משנה מקום משנה מזל – פרק 5

לעזאזל! מה לעשות? אני רוצה לנשק אותו, כ"כ רוצה.. אבל, אני לא רוצה שיחשוב עלי דברים שאני לא, אחרי הכל, הכרנו היום…. טוב, אני לא אעשה את זה. כן! אני לא עושה את זה! אוח על מי אני עובדת אני רוצה את זה!' אמרתי לעצמי והרגשתי שגם אני מתקרבת קדימה. היינו במרחק נגיעה אחד מהשנייה כשפתאום שמענו משהו בשיחים, שתינו התרחקנו מהר אחת מהשני כאילו היינו ילדים בני 5. "אני מצטער" הוא אמר והלך מעט רחוק ממני עם ראש רכון.. 'והו, בנאדם, השעה 11 בלילה, ירח מלא, אני באמצע היער, שמעתי משהו בשיחים ואתה הולך ממני? לא! לא נראה לי' חשבתי והתקדמתי לכיוונו. "כריס? הכל בסדר?" שאלתי ושמתי את ידי על כתפו, "מה? הא כן, הכל מעולה" הוא אמר עדין לא מרים את ראשו אליי, קצת נפגעתי, אם כי ידעתי למה הוא מתנהג ככה.. לא רציתי להביא לו להרגיש רע עם עצמו, זו לא הייתה אשמתו, גם אני התקרבתי.
"אם זה בגלל מה שכמעט קרה קודם כריס זה בסדר, באמת, אל תתעצבן או משהו בגלל זה, זו לא אשמתך" אמרתי מנסה לעודד אותו. "כן, אבל עכשיו את ב…בטח חושבת שאני סתם… סתם איזה אידיוט שמתחיל עם כל דבר שזז ולא אכפת לו מרגשות של אחרים" הוא אמר והרגשתי שהוא באמת מרגיש רע עם מה שכמעט קרה, "היי, תסתכל עלי" אמרתי והכרחתי אותו להסתכל עליי "זה בסדר, באמת, לא קרה כלום, אני לא חושבת עליך כלום, לא באופן כזה בכל מקרה, ו.. הכל בסדר, בוא פשוט נשכח שזה קרה, בסדר?" אמרתי עם חיוך, לא רציתי לאבד אותו דווקא באמת חשבתי שהוא יהיה איתי פה במישיגן עד שהוא יצטרך לחזור, לא רציתי להיות שוב לבד, עם כמה שזה אגואיסטי מצידי. הוא הנהן וחייך חצי חיוך, "אני מצטער" הוא אמר שוב "זה בסדר" אמרתי עם חיוך ונישקתי את לחיו, הרגשתי שהוא מסמיק והוא בתגובה הזיז את הראש ממני, כדי שלא אוכל לראות אותו.
"אפשר לחזור הביתה? אני מפחדת וכבר מאוחר ומחר יש לי בית ספר וזה בית ספר חדש ואני לא רוצה לאחר ואני עוד לא יודעת מה ללבוש ואני לא יודעת איך אני הולכת לשם ואני לא….." התחלתי להגיד בלי לעצור "אמה?" כריס עצר אותי לפתע "הא? מה?" אמרתי מביטה על פניו, זקיק של חיוך עלה עליהם "תשתקי" הוא אמר ועכשיו היה ניתן לראות בבירור שהוא מחייך. "אוקי, אבל רק שתדע תהיה לך הליכה מאווווד משעממת בדרך חזרה הביתה" אמרתי והתחלתי לרוץ לכיוון הכביש הראשי, או ניסיתי לפחות, מהר מאוד הבנתי שאני עדיין לא מתמצאת במקום הזה ורוב הסיכויים שהלכתי לאיבוד, אימא'לה?.
"כריס?" לחשתי והתחלתי להרגיש את הפחד מכרסם בכל עצם בגופי "כריס?" אמרתי קצת יותר חזק עכשיו, "כריס?!" ועכשיו צעקתי כ"כ חזק שראיתי ציפורים שעפו מבהלה "מה?" שמעתי מישהו לוחש לי באוזן, לא היו לי הרבה ברירות, התגובה הראשונה שלי הייתה לצרוח ולקפוץ, אז זה מה שעשיתי, קפצתי והתחלתי לצרוח כמו משוגעת, וכריס? צחק כמו משוגע, הייתי בטוחה שהוא הולך להשתין מרוב צחוק. "זה לא מצחיק!" אמרתי וכיסיתי את פני עם ידי, למרות שזה כן היה קצת מצחיק, התחשק לי להתגרות בו בחזרה. "ה-היית… צריכה… לראות…. איך… איך קפצת" הוא אמר בקושי בעודו צוחק.
