מתאהבת אבל מתרחקת… פרק 2 -הפתעה-

בפתק היה רשום: ״ סיפרו לי עלייך, על ההורים האלכוהוליסטים שלך, מה חשבת שתצליחי להתחמק?!״
נבהלתי הסתרתי את הפתק, זרקתי אותו לתוך התיק וניסיתי להתרכז אבל כל הזמן הדהד לי בראש ״מי זה ואיך הוא יודע״ ניגבתי דמעה שיצא לי
ההפסקה נגמרה הסתכלתי עוד פעם על הפתק
איש הבנים עבר לידי וחייך חיוך מגעיל כזה כמו של שחצנים, ״מיקה אין לך לאן לברוח״ הוא אמר ויצא מהכיתה
״מי זה?״ שאלי את מיילי
״כריס,ילד מעצבן למה קרה משהו?״ היא שאמרה ושאלה
״לא״ אמרתי ויצאתי
״מיקה!!!!!!״ צעקה מישהי הסתכלתי לכיוון קול הצעקה וראיתי את יובל החברה הכי טובה שלי מניו יורק אוש נכון להגיד החברה היחידה שלי.
״יובל?!?!״ צרחתי וחיבקתי אותה
״אני עוברת לגור לידך!!״ יובל אמרה וקפצנו
יובל היא היחידה שאני יכולה לדבר איתה אני לא יודעת איך אנחנו מסתדרות אני סמיילרית והיא סלי טורים ובניהם יש ריבים ענקיים אבל אנחנו תמיד יחד
התיישבתי על ידה וסיפרתי לה על הפתק
״אני לא מאמינה!״ היא אמרה
״כן איך הוא ידע?״ אמרתי
״בואי״ היא אמרה וגררה אותי
״לאן?״ שאלתי אותה
״לילד הזה מי הוא?״ היא שאלה
״לא… זה יחמיר״ אמרתי
״טוב אני איתך בכיתה איפה זה?״ היא שאלה אותי
הלכנו לכיתה היא התיישבה ליד ילדה שהייתה מרוחקת כזה מכולם
~מנקודת מבט של יובל~
״היי קוראים לי יובל ולך?״ שאלתי אותה בסקרנות
״לירון״ היא אמרה בגמגום
״על תפחדי ממני״ אמרתי לה, הרגשתי שהיא פוחדת
״טוב״ היא אמרה וצלצול קטע את שיחתינו.
הסתכלתי על כולם וראיתי מישהו שהסתכל עלי מוזר
״מי זה?״ שאלתי
״כריסטופר״ היא אמרה בגמגום שוב פעם
״משהו מיוחד?״ שאלתי אותה
״המקובל״ היא אמרה והמשיכה לכתוב
״המקובל״ חשבתי לעצמי…