״ואם אני לא ידעתי על זה, קרוב לוודאי שזה לא באמת מסוכן״ אמרה ומזגה לעצמה פיוז טי. צלצול של פלאפון נשמע, שיר של אמינם התנגן ברקע, רותם הוציאה את הפלאפון מהכיס. ״הלו? רועי?״ אמרה וכולנו קפצו לכיוונה לשמוע את השיחה, אבל לא הצלחנו באמת לשמוע ורותם סיימה אותה ״שתהיו בריאות״ אמרה בגילגול עיניים. ״אמן״ התלוצצה בר. ״אויש נו אנחנו רק סקרניות זה הכל״ אמרתי והבנות צחקו. ״אז? לאן יוצאים?״ שאלה בר. ״לחבר שלך״ אמרתי ״לא רחוק מכאן, אני מחכה לרון״ אמרתי. ״ממילא אין לנו איך לצאת מהמושב, אמא שלך לא בבית״ אמרה דניאל. ״יופי, אז היקום לשם שינוי פועל לטובתי״ חייכתי לעצמי. ״מתי הוא לא פעל לטובתך בדיוק?״ שאלה רותם והתקדמנו ליציאה. ״בזמן של אור״ עניתי. ״באמת גל חשבי מנקודת מבט אחרת, אם היית עם אור, קרוב לוודאי שלא היה לך כלום עם רונוש״ אמרה רותם ופתחה את הדלת, מסמנת לנו לצאת. ״את כנראה צודקת״ אמרתי. יש משהו בדבריה. ״אוקיי אז הולכים לאופק?״ שאלה בר. ״בואו נעשה סיבוב ואז״ אמרתי. התחלנו ללכת אבל היה קצת שקט, כל אחת שקעה במחשבות שלה. הוצאתי את הפלאפון וסימסתי לרון. ״חיימשלי אני עם הבנות במושב, דבר איתי מתי אתה חוזר״ שלחתי לו הודעה קולית. ״בנות אני נהנתי מאוד, אבל אני מתה ללכת לראות את אופק, באתי אליו ונעלמתי לגל, אתן לא כועסות?״ שאלה במהירות. ״ברור שלו לכי להינות״ אמרה דניאל ובר חייכה והתרחקה מטווח הראייה שלנו. ״אז״ חייכתי ״מה עם רועי?״ שאלתי את רותם. ״הכל טוב האמת, שום דבר מיוחד״ אמרה בחיוך קטן אבל מודאג. ״בטוח שהכל טוב?״ שאלה דני. ״האמת שבזמן האחרון אנחנו פחות נפגשים וזה מוזר כזה, אני פשוט מקווה שמחר יהיה טוב, קבענו לצאת לראשון לציון״ אמרה. לפתע שוב אותו שיר התנגן ברקע. ״הלו?״ ענתה רותם. ״כן כן אוקיי״ אמרה. ״דניאל אבא שלי בכניסה למושב הוא בא לקחת אותנו״. ״מה אתן הולכות? לא אבל יהיה לי משעמם!״ אמרתי בביאוס. ״מצטערת יפתי פעם אחרת״ אמרה. התקדמתי איתן לעבר הכניסה למושב ואבא של רותם אסף אותן. נופפתי להן לשלום.
התקדמתי לבדי לעבר הבית והפלאפון שלי צילצל. ״הלו?״ עניתי. ״גל! יפה שלי מה איתך?״ שמעתי את קולו של רון וניתרתי משמחה. ״רון! אמא עד שאתה עונה התגעגעתי אלייך״ אמרתי בשמחה. ״גם אני אלייך, עכשיו אני נכנס למושב אני אתקשר אלייך כשאגיע אלייך״ אמר. ״יאיי אני מחכה לך״ אמרתי בהתרגשות וניתקנו את השיחה. המשכתי ללכת אבל השקט הקודר והחושך הזה הלחיצו אותי אז שמתי לי קצת מוזיקה, קיצבית כדי שלא אלחץ. החושך תמיד מפחיד אותי. המשכתי ללכת אבל אז שמעתי רעש. עצרתי את המוזיקה בפחד וניסיתי לשמוע אם דמיינתי וזה מהמוזיקה או באמת משהו מפחיד מתרחש. אבל לא שמעתי כלום אז חייכתי לעצמי בהקלה והגברתי את המהירות שלי והרמתי פלאפון וחייגתי חזרה לרון ״היי רון אתה יכול להישאר איתי על הקו? אני במושב ויש חושך וזה מפחיד אותי״ אמרתי ושמעתי אותו מצחקק בצד השני. ״זה בסדר אני ממילא דקה אצלך״ אמר. ״יופי כי אני-״ אמרתי אך עצרתי את דברי כנגד רצוני, זוג ידיים כיסו את הפה שלי בזמן שנאבקתי בהן, כל כך הרבה מחשבות עלו לי כרגע והתחלתי לבכות ולצרוח מלחץ, אבל לא הצלחתי להוציא קול. ״גל? גל?״ קולו של רון נשמע מבעד לפלאפון ״גל!״ שמעתי אותו שוב. צעקתי וצעקתי עד שסוף סוף הצלחתי לצעוק לאוויר. ״גל!!