משחק מסוכן – פרק 21

"מה הקטע שלך?" שאלה בלחש מגי את לילי.
"כלום." ענתה לילי, מבטה עדיין תקוע בלוח, כמו שהיה לפני שעתיים.
"לילי, את בוהה באותה נקודה כבר שעתיים. קורה לך משהו." אמרה מגי בדאגה, מסתכלת בחשדנות על חברתה האדישה.
"עזבי אותי, מגי." מלמלה לילי, עוצמת את עיניה ומניחה את ראשה על השולחן, מוחה את דמעותיה בנסתר.
"תגידי לי מה קרה." ביקשה, כמעט התחננה.
"אני סתם עצובה. אסור לי?" שאלה לילי בקול חנוק, מנסה לשמור את הדמעות בפנים, שאף אחד לא יראה אותה בוכה, בעיקר מדבר כל כך טיפשי וחסר משמעות.
"מותר, אבל לפחות תגידי לי למה."
"אני לא חייבת לך כלום, מגי. אני רוצה להיות עצובה ולבכות. מותר לי, לא?" ענתה לילי בתוקפנות, מסתכלת בזעם על מגי. עיניה הכחולות ירו גיצי זעם בוערים אליה, גורמת למגי להתחרט על דאגתה.
"סליחה שאני דואגת לך." מלמלה מגי בטון פגוע ושקט. לילי גלגלה את עיניה ותחבה את ראשה בידיה, נותנת לדמעות לזלוג על לחייה בשקט.
תחושת ריקנות עמוקה מילאה אותה. היא לא הבינה למה היא עושה כל כך הרבה עניין והמולה מדבר כל כך פעוט. הרי הוא לא בא. אז מה? זו האחריות שלו, לא שלה. אולי הוא חולה? אולי הוא בכלל עף מבית הספר? אולי… אולי הוא סתם לא בא, כי לא בא לו?
"לילי ג'ונס! אני שואלת אותך כבר שלוש פעמים את אותה השאלה!" צעקה המורה, מעירה את לילי ממחשבותיה. היא הרימה את ראשה וחשפה את עיניה הדומעות לכיתה. פרצופה הכועס של המורה התרכך מיידית והיא שלחה את לילי לשטוף את פניה. בצעדים כושלים ופנים מושפלים היא יצאה מהכיתה, לא מסתכלת על אף אחד בדרכה החוצה.
היא החלה ללכת לעבר שירותיי הבנות, אלפי רגשות שונים עוברים עליה. הדמעות כבר פסקו, מתייבשות על לחיה. היא נכנסה לשירותים, נשענת על הכיור בהרגשה נוראית. מה קורה לה?! למה היא מרגישה ככה?! אז כן, היא אוהבת את דייגו, זה לא אומר שהיא צריכה להתחיל לדאוג ולחטט בכל דבר קטן שהוא עושה. אז הוא לא בא. מה כבר קרה? 'תירגעי, לילי' פקדה על עצמה, מנערת את שערה הארוך ונותנת לו ליפול על פניה ברפיון.
"לילי?" קול מוכר ועמוק העיר אותה מהרהוריה. היא הרימה את ראשה, עיניה נפתחות בהפתעה.
"ג'ף?!" קראה בתימהון, מסתובבת אליו נדהמת.
"את לא צריכה להיראות כל כך מופתעת, אני גם לומד פה." אמר בשעשוע, מחייך בשאננות. בבת אחת חיוכו נפל כשראה את מבטה העצוב.
"מה קרה?" ניגש אליה, מתעלם מכך שהוא בן בשירותיי הבנות.
"כלום. אני סתם עצובה." ענתה, מנסה לאמץ חיוך שמח.
"לילי, אל תשקרי לי. אני מכיר אותך. עובר עלייך משהו." אמר ברכות, עיניו דואגות.
"אני רק… אני מודאגת. עוברים עליי דברים. אתה לא תבין את זה." אמרה וניגשה לצאת מהשירותים, אך ג'ף חסם אותה בגופו. היא שכחה כמה חזק הוא, כמה עקשן הוא.
"אז תסבירי לי." ביקש בשקט, נועץ את מבטו בה בחודרנות.
"אני לא יכולה." ענתה לאחר כמה דקות של שקט.
"אני החבר הכי טוב שלך."
"אני לא יודעת באיזה סרט אתה חי בדיוק, אבל… צא ממנו. אני ואתה לא חברים הכי טובים, אנחנו בקושי ידידים." ענתה, משתמשת באותו טון שקט שהשתלט על השיחה.
"את… את עדיין חשובה לי. מאוד."
"גם אתה."
"אז… בתור אדם שחשוב לי מאוד, נורא קשה לי לראות אותך בוכה."
"אני יודעת שאתה רוצה שאני אספר לך מה עובר עלי, אבל… זה לא עניינך, ואתה במילא לא תבין אותי. אף אחד לא יבין אותי."
ג'ף שתק. הוא הרגיש איך לבו נחצב להבות מכאיבות. 'היא כבר לא בוטחת בי' חשב. הוא ידע שלילי עוד לא התגברה על הפרידה, אבל היא התגברה ממנו. עדיין פגעה בה העובדה שהוא ככה זרק אותה בשביל להתחיל קריירת האבקות. הוא גם ידע שיכול להיות מאוד שהיא לעולם לא תוכל לבטוח בו.
"חיבוק יעזור?" שאל לאחר דקות ארוכות. לילי הסתכלה עליו בהפתעה, חיוך קטן מסתנן אל פניה. בלי מילים ג'ף לקח את ידיה הדקיקות ומשך אותה לחיבוק ארוך ומרגיע.