"אמה? את בסדר?" שמעתי אותו מתקרב אליי, כנראה הוא הבין סוף-סוף שעוד לא הורדתי את הידיים מהפנים, הגיע הזמן!. התחלתי להתרחק מעט כשידי עדיין על פני, 'אני לא יכולה לעמוד כ"כ קרוב לידו, הוא ישמע אותי צוחקת' חשבתי והתחלתי להתקדם קצת, "אמה? אמה אני מצטער, לא התכוונתי, את סולחת לי?" הוא הלך עכשיו קצת יותר מהר בשביל להדביק את קצב ההליכה שלי, לא עניתי. "אמה אני באמת מצטער, בבקשה תסלחי לי" הוא אמר ונגע בכתפי, "טוב" אמרתי והמשכתי ללכת כאילו כלום לא קרה וחיוך גדול על שפתי.
"אתה מתכוון לבוא או שאתה רוצה שאני אלך לאיבוד שוב?" אמרתי מסתובבת אל כריס שהיה קפוא באותה תנוחה שבה עזבתי אותו, עם יד באוויר, כן, תמונה די משעשעת. "זה לא מצחיק" הוא אמר ועמד לידי, "הו אבל זה כן, כ"כ כן" אמרתי עם חיוך

*נקודת מבט כריס*
'אף אחד, ואני מתכוון אף אחד אף פעם לא הצליח לעבוד עלי ! אנשים ויתרו מכמות הפעמים שניסו ולא הצליחו, למה ואיך היא מצליחה ? ועוד בניסיון הראשון?!' חשבתי לעצמי, מנסה לעכל את מה שקרה כאן הרגע. לקח לי כמה שניות לקלוט שאני עדיין עם יד באוויר, בטוח נראה כמו אידיוט. "עכשיו אנחנו תיקו" היא אמרה עם חיוך אחרי שהגעתי אליה. המשכנו ללכת קצת, לא מדברים, כל אחד והמחשבות שלי, הייתי משלם מיליונים בשביל לדעת על מה היא חושבת, ומאותה הנקודה התחלתי לחשוב על אמה, נסחפתי במחשבות עליה ושלא שמעתי שקוראים לי. "כריס? כריס? כריס תזהר!" אני חושב ששמעתי את אמה צועקת והדבר הבא שהרגשתי \ ראיתי היה עמוד באמצע פני, כן, נתקעתי בעמוד, טוב זה לא כזה מצחיק… זה כואב את האמת. "אלוהים אדירים, אתה בסדר ?!" שמעתי את אמה וראיתי אותה מתכופפת לעברי, "מה? הא, כן. בערך. אני חושב. לא. לא ממש. טוב ממש לא." אמרתי והרגשתי את פני הולכות ומנפחות. "יאמר לזכותי שניסיתי להזהיר אותך" היא אמרה והושיטה יד לעזור לי. "בוא" אמרה ומשכה אותי לכיוון לא ידוע. "אממ… אמה, אני בטוח שאם תחטפי אותי אנשים ישימו לב" אמרתי עדיין מחזיק בפני,"אני לא מתכוונת לחטוף אותך, לא עכשיו בכל אופן" היא אמרה קורצת, אני אמור להאמין לזה? 'אימא'לה?' חשבתי בראשי "שב" ציוותה והצביעה על הספסל שעמד באמצע הדרך, והוציאה משהו מתיקה. "מה זה?" שאלתי מסוקרן. "טישו, אני תמיד סוחבת איתי בתיק למקרי חירום" אמרה והתחילה ללכת לכיוון הברזייה "אל תלך לשום מקום" אמרה כשכבר הייתה בחצי הדרך לשם, 'לאן כבר יש לי ללכת?' הרהרתי והסתכלתי עלייה, אני יודע שזה היה אסור אבל מה אני אעשה? תאשימו את ההורמונים המזורגגים שלי. "נו?" אמרה כשחזרה, 'היא מחכה לתשובה כלשהי?' חשבתי מבולבל "נו…?" חזרתי אחריה מצפה לתשובה "איך היה הנוף?" אמרה מגחכת, 'פאק! היא קלטה שהסתכלתי עליה ?!?!?! תכחיש כריס, תכחיש !' אמרתי לעצמי. "פפפ, לא הסתכלתי עלייך, ס'הה" אמרתי מנסה כמה שיותר להישמע אמין, למרות שבינינו אני יודע שהיא לא קנתה את זה. "טוב, בסדר" אמרה והיה ניתן לראות ע"פ ההבעה שבפניה שציפתה לתשובה אחרת.