״ קריאתו של רון רק גרמה לי לקריסה של פחד. מרוב התנגדות השיחה התנתקה ואז הוא פתח את הפה, לא ראיתי את פניו הוא תפס אותי מאחור. ״עוד ציוץ אחד ואני ארצח אותך כאן ועכשיו״ אמר ומשהו בקול שלו היה פחות מאיים משדמיינתי, אבל מפחיד במידה מספיק גבוהה כדי שאקשיב לו ואפסיק לצעוק, אבל הבכי שלי נהיה היסטרי, הוא לאט לאט הזיז את היד שלו ולקח אותי איתו, עדיין לא זיהיתי את פניו. ״בבקשה״ אמרתי וניסיתי להתנגד לאחיזה שלו. ״בבקשה תשחרר אותי אני לא אומר כלום רק תן לי ללכת״ אמרתי מנסה לגרום לו להתחרט, אבל הוא לא הגיב בכלל. ״מה אתה רוצה מימני?״ שאלתי בחרדה וניסיתי להתאפס על עצמי. הוא קירב אותי לרכב לבן, ג׳יפ. ופתח את הדלת שעל יד הנהג. ״תיכנסי ושבי, אם תנסי לצאת ולברוח, אני ארה בך״ איים שוב. אבל אני קיבלתי פיק רגליים, כזה שגם אם היה לי את האומץ לקפוץ על הכביש, לא הייתי מצליחה. הוא נכנס והתניע את הרכב, לא הרמתי מבט, לא רציתי להביט בו. ״אתה הולך לאנוס אותי?״ שאלתי כשהקול שלי נשמע קצת יותר טוב מבעד הבכי. ״אל תהיי מגוחכת״ ענה לשאלתי והסיע את הרכב. הפלאפון שלי עדיין עלי! שמתי אותו על השתק, אני אחכה לרגע הנכון. ״תחגרי כבר!״ אמר בפראיות. אני עשיתי כדבריו וקיוותי שרון יעשה משהו, אין לי אף אחד בבית, הבנות נעלמו, אף אחד לא ידע איפה אני חוץ מרון באותו רגע ואני ממש מקווה שהוא יבין מה קרה עד שהצליח לחדש קשר. לאט לאט הכנסתי את הפלאפון בין המכנס לגוף שלי, ככה שהוא לא יבחין בו בידי. הרמתי את המבט שלי אליו, ניסיתי להבחין בו, כדי שאוכל לזהות אותו. מיד הבחנתי בזיפים שלו, הוא ברוטני. העיניים שלו כמעט שחורות אבל גדולות. חוץ מהיד עם הקעקוע הארוך, שום דבר בו לא נראה מאיים. נשמתי כמה רגעים, סידרתי את הנשימה. ״אתה יודע מי אני?״ שאלתי. ״כן״ אמר. ״אתה חוטף אותי?״ שאלתי שוב. ״שקט!״ קרא בקול והשתתקתי, מרגישה רע על שהרגשתי בנוח אפילו לרגע לפנות אליו. אבל התעשתתי על עצמי והצלחתי בפעם הראשונה לחשוב בבהירות. ״אתה ממילא הולך לפגוע בי בדרך כזו או אחרת אז לפחות תענה לי למה״ אמרתי במעט חשש, בלחש. הוא לא הגיב. ״למה אתה חוטף אותי?״ שאלתי ״בבקשה אל תגיד לי שאתה מהפסיכופטים האלו שחוטפים ילדות ומגדלים אותם באיזה מחסן״ אמרתי במהירות מה שעבר לי בראש והוא עצר את הרכב בפתאומיות, הלב שלי הלם. הוא הפציר בי במבטו, יכלתי להבחין בצלקת קטנה בצד השני של פניו מעל הלסת, גם עם הזיפים, הפנים שלו צעירות הוא לא מבוגר והעיניים שלו ירוקות לא שחורות. הוא המשיך להביט בי בכעס. ״סליחה״ לחשתי והוא החזיר את מבטו אל הכביש, אבל הבנתי עד כמה מגוחך היה לבקש סליחה באותו רגע. ״אני לא מאמינה שאמרתי סליחה עכשיו, אתה מוכן להסביר לי מה קורה פה?!״ קראתי בכעס ושקט מפחיד היה ברקע. ואני הצטערתי על זה, מיד אחרי הוא החזיר את מבטו והחטיף לי סטירה על הפנים, הצמיד את הראש שלי אל כיסא האוטו. בכיתי בשקט. ״זה אזהרה. אל תרימי את הקול שלך עליי ילדה, כי אני מרסן את עצמי שלא להרוג אותך, אז אל תיתני לי עוד סיבות עכשיו!״ אמר בכעס אבל לא יכלתי לשמוע אותו בבירור, הכאב של המכה שלו היה נוראי והצטערתי על כל רגע. השארתי את הראש שלי שם, בכיתי לעצמי. הנסיעה הזאת נמשכה נצח והחזקתי את עצמי שלא להירדם, עד כמה מטופשת הייתי שתמיד חשבתי לעצמי, עד כמה תמימה הייתי כל הזמן הזה. הדברים האלו מתרחשים כל הזמן, ונפלתי קורבן. יחד עם כל המחשבות, העייפות השתלטה עליי ונרדמתי.

