משחק מסוכן – פרק 30

דייגו בהה בלילי הישנה. חזה עלה וירד בעדינות, נשימתה עמוקה ושלווה. זה היה יום שבת, ואחרי הלילה המתיש שעבר עליהם לילי נרדמה מיד. הוא לא יכל להירדם, ראש עדיין לא עיכל את העובדה שהוא איתה. שינתה הייתה שלווה כל כך, כמעט מלאכית. הוא תהה אם יש מצב שבו היא לא נראית כל כך… לילי.
"לא… אל… אל תלך…" מלמלה מתוך שינה. דייגו הזדקף, מסתכל עליה בדאגה.
"לילי? לילי, מתוקה, תתעוררי… זה רק חלום." אמר, מדבר אל עיניה העצומות.
"אל… אל תלך… אל תלך ממני… אני אמות…" מלמלה שוב, מתגלגלת במיטתה. דייגו נרתע ממנה, מנסה להבין על בדיוק היא חולמת.
"לא!" צעקה, נלחמת בשמיכה שכבלה אותה. דייגו מיהר להזיז את השמיכה, שיהיה לה יותר נוח. הוא ראה איך האש מתלהטת באצבעותיה, הופכת להיות חלק ממנה. בהחלטה פזיזה הוא הרים אותה מהמיטה, אוחז בה על ידיו. אם היא הולכת לשרוף משהו, שזה יהיה אותו. הוא הדבר היחיד בחדר שחסין לה.
האש שבידיה החלה לעלות במעלה זרועותיה, מתלהטת עוד ועוד. לאט לאט היא אכלה אותה, יוצרת סביבה מגן לוהט. דייגו לא נרתע מהאש, הוא ידע ששום דבר רע לא יקרה לו. הוא דאג ללילי הנתונה בסיוט, שהמשיכה להתפתל בידיו.
"לילי… לילי, תתעוררי!" צעק עליה. בבת אחת עיניה נפקחו לרווחה, שולחת מבט אימתי אל דייגו.
"ד… דייגו?" מלמלה, עיניה מכווצות מעט.
"אני כאן." לחש אליה.
"ע… עזוב אותי. אתה… אתה נתת לי למות…"
"מה?"
"אני אמרתי לך שאני אמות אם תלך, אבל… אתה המשכת להתרחק…"
"לילי, זה היה חלום. את יודעת שאני לעולם לא אעזוב אותך."
"לא… אתה… אתה משקר. אני ראיתי."
"זה היה חלום, סיוט. את… את עכשיו ערה!"
"אתה הלכת איתה! אתה עזבת אותי בשבילה!" צעקה, משתחררת מידיו. היא נפלה ברכות על הרצפה, דמעות מציפות את עיניה.
"לילי, אני לא עזבתי אותך! אני פה!" צעק בתוקפנות, עצביו נמתחים בגלל חוסר האמינות שלה בו.
"אתה משקר. תמיד שיקרת!"
"לילי, תקשיבי לי. אני פה, אני אמיתי. את חלמת את הכול. אני בחיים לא אעזוב אותך. אפילו אם לא תרצי אותי, אפילו אם תיפרדי ממני, אני לא אעזוב אותך. אני תמיד אהיה שם, את רק צריכה לקרוא לי ואני אבוא. לעולם לא אצליח לעזוב אותך, אפילו אם ארצה."
לילי הסתכלה עליו, מבטה שלוב במבטו. ידה גיששה על הרצפה עד שמצאה את ידו. היא משכה אותו אליה, עד שידיה התהדקו על מותניו. ראשה נח על כתפו, ודמעות שקטות ירדו מעיניה.
"על מה חלמת?" שאל לאחר דקות ארוכות של ישיבה שקטה.
"הסיוט הרגיל, רק משודרג."
"איזה סיוט?" שאל בדאגה וליטף בעדינות את שערה.
"אני עומדת במסדרון, ואתה נמצא בסופו. אני מנסה להגיע אלייך, אני אעשה הכול כדי להגיע אלייך. אבל אתה… אתה רק ממשיך להתרחק. כבר אין לי כוחות, אני סחוטה. עד לכאן זה הסיוט הרגיל. הפעם זה המשיך. אני צועקת לך שאם אתה… תלך ממני אני אמות. אני צועקת את זה כמה פעמים, אני לא בטוחה שאתה בכלל שומע אותי. לאט לאט אתה נעלם, וה… החשכה עוטפת אותי. פתאום אתה חוזר, ולרגע אני שמחה. עד שאני רואה מי לידך. זו קים, כמו שאני מדמיינת אותה בראש שלי. אתם כל כך מאושרים ביחד, ממש זוג מושלם. היא בהריון ממך ו… אני מרגישה שאני… מתמוטטת. ואז… הערת אותי."