"היינו פה?" שאלה אחרי שסיימה עם מה שהיא לא עשתה עם הפנים שלי, אני לא אשקר, אהבתי את זה שהיא נגעה בי אבל לא יכולתי לבקש ממנה להמשיך לגעת בי, זה יהיה מוזר. "כן, היינו פה" אמרתי והתחלנו להתקדם לכיוון הבית שלה. "א-אמה?" שאלתי אותה עם קול מעט חושש 'אתה באמת רוצה לשאול אותה ? אתה לא חושב שזה מוקדם מדי ? תשאל אותה קצת מאוחר יותר, שלא תחשוב שאתה רוצה אותה או משהו' המחשבות אמרו לי. "כן?" אמרה לא מביטה בי, "לא משנה" אמרתי. שמעתי אותה מזמזמת משהו לעצמה. "מה את שרה?" שאלתי מסתכל עליה, היא מלמלה משהו, לא כ"כ שמעתי, "מה?" אמרתי מקרב את ראשי אליה. "כמה טוב שבאת הביתה" אמרה עם קול שבור, "מתגעגעת הביתה הא?" אמרתי עכשיו עומד מולה ומחזיק בכתפיה, מכריח אותה להסתכל עלי. היא לא ענתה רק הנהנה בראשה. "די, ששש.. הכל יהיה בסדר" אמרתי ומשכתי אותה לחיבוק חזק, אני לא יודע למה עשיתי את זה אבל הדחף פועל מהר יותר מהמחשבות. "הכל יהיה טוב, אני מבטיח, אני כאן איתך, ומחר מתחילה התחלה חדשה, בית ספר חדש, חברים חדשים, ואת תראי שאם הזמן את תתרגלי להכול ושום דבר כבר לא יהיה מוזר או נורא" אמרתי מנסה למכור כמה שיותר את מה שאמרתי, עם כמה שזה היה קשה. "אתה מבטיח?" אמרה והסתכלה עליי בעיניים אדומות ותמימות, לא יכולתי לעמוד מול המבט הזה. "כן" אמרתי ומשכתי אותה לעוד חיבוק. עמדנו שם כמעט 2 דקות אבל הייתי חייב לשחרר, שלא תרגיש לא בנוח. "תודה. על הכל" היא אמרה וחייכה. "אין על מה" החזרתי חיוך "אממ.. תגיד, אתה רוצה ללכת מחר ביחד לבית הספר?" היא שאלה, מסתכלת על הכל חוץ ממני, 'מה?! איך לה יש את האומץ לשאול את מה שאני לא העזתי?!' כעסתי על הפחדנות שלי. "כן, בטח" אמרתי מחייך. "אני אבוא לבית שלך מחר ב-8:20, בית הספר מתחיל ב-8:45" אמרתי. כן, אני יודע את זה, וכן למדתי פה פעם, הייתה תקופה של שנה שבאתי לאחי ואימא שלי לא הסכימה שאני אשאר בבית, אז נרשמתי לבית הספר. "אוקי" היא אמרה עם חצי חיוך. ובלי לשים לב כבר הגענו לבית שלה. "שוב, תודה על הכל" היא אמרה שוב וחיבקה אותי. לקחו לי כמה שניות אבל בסוף התאפסתי על עצמי וחיבקתי אותה. "בכיף" אמרתי עדיין בתוך החיבוק. לא רציתי לעזוב אותה.

*נקודת מבט אמה*
"בכיף" הוא אמר והמשיך לחבק, לא רציתי לעזוב אותו, הוא היה כ"כ חם ונעים. וגם שרירי. ידעתי שהוא שרירי מהרגע שפגשתי אותו, השרירים שלו השאירו צלקת על המצח שלי, טוב נסחפתי, אבל הבנתם את הרעיון. אחרי כמה דקות הייתי חייבת לעזוב כי לא רציתי שיצא מצב שהוא ירצה לעזוב ואני עדיין אחזיק, זה יהיה מביך. "אז, נתראה?" אמרתי עם חיוך מנתקת בכוח מהחיבוק. "כן" הוא אמר והתחלתי להתקדם לשביל הגישה של הבית. "לילה טוב" כריס אמר כשהייתי כבר בחצי הדרך, "לילה טוב" אמרתי, הפרחתי נשיקה ונכנסתי הביתה, קצת יותר מאושרת. "אני בבית" צעקתי, מקווה שלא הערתי אף אחד. "שלום לך" יצאה פתאום אימא מהמטבח. "איפה היית?" היא שאלה כשנכנסתי למטבח למזוג לעצמי כוס מים. "בחוץ, טיילתי, הכרתי את הסביבה" אמרתי ולגמתי מהמים. "לבד? ולא הלכת לאיבוד?" היא שאלה שכבר הייתי בדרכי לחדר "מי אמר שהלכתי לבד?" אמרתי, "אז עם מי…." התחילה להגיד אבל ראתה שאני לא מסתכלת, אז הפסיקה. יש לי נטייה כזו, הם יודעים שזה לא בכוונה אבל אני בן אדם חסר עצבים, אני משתעממת מהר מאוד. הם לא כועסים, רק מקווים שיהיה לי את הכוח להקשיב להם כמו בן אדם יום אחד. כשנכנסתי לחדר כבר היה מאוחר, כמעט 12, אז לא עשיתי כלום, אפילו לא נכנסתי לפייסבוק, כמו שהבטחתי לאלכס. שמתי את הראש על הכרית וחשבתי על כל היום שעבר עלי.