נקודת מבט של רון –
״גל!!״ קראתי לפלאפון אבל השיחה התנתקה. נסיתי לחזור אליה כמה פעמים אבל ללא שום מענה. ״מה קרה? שאל אבא שלי. ״זאת גל קרה לה משהו, הייתי איתה עכשיו בשיחה ושמעתי אותה נאבקת ואז היא דפקה צעקה אבל זה התנתק, מהר אבא שים גז קרה לה משהו!״ אמרתי לו אך הוא רק הביט בי בשאלה, בהלם. ״שים גז עכשיו!״ צעקתי. עצבים התחילו לעלות לי לראש קיוותי בכל כוחי שזה לא קרה, שזה לא באמת קרה. אבא שלי עצר את הדלת ורצתי למקום בו היא ציינה שהייתה בו לפני כן בשיחה שלנו. אבל לא מצאתי כלום, לא מצאתי אותה. רצתי לבית שלה ותיקתקתי, אבל אף אחד לא ענה לי אז פתחתי אותי, למרבה הפתעתי, הדלת נשארה פתוחה ולא נעולה. ״גל!!״ צעקתי צעקה שהידהדה בכל הבית אבל אף אחד לא ענה. ״לא לא״ מילמלתי והרגשתי איך הלחץ דם שלי עומד להתפוצץ. ״לא!!!!״ קראתי בעצבים והעפתי את הכיסא בחדר שלה על הריצפה. רצתי חזרה לכיוון אבא שלי ״אתה״ ריסנתי את עצמי. ״אני רוצה שתישבע לי שזה לא אתה והאנשים שלך!״ צעקתי ודחפתי אותו, אבל הוא רחב מימדים יותר מימני, וזה לא הזיז לו. ״תירגע! נראה לך שאני אהיה מעורב בחטיפה של ילדה? תגיד לי אתה שומע את עצמך?!״ צעק חזרה. השתיק אותי. ״צריך להתקשר להורים שלה, שידברו עם המשטרה. אני חושש שמשהו מסריח התרחש פה״ אמר אבא שלי וסימן לי להיכנס לרכב. אם משהו יקרה כשלא הייתי פה. שהייתי בפאקינג מרחק של דקה מימנה, בשיחה איתה! אני לא יודע מה אני אעשה לעצמי. התיישבתי וכרכתי את ראשי תחת ידיי. אני לא מאמין. ״רגע״ אמרתי לאבא שלי לפני שהתניע. ״אני רוצה להיות אצל אופק, אני אספר לו מה קרה, אני אשאר פה אם היא תופיע והכל יסתדר״ אמרתי. ״אוקיי, אני עכשיו מחייג לאמא שלה. שמור על עצמך אתה״ אמר. הינהנתי ויצאתי מהרכב, מתקדם לכיוון ביתו של אופק.

נקודת מבט של גל –
פתחתי את עיניי, הרגשתי כאב צרוב על הלחי, העברתי את ידי כדי להרגיש, לנסות להבין מה קרה ובאותה שנייה הכל חזר אליי ומהר ניסיתי להתיישר, אני עדיין באוטו, אבל הוא לא פה. הבטתי סביב וישר פתחתי את הרכב מנסה למצוא לי דרך פילוט, אבל לא זיהיתי את המקום. ואז ראיתי אותו עומד עם עוד מישהי, היא הייתה לבושה עם סינר על גופה. ״בבקשה תעזרי לי! בבקשה אני מתחננת״ אמרתי כשהבכי שוב הציף אותי, אבל נראה היה שהיא לא הגיבה. הבטתי בה בהלם, איך אישה מבוגרת, עם פנים רכות וחמות אפילו לא מגיבה לקריאות שלי. מהר האיש שוב תפס בי, הוא הניח את ידו בצווארי וגרם לי להתיישר. ״אל תנסי אפילו״ אמר וגרר אותי. הבחנתי בבקתה מעט מלחיצה ונורא לא מזמינה מולי. הבנתי שמהיום, אני בחיים לא אחזור לחיים שלי.