"את… את חלמת את זה כל לילה, במשך שבועיים?"
"כן. זה דיי היה בלתי נמנע."
דייגו שתק, מהרהר במה כרגע סיפרה לו. הוא חשב על השבועיים שעברו עליו, שבועיים נוראיים ביותר. לפתע הוא נזכר במכתב שכתב, יומיים לפני שברח מהכלא.
הוא קם מהרצפה וניגש אל המעיל שלו. לילי הסתכלה עליו מבולבלת, תוהה מה קרה.
"ד… דייגו? מה אתה מחפש?" שאלה, צינה עוברת בה מהחלון הפתוח.
"מכתב."
"מכתב? איזה מכתב?"
"מכתב שכתבתי לך."
"כתבת לי מכ-"
"קחי." הוא הגיש לה פיסת נייר לבנה וקצת מלוכלכת, קרועה בפינות. לילי הסתכלה עליו בגבות מכווצות ופתחה את הנייר. היא התחילה לקרוא את השורות הדקות, את המילים שבאו ממנו:
"היי, לילי.
אממ… אני לא הכי מצטיין ב… דיבור. שנינו יודעים שקשה לי להגיד את מה שאני מרגיש, את מה שמתחולל אצלי בפנים. אני לא חושב שאי פעם יגיע הרגע שבו אני אגיד לך את… את מה שאני באמת מרגיש.
כרגע אני רחוק ממך, לפעמים אני חושב שזה יותר טוב ככה. אם הייתי ממשיך להתקרב אלייך, כנראה היה מגיע השלב שבו הייתי פוגע בך. אני דיי טוב בזה, לפגוע. לפעמים אני עושה את זה בחוסר מודע. אני בכלל לא יודע שאני פוגע, רק אחרי זה אני מבין שחפרתי לי בור. אז… כנראה זה יותר טוב ככה, רחוק.
אני חייב להודות, אני לא מרגיש שזה… טוב. קשה לי. קשה לי בלי העיניים שלך, בלי המגע הקריר שלך, בלי… בלעדייך. מעולם לא חשבתי שאת תהיי זו ש… תחזיק בלבי. אבל… איכשהו הצלחת לגרום לי… לחיות. בפעם הראשונה בחיים שלי, אני מרגיש חי. אני מרגיש… שמשהו בי נפתח. מעולם לא הבנתי את זה, מעולם לא הבנתי למה אני כל כך אדיש. עכשיו אני יודע שזה בגלל שלא מצאתי את הדבר שיגרום לי… סערת רגשות.
אני מרגיש שהעולם מתמוטט עליי, שכבר אין לי סיבה לחיות. את רחוקה ממני, וזה רק הופך את המצב לרע יותר. שום דבר כבר לא… לא מעניין אותי. משגעת אותי העובדה שאני לא יכול להשגיח עלייך, לבדוק ששום דבר לא פוגע בך. למעשה, אני בכלל לא צריך לדאוג. אני הדבר היחיד שיכול לגרום לך לרצות למות.
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לומר לך. אבל… מפרידים בנינו כל כך הרבה דברים שאני לא יכול לעבור דרכם. אני מת לדעת אם את מרגישה כמוני. אני מת לדעת אם… מצאת מישהו אחר. אני מת לדעת אם מדי פעם אני עובר בראש שלך. אני פוחד לראות את הסוף, את הרגע שבו את תישכחי מלבי. אני מנסה להעמיד פנים שזה כלום, שאת כבר לא חשובה לי, אבל… אני לא מצליח. הייתי רוצה להגיד לך שאני מתגעגע אלייך, שכל הגוף שלי כואב מגעגועים אלייך. הייתי רוצה להגיד לך שמהרגע הראשון שראיתי אותך, השתנה אצלי משהו. הייתי רוצה להגיד לך שהחיים בלעדייך, הם כבר לא חיים. הכול הופך להיות חסר משמעות כשאת לא לידי. אני מתחרט על כל הפעמים האלו שדיברנו, שהיית ממש מולי, ולא סיפרת לך מה אני מרגיש. המילים היו בורחות לי, לא הייתי יכול לדבר. ורק אחרי שהיית הולכת הייתי נזכר שלא אמרתי כלום, שלא סיפרתי לך ש… אני אוהב אותך.
הייתי רוצה לקוות שכשתקראי את המכתב הזה, את תהיי כבר בזרועותיי. שאני כבר אוכל לנשק אותך מבלי לחשוב מה יקרה. שאת כבר מכירה כל חלק קטן בי, שכבר הצלת אותי.
אני רוצה לקוות שאני כבר לא ארגיש שבור כשתקראי את המכתב הזה, אבל… אני יודע שזה לא יקרה. אני יודע שהגורל שלנו כבר נחרץ, שלמרות כל התקוות והחלומות עלייך, לעולם לא נוכל להיות ביחד."